חג מתן תורה הקרב ובא עלינו לטובה מחייב הכנה לקראתו, וכפי שכלל ישראל הכינו עצמם בתהליך של הזדככות והתקרבות כדי להיות ראויים לכך, כך גם אנו צריכים להכין ולזכך עצמנו כדי שנזכה לקבלת התורה. ומן הראוי שנתבונן בסדר מעמד הר סיני, כדי ללמוד מהי הדרך לקבל עול תורה ומצוות.
בראש חודש סיון חנו ישראל מול הר סיני כפי שנאמר (שמות יט, ב): "ויחן ישראל נגד ההר". ובמכילתא אמרו, שחנו "כאיש אחד בלב אחד". לאחר מכן עלה משה אל האלו' שם הורה לו הבורא כיצד להכין את ישראל לקראת קבלת התורה, ואחר שהכינו ישראל עצמם, יצאו מן המחנה והתייצבו בתחתית ההר, שם קיבלו את התורה מן השמים מפי הגבורה.
חנייתם של ישראל נגד ההר כאיש אחד בלב אחד בלי תרעומות ומחלוקות, מורה על כך שבאותה שעה כל כוחות הנפש של כלל ישראל היו מכוונים אל הטוב, ולא הייתה לאף אחד שום תאווה או סטייה חיצונית חלילה שאינה מכוונת אל הבורא, שהרי תאווה אל הרע מייצרת פירוד ומחלוקת בתוך האדם בין גופו לנשמתו, כפי שנאמר: (משלי יח, א) "לתאווה יבקש נפרד", ואילו לקבלת התורה נדרשת מציאות של שלימות, "כאיש אחד בלב אחד" ללא כל פירוד וחלוקה חלילה.
השלמות של "כאיש אחד בלב אחד" הנדרשת לקבלת התורה, כוללת בתוכה שני שלבים שצורת עבודתם שונה זה מזה, אך שניהם נדרשים כדי לעצב את ולקרב את האדם והעולם לתכליתם. השלב הראשון הוא תיקון המידות, והשלב השני הוא קיום המצוות. המידות אמנם נצרכות עבור המצוות אך אינן כלולות בתוכם, כפי שכתב הגרח"ו (שערי קדושה חלק א שער ב): "ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם".
בקבלת התורה קיבלנו את רצון הבורא בתיקון העולם כולו, משעה זו העולם כביכול אינו יכול להישאר עוד באותו המצב שהיה קודם עם כוחות רוע ומיתה, ואנו נדרשים להעלות עצמנו ממצב של חיים בעולם גס וחומרי, לחיים בעולם מרומם ונצחי, לשם כך אנו זקוקים הן לעבודת המידות והן לקיום מצוות.
האדם מצד שכלו אינו יכול לדעת ולהמציא מה יזכך את גופו ויקשר את נשמתו לעולם נצחי בו הגוף אינו שולט, כי הרי זהו עולם שמעל ומעבר להשגתו, על כן נתן לנו הבורא את המצוות, שכל אחת מהן כוללת בתוכה מציאות נצחית של תחיית המתים. כפי שאמרו (שבת פח, ב), שבכל דיבור ודיבור ששמעו ישראל פרחה נשמתם, והבורא החייה אותם עם טל תחיית המתים. ועוד אמרו (קידושין לט, ב): "אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה".
המצוות מצד עצמם שייכות לעולם עליון ונצחי, בו אין לנו מושג כל עוד אנו חיים בעכירות העולם הגס, ואילולי הטל תחיה שמגלה כי גם בעולם הזה אנו יכולים להשתייך לעולם עליון וזך בו הגוף כבר אינו שולט, לא היינו יכולים לקיים מצוות שמעלות אותנו לאותו עולם עליון. קבלת התורה "מן השמים" מלמדת שהעולם הזה בו אנו חיים, אינו התכלית, ועלינו לצעוד אל עבר עולם שהוא 'שם לפנים משם'.
מאחר והמצוות מרימות את האדם ממציאות שיש בה מיתה, לעולם של חיים נצחיים, פשוט שאין לנו יכולת שכלית לעבוד ולהבין את עומק כוונת המצוות, כי אין לנו מושג מהו עולם נצחי, יכולים אנו רק לגעת קמעא בשורשי טעמי המצווה כדי לסבר את אוזננו ברובד השטחי, ולגלות איך היא משתקפת בעולם הזה, אך פשוט שאותם טעמים נפלאים ככל שיהיו, אינם מתמצתים את עומק עליונות המצווה ופנימיותה הנוגעת לעולם של תחייה.
המידות לעומת זאת, שייכת לעולם שלנו בו יש לנו השגה. לפיכך יש לנו יכולת שכלית עצמית לעבוד על מדותנו ולנקות את העולם בו אנו חיים. עבודת המידות אינה מעלה את האדם לעולם אחר, אלא מנקה את עולמו של האדם בו הוא חי היום.
