בכל שנה מחדש כאשר אנו ניגשים לעבודת התשובה, נטיית הלב היא להתמקד דווקא באזורים בהם אנו נכשלים שוב ושוב, מתוך תפיסה שכל עניינה של עבודת התשובה היא תיקון החטא, וממילא את עיקר המשאבים אנו מגייסים לקבלות שונות סביב האזור הנגוע. אולם מדברי חז"ל שאמרו (פסחים נ"ד, א') כי התשובה נבראה עוד קודם בריאת העולם, נראה שעבודת התשובה שייכת אף בלי עבירה, ואינה רק עבודת של תיקון. ועלינו להתבונן אם כן, מהו עיקר עניינה?
גם מדברי רש"י שביאר את דברי הגמרא (עבודה זרה י"ט, ב') אודות הזכות הגדולה של אדם העושה תשובה "בעודו איש". וז"ל: "כשהוא בחור בכחו, כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה". נראה, כי עשיית התשובה, אינה נוגעת לעבירות ותיקון המעשים דווקא, שכן היה לרש"י לבאר בפשטות את הגמרא, על זכות האדם שעושה תשובה ומתקן מעשיו בעודו בחור כאשר יצרו בשיא תקפו, והוא נלחם בכח להודפו. ומשלא פירש כך למדנו, כי עבודת התשובה הינה עבודת חיים שורשית יותר – עבודת הכרת הבורא.
עתה שומה עלינו להבין, מה השייכות בין הכרת הבורא לעבודת התשובה, ומדוע אנו נצרכים דווקא לכוחו של הצעיר בכדי להשיג הכרה זו?
נראה כי ישנם שני דרכים להכרת הבורא, בעת זקנה האדם מכיר את בוראו דווקא מחמת חוסר הכח והמציאות שכוחותיו כבר אינם עמו, בשלב זה הוא רואה בעיניו כי מכל מפעליו והצלחותיו רק דבר ה' קיים לעולם. אולם בשנות הבחרות עת האדם בשיא כוחו, ישנה עבודה גדולה בהרבה והיא, להכיר את הבורא דווקא מתוך כוחות הנפש המפעמים, עליו לזהות אותם, ולשייכם לעבודת הבורא יתברך.
בכל אדם קיימים כוחות רבים, את חלקם הוא מכיר ואף משתדל לעבוד איתם, אולם לחלקם הוא כלל לא שת לבו, ובוודאי שלא מכוונם לעבודת הבורא. ובמקום שכזה יש ניתוק מעבודת ה' רח"ל, כי אותם כוחות מיוחדים שקיבל בכדי שיוכל לעבוד את בוראו אינם מחוברים לשורשם. ואילו חידוש ההכרה באותם כוחות המתגלים בתוקפם והכוונתם לעבודת ה', זו היא מעלת העושה תשובה בעודו איש שמשייך ומשיב את כוחותיו לעבודת הבורא.
זו אפוא הסיבה שכתב הנפש החיים (סוף שער א'), כי עבודת התשובה עיקרה על חיוב כרת שמנותק מהבורא. ולכאורה דבריו תמוהים, מדוע התשובה שייכת רק במקום כה חמור, מדוע אינה שייכת גם בשאר עבירות? אולם לדברינו למדנו כי אין כוונתו לעוון כרת החמור בו האדם כולו נכרת רח"ל מעמו, אלא זהו ביטוי לניתוק כח מכוחות הנפש מעבודת הבורא. וכפי שכתב בשלהי ספרו, יעוי"ש (שער ד', כ"ד).
אמנם פעמים רבות אנו מתייגעים בעמל רב לתקן איזה מעשה או להוסיף הנהגה טובה, אך כאשר נתבונן בדבר נבחין שאנו עובדים בזה אך ורק לשכלל את עצמנו, כמו להיות יותר מתמידים או יותר נעימים לשני, אך לא מעורבת שם כל מחשבה מה אני עושה בזה עבור הבורא, בעוד שעיקר עבודת התשובה היא התנועה לשוב אל ה', להשיב את הכוחות הטמונים בנו שיהיו מכוונים לרצונו יתברך.
אכן לצורך עבודה נעלית זו לא מספיקה הרגשת לב מרוממת של חיבור, מוכרחים אנו להעמיק את הבנתנו בחלקו האישי של כל אחד במלכות שמים, כפי שכתב הנפש החיים (א', י"ז) כי תחילתה של התשובה הינה ברצון פנימי לכינון מלכותו יתברך, ומבלי שיהיה רצון כזה, לא נוכל להיות קשורים אליו ולא יועילו כל המידות והכוונות הטובות. ולשם כך עלינו לעמול ולכוון את כוחותינו ומעשינו לרצון שלו.
נוכל לעמוד על כך בלשון התפילה: "וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה". לכל מלאך יש תפקיד וחלק יחודי במלכות שמים, אך כל המלאכים יחד בסופו של דבר אינם שונים זה מזה, אלא כולם מכוונים יחד לרצון אחד, ולכך מקבלים זה מזה, שכן התפקיד של האחד מתקשר לחבירו ורק כך יש מלכות אחת שלמה.
וכך גם אנו צריכים לעמול שעבודתנו תהיה בכנות מתוך רצון למלכות שמים, ולא מכח מניעים אחרים וזרים, וזו אפוא עיקרה של עבודת התשובה, להשיב את כוחותינו ומעשינו שיהיו מכוונים למלכות שמים.
ועתה כשנאמר "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" נבחין כמה כאב מונח בזה: לך ה' הצדקה שנתת לנו כוחות נפש עצומים לגדול עמהם ברוחניות, ולנו בושת הפנים על שאיננו מכירים ומזהים כיצד הם שייכים ויכולים לגדל אותנו. ועל כן נחפשה דרכינו ונחקורה וננסה להתבונן בכוחותינו כיצד נשיב אותם עד ה'.