בימים אלו כלל ישראל כולו שרוי בתוך מערבולת רגשות עזה, מצד אחד זו עת מלחמה מסוכנת ביותר, ואילו בד בבד אנו חווים הארת פנים מזהירה ומיוחדת מאת הבורא ברוך הוא, בהצלחת המערכה והצלת היישוב כנגד תרחישים מבעיתים רחמנא ליצלן. הארה שלא רק אנחנו בלבד מבחינים בה, אלא כל העולם כולו מכיר ומשתהה למולה.
פשוט הוא הדבר כי לא יתכן שהארה זו תמלא אותנו בשאננות ורפיון ידיים כביכול לא נדרש מאיתנו דבר, וכמו שבזמן חרון אף אנו מחויבים להתבונן מה העבודה שלנו בעת כזאת, כך בעת הארת פנים גדולה עלינו להתבונן מהי העבודה הנדרשת בעקבותיה.
דומה הדבר לאב המיטיב עם בנו יתר על המידה הרגילה, עד שהבן שואל את אביו מדוע אתה מיטיב עימי כל כך, מה הציפייה שלך ממני. הטבה כזאת טומנת בחובה תביעת עבודה מסוג שונה: עבודת ה' על דרך הארת פנים. ולכך עלינו להתבונן מהו היחס הנכון להארת פנים שכזו, כיצד לא נראה בה חיוך גרידא ונקבל את המציאות כמות שהיא?
אם נתבונן מה חשים בימים אלו מתכנני ויצרני הכלים האסטרטגים שאיתם מנצחים במלחמה, נבחין מן הסתם שזו לא תיהיה רק תחושת הצלחה וגאוה גרידא, אלא תחושה של 'אישור' מהמציאות בשטח שהפיתוחים שלהם אכן עובדים. אדרבה, תחושת הצלחה בלבד מכילה בתוכה ארס הרסני שכביכול אומר, הצלחנו ועכשיו אין עוד מה לעשות. אולם תחושת האישור מגבירה את המשך העבודה, שכן כשרואים שהפיתוחים עובדים יש אישור לכך שאנחנו בדרך הנכונה, ועכשיו צריך להמשיך ולהתקדם.
הבדל מהותי ישנו בין תחושת הצלחה לתחושת אישור, ההצלחה מסחררת ונותנת תחושה שאין המשך, כביכול היינו מחוייבים למשהו מסויים וכשהצלחנו למלא את חובתנו שוב אין יותר חובה אלא שאננות. אולם האישור אינו על קיום מחויבות, אלא על כך שאנו עושים משהו חשוב, והאישור רק מעצים ומדרבן אותנו להמשיך ולעשות זאת ברוגע.
כאשר נתרגם את הדברים לעבודת ה' שלנו נבחין שרוב הזמן אנו רגילים לעבוד תחת מסגרות של חובה, אנו מייצרים לעצמנו חובות ונמצאים בלחץ תמידי למלא אחריהם, וברגע שאנו מקיימים אותם אנו חשים תחושת מיצוי וחוסר המשכיות. מה גם שעבודה זו מלווה בלחץ גדול ביננו לבין עצמנו לעמוד באותם יעדים.
לחץ מגיע בעקבות תחושת מחויבות. אולם העבודה הבאה בעקבות אישור אינה באה עם לחץ, אלא מתוך שמחה שמכירים במה שאנו עושים, אישור הוא אינו הסכמה אלא הכרה בכך שאנחנו עושים דבר חשוב.
בעבודה על דרך הארת פנים נפתחת בפנינו צורת עבודה חדשה שאינה בעקבות חובה ולחץ, אלא בעקבות אישור. לא נוכל לדעת על מה הבורא עולם מחייך לכלל הציבור, על איזה נקודה הוא נותן אישור, אולם כל אחד ביחס לעצמו יכול להתבונן על עבודת ה' שלו ולהבחין איזה דבר הוא חש שיש שם אישור מהבורא, ובאותו הדבר עליו להמשיך ולגדול ביתר שאת מתוך שמחה והארת פנים.
אנו מוצאים זאת בנס חנוכה, שכאשר כלל ישראל מסרו והערו נפשם למות על קיום העבודה כדברי הב"ח (או"ח סימן תר"ע) הבורא עשה להם נס שמצאו פח שמן שהספיק לשבעה ימים, ונס זה היה כמו אישור לעבודתם הגדולה, והוא זה שהביא לכך שזכו להמשיך ולקבוע בשמחה את אותה עבודה לדורות.
הרגש של אדם פרטי שרואה איך הבורא נותן לו סיעתא דשמיא באופן לא צפוי, לא צריך להיות רגש של הצלחה, אלא תחושה של אישור המגבירה את העבודה מכאן והילך. אם האדם לוקח את זה למקום של הצלחה הרי שהוא שוב מעביר את התחושה לתחומי החובות שלו, כאומר: הייתי מחוייב ועכשיו הצלחתי. אך כאשר אדם רואה את זה כאישור, הוא בוחן את עצמו ועורך חשבון נפש על צד הטוב, מה הבורא מצא בו, אלו נקודות מיוחדות יש לו שאיתם יוכל להמשיך ולעשות דברים גדולים.
בימים אלו בהם אנו חווים שהבורא מחייך אלינו, עלינו לחשוב כיצד אנו באופן אישי עובדים עם החיוך שלו, כיצד לא ניפול לשאננות וחוסר עבודה, אלא נעבוד ביתר שאת, לא מתוך לחץ אלא מתוך יחס של אישור והארת פנים מהבורא יתברך.