בפירותיה של ארץ ישראל קיימת קדושה מובנית. כאשר אנו טועמים מפירותיה של ארץ ישראל אנו טועמים מקדושת השכינה המובנית בתוך הפירות עצמם ומכוחה אנו ניזונים, כלשון הב"ח (או"ח רח): כי "קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ", "כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".
יניקת הפירות מקדושת הארץ שהשכינה שורה בה, משפיעה ומולידה קדושה בפרי ובאדם האוכלו בצורה מובנית, כדברי החתם סופר שכתב (חולין קי) "כי הם מולידים קדושה בנפש האוכל אותם, ומוסיפים אהבה ודבקות בה'".
אכן בזמן שבית המקדש היה קיים הקדושה הייתה נוכחת בעולם, והיה ניתן לטעום ולגעת בחוש בקדושה הפנימית הנמצאת בפירות הארץ, אך עתה "משחרב הבית ניטל טעם הפירות" (סוטה ט, ב. ובפירוש הרמב"ם), ומתקשים אנו להבחין בקדושה הפנימית הקיימת בפירות, נשארנו כביכול רק עם הטעם החיצוני והגשמי. ועל כן אנו מבקשים בברכת מעין שלש: "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ונאכל מפריה ונשבע מטובה".
אולם גם בימנו ישנה קדושה מובנית בפירות הארץ, ואף כי קשה בהחלט להבחין בקדושה זו מחמת הגלות וההסתר, עדיין היא קיימת וטבועה בפרי עצמו, וזאת משום שכל דבר היונק מקדושה יש בו קדושה מובנית.
גם אם נוליך את פירות הארץ אל מחוץ לארץ, עדיין הם ישארו בקדושתם, משום שבתוכם קיימת קדושה מובנית הנובעת מכח יניקתם ממקור קדוש. קדושה זו אמנם יכולה ועלולה להסתתר ולהתכסות, אך תמיד היא נשארת קיימת בפנימיות הפרי, והאדם המתבונן היטב, יוכל להבחין בה.
"האדם עץ השדה" (דברים כ, יט) כמוהו כפרי גם פנימיותו נבנית מכח שורש יניקתו, וכשם שיניקת הפירות ממקור קדוש מולידה קדושה מובנית בפרי, כך גם האדם היונק וחי ממקור קדוש נכנסת בתוכו קדושה מובנית, שיכולה להתגלות ולהתפרץ אצלו במשך חייו, קדושה שבכוחה לרומם אותו מעבר לתפיסות החיים השטחיות.
הקדושה שיש לאדם היונק מתורתנו הקדושה, מובנית בתוכו וממשיכה ללוותו בכל מצב שבו יהיה, אף בהיותו בגלות ובהסתר. גם אם הוא גולה מארץ ישראל, עדיין יכול הוא להיות 'בן ארץ ישראל' כדברי ר'ירוחם במאמריו (דעת תורה פרשת חיי שרה), ואפילו במצבים שנראים לנו כה רחוקים מחיי קדושה, גם שם יכולה הקדושה לנבוע להתפרץ ולרומם אותו.
כאשר נתבונן בדבר נבחין, כי גם גאולתנו ויציאתנו ממצרים שבה אנו עסוקים בתקופה זו, גם היא התאפשרה בזכות אותה קדושה מובנית, שכן על אף הגלות הנוראה והמצב בו היינו שקועים במיצרי טומאת מצריים, עדיין עוד נשארה בנו קדושה פנימית מובנית שהאמינה בה' ובמשה עבדו, שפיעמה בתוכנו מכח אבותינו הקדושים, ובזכותה זכינו להגאל.
כאשר אדם מצליח לעמוד ולזהות את נביעת הקדושה המפעמת בקרבו, הוא יכול לגדור גדרים לעצמו ולדעת כיצד להתנהג גם בדברים ומקומות חשוכים יותר בהם אין הלכה פסוקה ומפורשת, וכביכול "מעצמו הוא למד תורה" (תנחומא ויגש יא), שכן יש לו נביעת קדושה פנימית אשר על ידה יכול הוא לראות ולנווט את חייו בצורה גבוהה ונעלית יותר.
בעונותנו נוטים אנו להכיר רק את קומתנו הבסיסית המורכבת ממשיכות ונטיות, ומתקשים להבחין בקומת הקדושה הטבועה בנו, אך בפרט בימים אלו נדרשים אנו לזהות את נביעת הקדושה שבתוכנו, הכדי שנוכל לצאת משיעבוד ומיצרי יצרנו. ולשם כך עלינו להתעלות מעט מעל יצרנו הבהמי, ולהתבונן היטב על חיינו, היכן אנו מרגישים שייכות שדוחפת אותנו קדימה, וכאשר נצליח לעמוד מעצמנו על עולמנו הפנימי, הרי שנגענו בנביעת הקדושה המובנית שלנו.