למצוות נר חנוכה ישנה חביבות מיוחדת, כפי שכתב הרמב"ם (חנוכה ד, יב): "מצוות נר חנוכה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו." ועלינו להתבונן מהי החביבות המיוחדת שיש דווקא במצווה זו, מה היא דורשת מאיתנו, וכיצד תוכל להשפיע עלינו בכל מצוות התורה.
קביעת שמונת ימי חנוכה באה בעקבות נס מציאת פח השמן שהיה בו רק כדי הדלקת יום אחד ולבסוף הספיק בידם לשמונה ימים. וכתב הב"ח (או"ח סו"ס תר"ע) "שעיקר הגזירה הייתה על שהתרשלו בעבודה וע"כ הייתה הגזירה לבטל מהם העבודה וכו', וכשחזרו בתשובה למסור נפשם על העבודה הושיעם ה' וכו', תחת אשר הערו נפשם למות על קיום העבודה". דהיינו על ידי מסירות נפשם ורצונם לקיים את המצווה זכו לנס כה מופלא.
ואכן כבר כתב בנפש החיים (שער א פרק ו): כי "מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שרשה העליון, וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו" וכו". וביאור הדברים, כי לעולם אין לנו שום יכולת לגעת ולהבין עד היכן המצווה מגיעה, ולכל מצווה יש שורשים בפנימיות לאין שיעור, אך כאשר עולה על רעיון האדם לקיים מצווה יש עליו אור מקיף שאמנם אין לו כל יכולת להשיג אותו, אך הוא נותן לו איזה שהיא נקודת הרגש בפנימיות המצווה.
האדם באשר הוא מוגבל במושכלו, אין בכוחו להבין ולהשיג את עומק שורשי המצוות, אך עליו להתאמץ בכל כוחו לדעת ואף להרגיש עד כמה המצווה נוגעת מעבר לעולם המוגבל שלו, להבין עד כמה הוא אינו מבין ועד כמה הדבר גבוה ונעלה ממנו, וכדי להשיג הרגש שכזה עליו לחפוץ באמת לקיים מצווה.
בנס חנוכה נתגלה הדבר ביתר שאת, כאשר ישראל ביקשו בכל מאודם לקיים המצווה, נמשך עליהם אור מקיף שסייע בידם לקיים את המצווה מעבר למגבלות הטבע, וזכו לראות במציאות ממש כיצד המצווה מתרחבת ונוגעת לכל ישראל כולם ולא רק לכוהנים בלבד, גילוי שנמשך והתרחב לשמונה ימים – מעבר לכל מגבלה.
אמנם בחנוכה זכו ישראל לסייעתא דשמיא מיוחדת בה ראו במציאות כיצד אור המצווה מסייע להם לקיים ולגמור את המצווה מעבר למגבלות שלהם, אולם בדרך כלל אין בכוחנו לראות זאת במציאות, אך עם זאת הגילוי שמתגלה בימים אלו נוגע לכל מצווה באשר היא, שכאשר אדם רוצה לקיים אותה שורה עליו סייעתא דשמיא לראות ולחוש שיש במצווה מעמקים הרבה מעבר למגבלות שלו. וזו אפוא החביבות המיוחדת של מצוות נר חנוכה הנותנת לנו הרגש בעומק המצוות.
אכן כדי לזכות לאותו אור מקיף שייתן לנו איזה הרגש במצווה איתו נוכל להמשיך ולקיים את המצווה, תחילה אנו זקוקים לרצון בקיום המצווה כדברי הנפש החיים. ואכן, פעמים רבות אנו מקיימים מצוות מתוך הרגל ודפוס פעולה, אך בכך אנו מאבדים את המעלה העצומה של הרצון לקיים מצווה. אנו אמנם מניחים תפילין בכל יום, אך עלינו לבדוק את עצמנו האם קודם ההנחה אנו חפצים להניח, האם קיים בנו רצון לגעת במצוות התפילין, או שמא אנו פועלים מתוך הרגל בלבד. וכל עוד לא נפתח אצלנו תחילה את תנועת הרצון לא נוכל להשיג איזה הרגש מעבר למגבלותינו.
ולאחר שאנו זוכים כבר לרצות במצווה אנו אף זקוקים למסירות נפש עליה, כפי שבחנוכה מסרו נפשם על המצווה. מסירות נפש זו ענינה לצאת מאזור הנוחות והמגבלה האישית שלנו, ולפעול נגד הכח שמושך אותנו נגד רצון המצווה. וימי החנוכה הבאים עלינו לטובה מסוגלים לעבודה זו ביתר שאת.