נמצאים אנו בעיצומם של ימי ההכנה לקראת חג השבועות – זמן מתן תורתנו

נמצאים אנו בעיצומם של ימי ההכנה לקראת חג השבועות – זמן מתן תורתנו.

נקודת המרכז המהווה את ליבו של החג הינה מעמד הר סיני – אבן היסוד של הווייתו וחייו של כל יהודי. חז"ל בגמרא בשבת מציבים עבורנו אבני דרך אשר באמצעותם נוכל לצעוד לקראת הבנה פנימית של טיב הקשר שנוצר באותה השעה בין הכלל ישראל לקדוש ברוך הוא, קשר שמלווה ומדריך אותנו עד ימינו אנו.

"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו, ברישא עשי, והדר לשמע. 

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח – לומר לך: מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל – הקדימו נעשה לנשמע. 

ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו! ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו – קבליתו, ואי לא – לא קבליתו. – אמר ליה: אנן דסגינן בשלימותא – כתיב בן תמת ישרים תנחם הנך אינשי דסגן בעלילותא – כתיב בהו וסלף בוגדים ישדם."

בדברי הגמרא המחולקים לשלושה מימרות הבנויים זה על גבי זה ומתפתחים האחד על גבי השני טמון פתח גדול להבנת אותו קשר ייחודי ועמוק בין הכלל ישראל לריבונו של עולם, אשר בכוחו לסלול דרך לעולם רחב של עבודת ה' עבור כל אחד מאיתנו. 

בשלושת המאמרים הבאים ננסה להציע ביאור לדברי חז"ל אלו, דרכו נגלה עד כמה באופן מפתיע הדברים נוגעים ורלוונטיים לכולנו.

 

מאמר א' – סודו של חיבור

"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו? דכתיב ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו, ברישא עשי, והדר לשמע." 

בדברי חז"ל מתבאר כי שורשו של גילוי הקירבה העמוק לו זכו הכלל ישראל נעוץ הוא ב"רז" נורא אותו גילו הכלל ישראל – בניו של מקום – "נעשה ונשמע," אך התמיהה העולה מדברי הגמרא נותרת בלתי פתורה אכן מי גילה לבני רז זה?

להבנת הדברים נפתח בדברי התורה בסוף פרשת משפטים ונצעד בהם על פי דרכו של רש"י  – 

"פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה"  –

(א) וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְקֹוָ֗ק אַתָּה֙ וְאַהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק:

(ב) וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ:

(ג) וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְקֹוָ֔ק וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶֽׂה:

(ד) וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְקֹוָ֔ק וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

(ה) וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּֽעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיקֹוָ֖ק פָּרִֽים:

(ו) וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ:

(ז) וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:

כאן המקום להוסיף תמיהה נוספת על דברי חז"ל – כיצד ראו הם בדברי הכלל ישראל "נעשה ונשמע" התחייבות לעשייה מבלי שקדמה לה שמיעה, שהרי ההבנה הפשוטה של הפסוק הינה שה"נעשה" מתייחסת לכל אשר דבר ה' בלשון עבר והיינו המצוות אשר נצטוו בהם עד כה. אם כן ה"נשמע" בלבד מתייחס לעתיד והיכן היא העשייה הקודמת לשמיעה?  

מתוך קריאת הפסוקים עולה מאליה ההבנה כי ניצבים אנו בפני תהליך שהתפתח בין משה רבינו העומד כנציגו של ה' לבין הכלל ישראל – 

רואים אנו כי בתחילה לאחר שמשה רבינו מספר לעם "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים" תגובתו של העם הינה – "ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה," 

ואילו התהליך המפורט בארבעת הפסוקים הבאים טומן בחובו את אותו ה"רז" אשר בכוחו להביא את העם לכדי התגובה הפלאית של "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע."

אותו תהליך עלום הוא אשר אנו מבקשים לעמוד על פשרו.

