וידבר ד' אל משה אחרי מות שני בני אהרן": מה ת"ל היה ר' אלעזר בן עזריה מושלו משל לחולה שנכנס אצל רופא אמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מן הראשון. (רש"י טז א)
האם איום והפחדה הם הדרך לזרז את האדם?
ההשתהות והעצלות בביצוע מטלה מעידה על חוסר התאמה שיש בין האדם לבין המשימה שעליו לבצע. ועדות לכך היא העובדה שניתן לראות אנשים שמצד אחד זריזים מאוד במצוות חסד ובקירוב רחוקים, ומאידך בעבודתם הפרטית הם מתעצלים, וכן יש שאוהבים ללמוד ומתמידים בקביעותם, אבל בתפילה הם מתעצלים.
ואם כן צריך להבין כיצד מידת הזריזות יכולה לשמש כמענה עבור אותו חוסר התאמה, ובפרט שמהירות וזריזות יוצרים לכאורה את ההפך, ומעידים על רצון לסיים ולהיות אחרי הפעולה.
יתירה מכך, לעיתים רבות דווקא פעולות הנעשות מתוך מתינות ושיקול הדעת, מביאות לתוצאות טובות ויעילות יותר, לעומת פעולות הנעשות במהירות ובפזיזות, שעלולות לגרום לטעויות בשיקול הדעת.
במצב של חוסר התאמה בין האדם לבין פעולותיו, טבעו של האדם פועל לייצר התאמה ולעצב את הדרישה באופן שתתאים לכוחות נפשו המוכרים לו, אולם זוהי כניעה למידת העצלות. שכן 'עצלן' הוא אינו אדם היושב בטל, אלא הוא עובד לפי הקצב וההעדפות הטבעיות שלו, וכפי שכותב ר' ישראל (אור ישראל סוף מכתב א) 'ואת עצלות הרגלו יבטל', עצלן אכן עובד, אבל לפי 'הרגלו' – באזורים המוכרים הרגילים והנוחים לו.
נמצאנו למדים שמידת הזריזות תובעת מאיתנו לגייס כוחות לעבודה גם בתחומים שאין לנו משיכה טבעית אליהם, ומעתה עלינו להתבונן איך עושים זאת?.
כאן אנו חוזרים למשל שהובא בדברי רש"י – פקודה רפואית המלווה באזהרה לחולה שחייו תלויים ביישום ההוראה, מפעילה אצלו את מידת הזריזות, זאת משום שההוראה ממלאת לו את כל האופק, ללא שום יכולת התחמקות או התגמשות, והחולה מוכרח להתאים את עצמו ואת החיים שלו ליישום ההנחיות.
זו עניינה של מידת הזריזות – מיקוד מוחלט וניתוב כל הכוחות שלנו למשימה שלפנינו, ולצורך כך על ההוראה לעמוד במרכז ולמלא את כל האופק, מבלי שתהיה לנו יכולת לדחות את הדרישה או לעצב אותה לפי העדפות שלנו.
אכן זו עבודה שזרה לנו, משום שבאופן טבעי אנו מבקשים להתאים את הדרישות לסגנון האישי ולחוזקות שלנו, אנו מורגלים לחפש את הסיפוק וההרגשה הטובה מייד עם תחילת המעשה, בעוד שעבודת ד' ראשיתה בהבנה שיש לפנינו 'צורך' שממלא את כל האופק, ורק לאחר מכן האדם גם מוצא התאמה וחיבור מלא לעבודה.
נמצאנו למדים שזריזות ראשיתה בתפיסת הדעת שהמשימה היא צורך גמור שממלא את האופק כולו, והיא דורשת מיקוד של הכוחות כולם. וכתוצאה מכך האדם פועל בצורה יעילה ומהירה ללא השתהות ופעולות מיותרות.