אנו למדים זאת מדברי הרמח"ל בדרך ה' בנוגע לעבודת האדם, שבייחס למצוות כתב (שער א, ד), כי תכליתם להעביר את האדם לעולם אחר. אך כאשר התייחס לעבודת תיקון המידות (שער ב ג), הוא אינו מזכיר את המצוות כלל, ואינו כותב שעבודה זו מעבירה את האדם לעולם אחר, אלא רק מתקנת את העולם שלו. מדבריו מתבאר, שבעבודת המידות האדם נמצא במלחמה עצמה, ועבודתו היא בהתמודדות בין הטוב לרע שבעולם, אך בזה הוא עדיין אינו מתעלה מעל העולם כמו בעבודת מצוות.
עבודת המידות היא אינה התרוממות מעל העולם, אלא התמודדות בתוך העולם שלנו, ואילו הקדושה וההתרוממות מעל העולם היא עבודת המצוות, בה אנו משייכים את עצמנו לעולם של תחייה, כפי שאנו אומרים "קדשנו במצוותיך", דהיינו רק עבודת המצוות היא זו שמקדשת ומקשרת אותנו לעולם עליון.
לצורך קבלת התורה אנו מחויבים בשני השלבים הללו, שכן עבודת המידות לבדה אינה מעלה אותנו לעולם של תחייה, זקוקים אנו למצוות שיעשו זאת. אך כדי שנוכל לקבל עלינו עול תורה ומצוות שיקשרו ויעלו אותנו כלפי מעלה, אנו חייבים תחילה לעבוד על מידותינו, להכין עצמנו ולנקות את עולמנו, רק אז הוא נוכל לעלות שלב, ולהגיע לעולם של קיום מצוות המקדשות ומעלות אותנו לעולם עליון.
מידותיו המתוקנות של האדם הם הכרטיס כניסה שלו לחיי עולם הבא, והמצוות הם חיי עולם הבא בעצמן. המידות מאפשרות לאדם להתרומם, אך הרוממות בפועל נעשית רק על ידי המצוות, כפי שמבואר בשערי קדושה (שם). על כן בנוגע לעבודת המידות אמרו: (סנהדרין פח, ב) "איזהו בן עולם הבא", ולא איזהו מי שיש לו חלק בעולם הבא, כי 'בן' עולם הבא מבטא את העובדה שהמידות מאפשרות לו להשתייך לעולם הבא, אך חלק ושכר עולם הבא בפועל מקבלים רק על ידי קיום המצוות בעצמן.
ואכן, זהו הסדר בו קיבלו ישראל את התורה, בתחילה חנו כולם נגד ההר "כאיש אחד בלב אחד", נקיים מכל תאווה וחיסרון במידות, כל כוחות נפשם עמדו הכן אל הטוב, ולכל אחד מהם
הייתה אחריות על הכלל כולו, כי יחד הם מרכיבים את העולם. ואילו לא היו מתוקנים במידותיהם באותו הזמן, לא היו יכולים להתעלות ולקבל את המצוות, כי לא נעשתה הכנה ראויה מצד הגוף והעולם, ורק מכוח שהכינו עצמם כראוי התאפשר להם להיות בני עולם הבא, להיכנס ולהתייצב בתחתית ההר, לקבל מצוות שמקדשות ומרוממות את האדם לעולם של תחייה נצחית.
זו אפוא ההכרה והעבודה שנדרשת מאתנו בימים אלו, פעמים רבות אנו טועים לחשוב שהמצוות עצמם הן עבודת המידות. לדוגמה, את מצוות צדקה אנו תופסים כעבודה על חמדת ממון וקמצנות, אולם לפי המתבאר עלינו להבין, כי המצווה עצמה היא עבודה של רוממות והשתייכות לעולם של תחייה מן השמים, ואילו עבודת המידות שיש לנו בזה, היא ההכנה של תיקון וניקוי העולם שלנו, בבחינת "ויחן ישראל נגד ההר", כדי שנוכל להשתייך לעבודת המצווה שמקדשת ומרוממת אותנו לעולם נצחי.
כאשר אנו מבקשים ומייחלים לקבל תורה, עלינו להשלים את עצמנו בשני השלבים, שכל אחד אינו יכול להתקיים לולי חבירו. תחילה עלינו לחנות כאיש אחד בלב אחד, לעבוד בתוך העולם שלנו ולהכשיר את כוחות הנפש שיהיו ראויים לקבל מצוות. ועל ידי כך נוכל לזכות להתקדש ולהתרומם על ידי המצוות, ולהדבק בעולם של תחייה שאין ערוך לו.