מפסוקי התורה בולט כי דברי העם אל משה מופיעים כתגובה לדבריו של משה הנאמרים כלפי הכלל ישראל. סוד השוני בין דבריו של משה בפסוק ג' המזמין תגובה של "נעשה" לעומת דבריו בפסוק ז' אשר בכוחם להביא את עם ישראל לדרגה הנעלה של "נעשה ונשמע" מתפרש בדברי רש"י –

"את כל דברי ה' "– מצות פרישה והגבלה:

"ואת כל המשפטים" – שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:

דברי ה' והמשפטים אשר ציווה לעמו בפסוק ג' הינם סיכום של המצוות המעשיות בהם נצטוו הכלל ישראל מעת שיצאו ממצרים עד הרגע בו הם עומדים טרם קבלת התורה וכפי שמפרש רש"י בפרשת מרה – "שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ" – "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין:"

בכוחם של מצוות אלו לשייך את הכלל ישראל ליחס של מצווים כלפי הבורא עולם אשר באה לידי ביטוי בתגובתם " כל אשר דבר ה' נעשה" – כאשר האופן הפשוט להבנת הדברים הוא שאותה מוכנות לעשיית דבר ה' מתייחסת גופא לאותם המצוות עצמם כך שבאמירה זו קבלו על עצמם לקיים את אותם המצוות – כל אשר [כבר] דבר ה' נעשה. 

מיד לאחר תגובתם של הכלל ישראל משה כותב את דברי ה' – "וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְקֹוָ֔ק"

כעת עומדים אנו לפני נקודת המפנה אשר מהווה את הבסיס לגילוי הרז לבניו של מקום –

"ויכתב משה – מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצות שנצטוו במרה:"

התמיהה בדברי רש"י גדולה היא – מדוע זה מפרש רש"י שבאור המילים כל דברי ה' בפסוק ג' הינו אך ורק למצוות שנצטוו עד כה, ואילו באותם המילים ממש, כל דברי ה', המוזכרים בפסוק שמיד אחר כך, טמונה משמעות רחבה בהרבה הכוללת גם את כל התורה מבראשית ועד מתן תורה?

הפתח להבנת ביאורו של רש"י מתגלה מתוך הבנת עניינו של ספר הברית המוזכר בפסוק ז' – 

וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:

"ספר הברית – מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה:"

מפשט הפסוק ברור כי קריאתו של אותו ספר הברית באזני העם היא אשר הביאה את הכלל ישראל לאותה המדרגה שיכלו לומר נעשה ונשמע. אך מה יש בו באותו ספר הברית אשר בכוחו לרומם ולחבר את הכלל ישראל באופן כה עמוק ופנימי לקב"ה.

דומה כי אם נחבר את שהעלנו עד כה, תצוץ התשובה מאליה – "מבראשית ועד מתן תורה" זוהי נקודת התוספת אשר בכוחה להפוך את דברי ה' מציווי אשר מוכרחים לקיימו, לדרך חיים אשר כוללת חיבור בלתי מוגבל לרצונו של ה'. 

כעת עלינו להעמיק במשמעותם של אותם דברי התורה "מבראשית ועד מתן תורה."

המסר אשר עובר כחוט השני בין בתריו של ספר בראשית וכן של ספר שמות עד מעמד הר סיני הינו ברור וחד – ישנו מנהיג לבירה הוא אשר ברא את העולם בששה ימים הכינו וזימנו כמקום ראוי ומוכשר באופן המדויק והמושלם ביותר לעבודה של בחיר הברואים "האדם." 

החידוש הנורא והבלתי נתפס הזה שאותו אלוה כל יכול שאין חקר לתבונתו ואין כל גבול או קצבה ליכולתו מעוניין בקשר אישי ,אינטימי וחי עם יציר כפיו עפר מן האדמה, כך שכל תכלית בריאת העולם הינה להציב את האדם במציאות המותאמת במיוחד ובדיוק עבור גדילתו פותח בפני האדם את השער לעולם חי ושופע של עבודת ה'.

