"אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ד' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים…" אשר הוצאתי וגו'- והבחנתי בין בכור לשאינו בכור, אף אני יודע ונפרע מן המלווה מעות לישראל בריבית ואומר של נוכרי הם. דבר אחר אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקבלו עליכם מצוותי אפילו הן כבדות עליכם." (רש"י ויקרא כ"ה ל"ז – ל"ח)
רוב העולם נוטה לתפוס את הכסף כאמצעי לרכישת צרכים ורצונות, ולא מייחסים לו חשיבות מעבר לכך. אולם, מתוך דברי חז"ל על חומרת איסור הלוואה בריבית, ניתן ללמוד משמעות עמוקה יותר ביחס האדם לכסף. הכסף אינו רק אמצעי תמורה, אלא בעל תפקיד בהגדרת האישיות וצורת האדם.
חז"ל השוו את איסור לקיחת ריבית באופן שתולה מעותיו בנוכרי, להבחנה שעשה הבורא במצרים בין טיפת בכור לטיפה שאינה של בכור. ועלינו להבין, מה צורך יש בעומקים שכאלה, וכי לא די בכך שהבורא מבחין במעשי האדם גם אם הם בסתר, וכמ"ש על עבירה זו ושאר עבירות שבסתר, “ויראת מאלוקיך”?
בטבעו של האדם טמונה השאיפה להשפיע על העולם, ולשנותו. זהו אחד המרכיבים המרכזיים במהות ה“אדם”. אדם הראשון, הוא זה שנתן שמות ל"כל החיות, ולעופות השמיים, ולכל חיות השדה", מה שמדגיש את תפקידו של האדם לעצב את העולם ולהעניק לו משמעות. לפני חטא אדם הראשון, היכולת של האדם לעצב את העולם הייתה כמעט אינסופית. הוא היה במרכז הבריאה, וכל שהיה צריך לעשות כדי לקבל כיכר לחם היה לחשוק בה, וכבר היא הייתה צומחת מהאדמה. לאחר החטא, השתנתה המציאות כמ"ש: “ארורה האדמה בעבורך; בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך, ואכלת את עשב השדה”. פתאום העולם הפך לאתגר עבור האדם, והשינוי הפך להיות איטי ומייגע.
הכסף הינו אחד מהאמצעים החזקים ביותר שיש לנו להשפיע על הסביבה שלנו. במובן מסוים הוא מאפשר לנו לחזור למצבו המקורי של האדם, להשפיע באופן משמעותי וללא מאמץ רב. ואכן מצאנו שעשירי עולם הגיעו לשיאי השפעה על העולם כולו באמצעות הכסף שבידם. ועלינו להבין כי יכולת השפעה זו מעצבת גם את דמותו של האדם עצמו. גדולתם של עשירים כבעלי חסד, אינה נובעת מתפיסות שכליות עמוקות, אלא מכוח הכסף שברשותם. כספם הוא מה שהעניק להם את גדלותם.
אולם השפעת הכסף אינה מוגבלת רק לעשירים גדולים היכולים להשפיע על ציבור שלם; אלא גם עבורנו. הכסף מאפשר להגביר ולהעצים את הטוב או את הרע שבתוכנו. אם אנו רוצים להיות טובים, הכסף מאפשר לנו להיות טובים מאוד; ואם חלילה אנו רוצים להיות רעים, הוא מאפשר לנו להיות רעים מאוד; כל תשוקה או מידה יכולה להתגבר ולקבל ממד חדש בעזרת הכסף.
באופן טבעי קיים בנו רצון להעצים את כח ההשפעה שלנו, באמצעות מקסום יכולת הרווח שלנו. כאשר התורה מצווה עלינו לא להלוות בריבית, היא מבקשת מאיתנו לערוך שינוי עמוק ובסיסי בצורת אדם, ולהעביר את כספנו לאחר באופן שלא מביא רווח. וכדברי רש"י, 'מעותיו שהיו בטלות אצלו' וזוהי דרישה קשה וכלשונו של רש"י, 'דעתו של אדם נמשכת אחרי הריבית וקשה לפרוש הימנו'.
המלווה בריבית וטוען שהכסף שייך לגוי, מתעלם מהאיסור בדרכים שונות, ואינו מסוגל או מוכן לעבור את השינוי בצורת אדם והלידה מחדש הנדרשת מכוח מצווה זו. על כן מזכירה לנו התורה את ההבחנה שעשה הבורא יתברך בעת יציאת מצרים, לומר שיצירת כלל ישראל, מחייבת צורת אדם מסוימת, והלוואה בריבית פוגעת בצורת האדם המקורית שהבורא רצה מעמו ישראל.
לפני שהתורה אוסרת את לקיחת הריבית היא הקדימה את מצוות ההלוואה, "וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" וברש"י 'הא למה זה דומה? למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור, אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ חמישה אין מעמידים אותו'. הסיבה לכך שקל יותר להחזיק במשא לפני שהוא נופל הוא משום שהחמור הוא זה שנושא אותו; והאדם רק עוזר לו להישאר עליו. כך גם בהלוואה, הלווה הוא זה שעובד, והמלווה רק מאפשר לו להמשיך בעבודתו.
עלינו להשתמש בכספים שלנו לשנות ולהשפיע על העולם, לא בדרך של הדגשת הנותן והמשפיע, אלא על ידי נתינת מקום לאחרים ותמיכה בהם. וכלשון המקרא "ומטה ידו עמך" "וחי עמך" "וחי אחיך עמך" – מטרת המצווה הוא לייצר 'עמך'. כאשר המלווה משתמש בכספו כדי לאפשר ללווה להשפיע על העולם ללא לקיחת ריבית ובקשת תמורה.