כאשר נביט בילד קטן המנסה לפסוע את פסיעותיו הראשונות ונופל וקם פעמים אין ספור, ייפתח בפנינו מקום גדול להתבוננות: מהי הסיבה שדוחפת אותו לנסות לפסוע, מה רע לו במקום שבו הוא נמצא כעת? הלא לא חסר לו דבר, הוא עטוף בחום אהבה ודאגה כנה לכל מחסורו, מדוע אפוא הוא יוצא מאזור הנוחות שלו ומנסה שוב ושוב לקום ולהלך על רגליו?
מתברר, כי בכל אדם מוטבעת תנועה יוזמתית המבקשת לפרוץ ולצאת מהמקום שבו הוא נמצא אל מקום אחר. תנועה זו מעמידה את האדם על רגליו כבר מגיל צעיר, בשאיפה להתקדם הלאה ולפרוץ קדימה, ולולי תנועה בסיסית זו האדם היה נשאר עומד על מקומו ולא מתפתח כלל.
אך כשנוסיף להתבונן בדבר, נבחין כי למרבה הפלא ברבות השנים תנועה זו הולכת ונדחקת. התנועה היוזמתית שלנו די נעצרת ולא באה לידי ביטוי, וגם אם בעולם המעשי החיצוני אנו איכשהו מגלים יוזמתיות ויצירתיות, הרי שבעולם התורה ועבודת ה' תנועה זו כמעט ואינה באה לידי ביטוי. מן הראוי לנסות ולהבין מהי סיבת הדבר, והאם ניתן לשוב ולהחיותה בעבודת ה' שלנו.
המניע המרכזי שמונע מאיתנו לצאת מאזור הנוחות שלנו הוא חוסר ביטחון ופחד מכישלון. עד כדי שנוח לנו יותר במקום המוכר והיציב אפילו אם אנחנו לא מספיק שלמים איתו, מאשר לצאת למקום שבו יש חשש שנפסיד וניכשל. אנו נותנים ערך להישגיות ולא לעבודה, ובוחנים ומודדים ללא הרף את עצמנו ביחס לסביבתנו. גם הפחד מביקורת מכה בנו, וגורם לנו להתבוסס שנים באותו המקום ללא ניע.
אולם עלינו לדעת, כי התנועה היוזמתית היא אבן דרך בהעמדת קומת האדם בכלל ובעבודת ה' בפרט. ר' ירוחם ממיר היה שב ומדבר פעמים רבות על הצורך העז להיות 'בעל יוזמה', לצאת מאזור הנוחות ולהתקדם לאופקים נרחבים וחדשים. כפי שאנו מוצאים בציווי הבורא לאברהם אבינו: "לך לך", הבורא אמנם ציווה לו ללכת, אך לא פירט לו יותר מידי כיצד ואיך, ואברהם אבינו מצידו היה צריך להשתמש בתנועה היוזמתית ולהתפתח הלאה בעולם.
אנו מוצאים זאת גם בבניית המשכן עליו נאמר (שמות לו, ב): "ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו כל אשר נשאו ליבו לקרבה אל המלאכה לעשת אותה". וברמב"ן שם ביאר, כי אמנם כל אחד מעושי המשכן לא היו מיומן ומנוסה בכך, אך בכל זאת זיהה בתוכו את היכולת לעשות זאת, "ויגבה לבו בדרכי ה' לבא לפני משה לאמר לו אני אעשה".
בוני המשכן לא כבשו את הנטיה היוזמתית שלהם מפחד שמא יכשלו במלאכתם, הם לא הסתפקו במקום שהם כבר נמצאים, הם ביקשו יותר, ועם גבהות הלב שאינו חת מכישלון ואכזבה, הם התקדמו עם התנועה היוזמתית ובנו את המשכן.
כשם שבשעת קבלת התורה כל אחד ואחד מישראל שמע את הדיבור מדבר אליו באופן פרטי בהתאם לכוחותיו ותכונותיו (שמות רבה ה, ט), כך בכל אחד מפעמת תנועה יוזמתית אישית בעבודת ה', המתאימה לאישיותו וכוחות נפשו, ואל לנו בשום פנים לכבוש אותה, עלינו לנסות ולאפשר לה בכל דרך לצאת ולפרוץ קדימה.
אכן ברור כי לא כל יוזמה מצליחה ויתכן כי לעיתים נאלץ לסגת בסופו של דבר, אולם התביעה הבסיסית מכל מי שנשאו ליבו לעמוד לפני ה' ולשרתו (כלשון הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל יג, יג), היא לפתח 'גבהות הלב', כזו שלא נותנת לפחד מהכישלון לדחות את התנועה היוזמתית המפעמת בקרבו להתעלות ולהתפתח יותר ויותר.
נוכל להטעים זאת בדברי המשנה באבות (ה, כ): "הוי עז כנמר" וכו' "לעשות רצון אביך שבשמים". סבורים אנו כי בכל עת שיוצא הנמר לצוד ציד הדבר עולה בידו, אך לא כן המציאות. ברוב המקרים הנמר אינו מצליח, והוא נדרש לנסות שוב ושוב בהזדמנויות שונות בכדי להשיג טרף לפיו, וזו בדיוק נקודת העזות של הנמר, הוא אינו פוחד מכשלונות ולא נסוג מחמתם, אלא מנסה שוב ושוב עד שעולה בידו, וזהו אפוא מסר בסיסי שעלינו לקחת לעבודת חיינו – לעשות רצון אבינו שבשמים.