בית המקדש היה מקום שכולו מלא בעבודת ה' צרופה, בית שבו לכל אחד מישראל – כהנים לויים וישראלים, הייתה עבודה מיוחדת. השהות בבית המקדש השפיעה על האדם כוחות אדירים לעבוד ולהתקרב אל הבורא יתברך, כמובא בחז"ל (סוכה נ, ב. בראשית רבה ע, ח), שמשם היו שואבים רוח הקודש, וכמבואר ברמב"ן (שמות כ"ג, ט"ז), שבבואם לפני ה' היה כל אחד מקבל כוח ותפקיד מיוחד בעבודת הבורא.
בהיות הבית על מכונו, המציאות הכריחה עבודת ה', עצם השהות במקדש ראיית העבודות, הכוהנים בעבודתם, לויים בשירם, הנכיחה את העובדה שכל העולם כולו עומד לגבוה, וזאת דחפה וחייבה את האדם לטרוח ולעבוד את בוראו בעוז ותעצומות. שאיבת הקדושה במקדש הניעה ונתנה כוח לאדם להשתנות, לסור מנטיותיו הגשמיות והארציות, ולהתקדש ולהתקרב עוד ועוד אל הבורא יתברך.
כיום עיקר עמלו של האדם נובע מכוח החלטות ואתגרים שהוא קיבל על עצמו, כמו החלטה לסיים מסכת או להקים ארגון חסד וכדומה. אך בבית המקדש עבודת האדם נבעה מכוח מציאות העולם שצעק והכריח עבודת ה', ולא מכוח החלטה אישית של האדם.
ועתה הבית עומד שמם וחרב, איבדנו וחיסרנו כל זאת. חורבן בית מקדשנו הותיר את העולם חסר קדושה, וכמעט ואין לנו מציאות בעולם שממנה ניתן לשאוב דחף להשתנות ולהתרומם. היכולת שלנו להתקרב אל הבורא נפגמה, ועל כך אנו אבלים ובוכים בפרט בימי בין המצרים.
מכוח האבלות על החיסרון הגדול, עבודת הימים מחייבת אותנו להתבונן כיצד נוכל להמשיך ולקיים בית מקדש מעט בחיינו, כיצד נעמיד בחיינו כמו מציאות גמורה הדוחפת ומכריחה עבודת ה' מצד עצמה, ולא רק מכוח החלטה אישית שלנו, מציאות חיים שתכריח אותנו להשתנות ולגדול בעבודת ה', כדברי הנפש החיים (א, ד) שכל אחד ואחד יכול להוות משכן לשכינה, משכן המכריח עבודה מצד עצמו.
בניית מציאות המכריחה עבודת ה', מחייבת מבט של יראת שמים על החיים, מבט שכזה מביא את האדם לתפיסה אחראית, מתוך הבנה שהחיים עומדים לתכלית עליונה הרבה יותר ממה שנראה באופן שטחי, ורק כך מציאות החיים יכולה להכריח עבודת ה'.
על הצדיקים נאמר (סוטה יב, א), ש"ממונם חביב עליהם יותר מגופם". הצדיקים מנצלים כל הזדמנות לעבודת ה', ובשונה מהגוף שאינו יכול להעמיד מציאות ברורה של עבודת ה', מחמת נטיות טבעיות הנוגדות התעלות רוחנית, שמכוחם הוא נתון לבחירה תמידית. ממונם של הצדיקים יכול לעמוד כולו כמציאות ברורה ומוחלטת עבור מטרה עליונה אחת, שהיא עבודת ה'. ולכך ממונם חביב עליהם יותר מגופם.
אכן, איננו במעלת הצדיקים היכולים להעמיד את כל ממונם כמציאות ברורה ומוחלטת המחייבת עבודה, אך שומה עלינו לכל הפחות להתבונן ולהעמיד מקום מסוים בחיינו, שיהיה כמציאות גמורה המחייבת ומכריחה עבודה. לדוגמה, ההתבוננות על כך שאנו לא מספיק ממלאים את חובתנו לבני הבית בהענקת יחס נכון ואישי, מראה לנו שמציאות חיינו תובעת ודוחפת לעבודת בין אדם לחברו, ולפיתוח דרכים יצירתיות כיצד לעשות זאת, כמו קביעת זמן מיוחד לשיחה עם כל אחד מבני הבית, או הקדשת זמן מיוחד למחשבה עליהם וכדומה.
כמו כן ההכרה בצורך הגדול של "עשה לך רב", יכולה להעמיד בפנינו מציאות חיים גמורה המכריחה אותנו עבודה, לזכור את הדברים שנאמרו ולסכמם, ולנסות להבין ולרדת לעומק דעתו, וזו אפוא מציאות חיים הדוחפת ודורשת עבודת ה'.
אכן, כיום קשה לנו להעמיד מציאות ברורה המחייבת עבודה בצורה רציפה, אולם חובתנו לכל הפחות לקבוע פרק זמן קצוב, שבו נראה את המציאות מכריחה עבודה, ובזאת נזכה במידה מה, להקים בית מקדש בתוכנו, לבנות עולם של קדושה הדוחף אותנו לעבוד את הבורא, כעין בית המקדש.