הבורא ברוך הוא ברא את העולם בצורה כזו שאין יכולת לשום בריה להתקיים לבדה, כל הנבראים צריכים זה לזה ונזקקים זה לזה וכך הם משלימים האחד את השני. אפילו צבא השמים צריכים זה לזה כמו שאנו אומרים בברכת יוצר אור: "ונוטלים רשות זה מזה להקדיש ליוצרם", וכדברי המדרש (ילקוט שמעוני נ"ך תתקיב): "עושה שלום במרומיו, אפילו העליונים צריכים שלום" וכו' "ומשלימין זה לזה ולא זה מזיק את זה".
אף האדם, המעולה שבבריות – נזר הבריאה, גם אותו ראה הבורא שלא טוב היותו לבדו וכי הוא זקוק לעזר כנגדו. העולם כולו נבנה באופן כזה ש"איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא, ו), ו"טובים השניים מן האחד" (קהלת ד, ט), כל אחד צריך לחברו, כי כך הם משלימים האחד את השני. האדם אינו יכול להסתדר בעולם לבדו, הוא זקוק לעזר ולחברה שתהיה חלק ממנו הן ברוחניות והן בגשמיות.
העובדה שהברואים כולם נזקקים זה לזה מגלה את יחוד הבורא, שרק הוא "אחד ואין יחיד כייחודו נעלם וגם אין סוף לאחדותו" כפי שאנו אומרים כל בוקר בתפילת 'יגדל אלוקים'. יתירה מזאת, היא גם מעצימה את התלות שלנו בו שהכל זקוקים לחסדיו והוא אינו זקוק לכלום, כמו שכתוב בשיר הייחוד: "הכל צריכים לצדקותיך ואינך צריך לבריוֹתיך", "על כן אינך צריך לכל, לידך ולחסדך צריכים הכל".
וידועים הם דברי בן הגר"ח מוולאז'ין בהקדמתו לספר נפש החיים בשם אביו: "וכה היה דברו אלי תמיד שזה כל האדם לא לעצמו נברא. רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכחו לעשות", כלומר, כל מציאותו של האדם היא להיות חלק מכלל, הוא לא נולד כדי להיות בודד בעולמו, ואינו יכול לייחל לעצמו לחיות באי בודד. מצד טבע בריאתו הוא זקוק לחברה הן מצד היותו נותן והן מצד היותו מקבל, וכך הולך ונבנה עולם של חסד – "כי אמרתי עולם חסד יבנה".
טעות היא לחשוב שהצורך להיות עוזר ונעזר הוא רק צורך גשמי ופשוט, ואינו נוגע לצמיחתו הרוחנית של האדם, שכן זהו צורך בסיסי וחשוב הנוגע באופן ישיר להתפתחות הרוחניות שלנו, וכמעט תמיד ניתן להבחין בין צמיחה רוחנית הנעשית עם חבר לבין כזאת הנעשית לבד ללא חברה, וממילא חלילה לנו מלזלזל ברמת חשיבותו של צורך זה.
כיהודים אנו רואים ביתר שאת איך כוחנו וסגולתנו הוא בכנופיא דווקא, אנו זקוקים למניין לתפילה, וכל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה (מגילה כג, ב), ובכל פעם שצריכים זכות ציבור מיוחדת כמו בתעניות, אזי מתאספים כולם יחדיו לרחובה של עיר, ואפילו מצרפים אף את פושעי ישראל להיות חלק מהכלל (כריתות ו, ב), ובכמה מקומות מצינו שדווקא "ברוב עם הדרת מלך".
אכן בעבר היה ידוע לכל שהשייכות והדיבור עם האחר הוא אחד המאפיינים המובהקים של יהודי. עד כדי כך שאם היה עולה יהודי לרכבת ויושב בין היהודים אך לא מדבר עמם אזי היו חושדים בו כמרגל, כי יהודי הוא מי שמדבר עם השני ומציע או שואל ממנו עזרה. כפי שמספרים על המשגיח ר' ירוחם ממיר, שבזמן נסיעותיו ברכבת היה מדבר עם כל סובביו, לזה הציע שידוך ולזה נתן עצה, הקשיב לאחד והשמיע לאחר.
בעברנו הלא רחוק אותה עזרה הדדית הייתה נוכחת וניכרת יותר. כאשר מאן דהו היה צריך עצה או עזרה במשהו, הוא היה פונה לחבריו ומכריו. כאשר אישה חפצה לדעת מתכון כלשהו, היא הייתה מצלצלת לאמה, וכאשר נזקקה לעצה טובה היא הייתה פונה לסבתה, לא הייתה לה דרך אחרת להשיג את מבוקשה כי אם בפנייה לאחר, וכך נבנה ונרקם לו עולם של חסד.
עלינו להכיר בכך שבתקופתנו היכולת להשיג כל מידע ועצה על ידי בינה מלאכותית שוחקת אצלנו את אותה מעלה עצומה של "עולם חסד יבנה". הזמינות שיש בלחיצת כפתור עלולה לתת תחושה שאת הכל אנו יכולים לפתור לבדנו, ולגרום בזה לאיבוד אותו עולם חסד, שנבנה דווקא מכך שכולם נזקקים זה לזה – אדם לאדם – שכל אוצר מידע שבעולם לא יחליפנו.
נתינה של חסד היא אינה נתינת מידע בלבד, אלא נתינה של 'אדם', האדם כביכול נותן את עצמו בשביל השני מתוך הבנה שמלכתחילה הוא נועד עבורו. זהו לא רק סיפוק צרכים ולא רק עזרה טכנית, אלא כל האדם – כפי שהוא, בצורתו ואישיותו המיוחדת, כלול בפנים בנתינה לשני.
התדמית השקרית שמתקבלת כיום שכביכול אדם יכול להסתדר לבדו בעולם, היא חלק ממצג שווא שמסתיר את העובדה שעיקר הצורך הוא האדם ולא המידע שיש ברשותו,
וכך עיקר "עולם חסד יבנה" נעשה חסר מן הספר. זוהי עוצמתו של השקר, להידמות כאמת גמורה מבלי שיש בו ממש.
עתה אף נוכל להטעים את דברי חז"ל (אבות ה, י), שסברו כי "האומר שלי שלי שלך שלך היא מידת סדום", משום שאנשי סדום כפרו בעיקר של "עולם חסד יבנה" שבו כל אחד נועד עבור חברו, וחשבו לבודד את הבריות זה מזה, כביכול כל אחד נועד לחיות בודד בזכות עצמו, בלי שום קשר ושייכות של האחד עם חברו. ולכך האומר שלי שלי ושלך שלך בלי שום הזדקקות לנתינה הדדית, זוהי מידת סדום.
אחר שהתעוררנו לכך, אין בכוונתנו לבקש לחזור אחורה בזמן, ולא להורות או להכריע בנוגע לשימוש באותם כלים מתקדמים. מטרתנו היא להסב את תשומת הלב על אותם מעלות נשגבות שאנו עלולים לאבד מחמתם, ולעורר את האדם לחזק את אותו עיקר של עולם חסד שנבנה בנתינה הדדית של 'אדם' לחברו.