קריאה זורמת ורצופה של ספר הברית מציבה את האדם אל מול העובדה שכל מציאות העולם כמו כל המאורעות המתרחשות בו כולם מסובבים ומושגחים על ידי רבון העולם, המנהל מחד את כל המעשים הגדולים אשר נעשים תחת השמש ומאידך חודר עד לנבכי הפרטים הקטנים ביותר בחייו של האדם. כל זאת כרקע  לצורך יצירת אותו קשר אמיץ ופנימי בין הקב"ה לבין האדם. 

התמונה הכוללת של ספר הברית מציבה בפני האדם באופן ברור וחי את המציאות של שכר ועונש, של עיקר וטפל ושל חיי הבל אל מול חיי תכלית של עבודת ה'. כל זה מתוך ידיעה ברורה שכל המציאות כולה ובתוכה גם האדם עצמו נבראו במלאכת אומן מושלמת ומדויקת בכוונת מכוון באופן שיהיה המושלם ביותר למילוי ייעודם עבודת האדם ותיקונו.   

בתאור דברי ה' אלינו כ"ספר הברית" מקפלת התורה את אותה המשמעות העמוקה אשר בכוחה לחדור לעומק הנפש ולהביאה לכדי רום המעלה של נעשה ונשמע – 

איננו עוסקים כאן רק בספר המכיל את הפרטים עליהם נכרתת הברית, אלא בספר ברית חי אשר כל תמציתו ומהותו הינה ברית חיה ומתהווה של קשר ויחס בין אדון העולם לברואיו.

אם עד לרגע זה היחס אל מצוות ה' היה כדבר המחייב עשייה הרי שכעת מתגלה לכלל ישראל שאותם המצוות עצמם הינם דבר חי המתאים לעצם מציאותם שהרי לכך נוצרת ונוצר כל העולם כולו. הבנה זו בכוחה להוליד שייכות לרצון פנימי עמוק והשתוקקות לקבל על עצמם בקבלה גמורה וברורה גם קיום עתידי של דברי ה' אשר טרם נאמרו להם. לכן ישנו צורך לקבל מחדש את אותם המצוות שכבר קיבלו על עצמם הכלל ישראל בפסוק ג'  – 

כל אשר דבר כבר ה' נעשה כפי שקבלנו על עצמנו רק אמש, אך כעת מתוך הבנת היחס בין מצוות ה'  לבין עצם תמצית חיינו עומדים אנו על כך שמצוותיו של ה' אינם דבר חיצוני או זר לנו אלא הם חיינו ומותאמים במדויק עבורנו ואם כן מוצאים אנו בנפשנו רצון עז ומוכנות גם  להשתייך ולקיים את שעדיין לא התגלה לנו עד כדי שאנו מעוניינים לקבלו עוד בטרם נעמוד על פשרו – ונשמע.  

שומה עלינו כמי שמגמת חיינו להשתית את מציאות החיים על אותו הקשר עם בורא העולם, להחדיר עמוק לליבנו ולתודעתנו את הידיעה הזו, אשר בכוחה לתת מבט חדש לכל מאורעות חיינו. חלילה לנו להסתכל על כל פרט מעשה או ארוע אשר עבר אלינו במהלך החיים עד כה כעל מקרה סתמי עובדה היסטורית יבשה אשר יחסנו אליה כנוסטלגיה או חלילה כדבר שכל תפקידנו להתביש בו ולהתחרט על עשייתו. אם ניגשים אנו באופן כזה הרי שאנו מתעלמים מהמקום של הקב"ה בתוך פרטי חיינו. חובתנו האמיתית המקפלת בתוכה עולם שלם של עבודת ה' והכרה עצמית הינה להתייחס לכל פרט בחיינו כדבר חי אשר מהווה גשר ומקור להתלמדות על מצבנו ומהותנו ביחס לנקודת המרכז של חיינו – קשר עם ריבונו של עולם שהרי מי אם לא הוא אשר מלווה ומוליך אותנו בכל צעד ושעל מפרטי חיינו!