ימי בין המצרים הינם ימי אבלות על חורבן בית מקדשנו. וברור הוא, כי אלו אינם סתם ימי זיכרון היסטוריים לציון אותם חורבנות קשים ונוראים שפקדו אותנו בעבר. אלא ימי עבודה והתבוננות כיצד החורבן מתבטא אצלנו, היכן חיינו האישיים חרבים וחסרים. ולשם כך אנו נדרשים להבין את עומק החורבן והסיבה הגורמת לו.
כל מציאות החורבן נגרמה מחמת עיוות המציאות על ידי האדם, עיוות כה נורא עד שהחורבן כמו היה מוכרח לבא. בית ראשון חרב בעוון ג' עברות חמורות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים (יומא ט, ב). כאשר המכנה המשותף ביניהם הוא עיוות המציאות בידי האדם בצורה חסרת תקנה, עיוות שמכריח חורבן.
עבודה זרה היא עבודה לתוהו ממש כמ"ש (ישעיה מט, ד): "יוצרי פסל כולם תוהו". דהיינו, עבודה רוחנית שאין לה שום יסוד ושייכות למציאות כלל ועיקר.
גילוי עריות גם היא עבירה המולידה מציאות מקולקלת, אשר עליה נאמר "מעוות לא יוכל לתקון" (חגיגה ט, א). ועל אף שכל הנשמות יוצאות מאוצר הנקרא גוף שנמצא תחת כסא הכבוד, כמבואר בחז"ל (עבודה זרה, ה, א). ואותן נשמות בוודאי טהורות הן בתכלית בלא שום חיסרון. בכל זאת בכוח האדם ברוע בחירתו לקלקל ולעקם את אותה מציאות של קדושה ולהביא ממזר לעולם, שעליו נאמר "מעוות לא יוכל לתקון", והוא "קהל" בפני עצמו מחוץ לכלל ישראל רח"ל.
שפיכות דמים גם היא מעוותת את המציאות לחלוטין, שכן עליה נאמר "כאילו ממעט את הדמות" (בראשית רבה לד, יד). כלומר, עבירה זו מעקרת ומאפסת צורת אדם מהעולם, ומחמתה העולם חסר צורת אדם הנברא "בצלם דמות תבניתו", ונעשה מעוות לחלוטין וחסר צורה.
גם בית שני שחרב בעוון שנאת חינם (יומא שם), גם הוא נגרם מחמת עיוות המציאות על ידי האדם בצורה שהכריחה חורבן, שכן שנאת חינם הינה שנאה הבאה ללא כל סיבה, אלא מחוסר יכולת לסבול את האחר באשר הוא, זו שנאה המונעת מיצר הרסני המבקש לכלות הכל ולא לבנות כלום.
כאשר נתבונן בדבר, תפתח בפנינו הצצה מבהילה ונוראה על הכוח שנמסר ביד האדם מאת הבורא יתברך, שאף על פי שהקדושה חקוקה וקיימת בעולם בצורה טבעית, בכוחו ויכולתו של אדם לעוות ולסלף את הקדושה, לדחוק את רגלי השכינה ולהגלותה מביתה. וכך אפוא נחרב הבית, על ידי עיוות המציאות וסילוף הקדושה שבתוכו, ממילא העולם נעשה חרב במציאותו.
התבוננות זו מוכיחה בפנינו את גודל האחריות שלנו על מציאות העולם כולו, ומכריחה אותנו להתבונן על מציאות חיינו, האם יש בהם מקום לקדושה הטבועה בה מלכתחילה, או שמא דוחקים אנו את אותה קדושה וממשיכים את החורבן הנורא רח"ל.
תפיסת עוצמת הכוח שנמסר בידינו שגרם אפילו לחורבן, בכוחה לתת ולנסוך בנו כוח עבודה בכיוון של תיקון ובניה, שכן נוכחנו לראות שבכוחו של אדם לשנות מציאות, הן של בנין והן של חורבן. ולכך אנו נדרשים להתבוננות כנה האם אנו מזהים את החורבן בחיינו, והאם בכלל אנו מחפשים לבנות מציאות רוחנית טהורה, או שחלילה שקענו באותה מציאות מעוותת וחרבה.
נוכל לבחון את עצמנו בהתבוננות על עצם הציפיה לגאולה, האם היא נובעת מתוך כמיהה לחיים של מציאות רוחנית, או שמא היא מונעת מרצון לחיי נחת ושלווה בלי צרות ודאגות. ברור אפוא, שהציפייה הנכונה היא למציאות של קדושה, שהלא כבר אמרו חז"ל כי בזמן הבית ירושלים הייתה מלאה צער וחלאים שנאמר "צדק ילין בה" (ישעיה א, כא). כי מקום שיש בו גילוי קדושה כה עצום, אינו סובל אפילו לא רבב חטא, ולכך אנשי ירושלים היו מתייסרים ומתנקים. אך מציאות חיינו מעוותת אפילו את הציפייה לגאולה בהתאם לאורח חיינו, ולכך הציפייה היא לחיי נחת ותענוגות.
על כן בפרט בימים אלו מלבד הביקורת העצמית ותפיסת החורבן שבחיינו, ראוי שניקח את אותו כוח מופלא שנמסר בידינו, וננסה לפעול למען מציאות מתוקנת וישרה ככל האפשר. וגם כי אין בידינו כוח להביא את הגאולה השלימה, כמבואר ברמח"ל (דעת תבונות לו. מס"י יט) אנו מצידנו נדרשים להכין את חיינו שמציאות רוחנית תהיה נוכחת בהם, ושציפייתנו לגאולה תהיה למציאות רוחנית טהורה בב"א.