עבודת מיעוט השמחה בימים אלו מציבה בפנינו אתגר לא פשוט, משום שבדרך כלל צורת עבודת ה' שלנו בנויה על מסרים של עידוד והתקדמות והשתפרות, ואילו מנהגי האבלות אין בהם שום מסר טוב שמעודד ומדרבן. זו הסיבה שישנה מבוכה רבה על אודות מהות וצורת העבודה בימים אלו. ומן הראוי שננסה להתבונן כיצד בכל זאת נוכל לעבוד על כך.
התשתית הבסיסית לעבודת הבורא היא הידיעה שהוא יתברך רוצה בנו, כמו שאמרו חז"ל (מכות ג, טז): "רצה ה' לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", וכבר מאז בריאת העולם חפץ ה' לבנות שותפות עמנו, ושיאה של שותפות זו באה לידי ביטוי בדירה בתחתונים, שם עסוקים ישראל בתפילה בתורה ובמצוות. ובעוונותינו הרבים שותפות זו הופרה בחורבן הבית.
את החיבור הנורא שיש לבורא עם כלל ישראל, הבורא עצמו מבטא בכך שהוא מניח תפילין, שעליהם כתוב "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", כפי שכתב הנפש החיים (שער ב, יא). ולכך כשמאן דהו מישראל שרוי בצער, הבורא אומר "קלני מראשי קלני מזרועי", משום שהראש והזרוע שהם מקום הנחת התפילין, הם מקומות החיבור של הבורא עם ישראל. לכך ביום תשעה באב איננו מניחים תפילין בבוקר, משום שביום מר זה הבורא כביכול אינו מעוניין בקשר וקירוב עמנו, ואף כי קשר זה אינו יכול להתנתק לגמרי, כפי שאנו בסופו של דבר כן מניחים תפילין במנחה, מכל מקום מהותו של יום מבטא ריחוק נורא.
הכרה זו עלולה להפיל אותנו לייאוש מוחלט, שכן אם הבורא אינו מעוניין בקשר עמנו, מה עוד נותר לנו בעולם. כמענה לכך, עלינו להבין שאבלות שייכת רק כשהיה לנו משהו מוחשי ופעיל, והוא נלקח מאיתנו. רק כאשר היינו ראויים למשהו והוא איננו, ניתן להתאבל באמת. בדיוק כפי שאבלות על שבעה קרובים רח"ל היא אבלות על שותפות שנפרמה, ועל חלק בלתי נפרד שלפתע נעקר ונלקח מתוך חיי האדם.
נוכל להעמיק בכך אף יותר, לאור דברי הרמב"ן בהקדמתו לתורת האדם, שהקשה מדוע דרך בני האדם להתאבל על מות קרוביהם כאילו זה לא היה אמור לקרות להם, על אף שידעו עוד בחייהם שסופם למות. ומשיב על כך, שהאדם מצד עצמו שייך לנצח, ובעצם היה ראוי לחיות לעולם, ומשום כך כשהוא מת, האבלות היא על האדם הנצחי שמת והסתלק.
אכן כל אדם הוא בגזירת מיתה ואין מי שחומק ממנה, אולם האדם מייצג צורה נצחית שראויה הייתה לחיות לנצח. באדם אנו פוגשים שגרירות נצחית הראויה להשראת השכינה וממילא לחיות לעולם. כשהוא מסתלק, אנו חווים את הפער בין מה שהיה ראוי להיות ובין מה שקרה בפועל, וחוויית הפער היא זו שגורמת לאבלות הפרטית ולנוכחות שלה.
כן הוא הדבר בנוגע לאבלות הכללית על חורבן הבית. כדי להתחבר לכאב הנורא נדרשת מאתנו עבודה של אמונה, להבין שהייתה כאן שגרירות נצחית של השראת השכינה שמצד עצמה לא הייתה אמורה להסתלק לעולם, ובכל זאת נעלמה והסתלקה מעמנו. ואף שאנו לא מספיק מבינים מהי השראת השכינה וכיצד היא נראית, מכל מקום כמו שאבלות פרטית באה מתוך תחושה אמיתית שהנפטר היה שייך לנצח, כך גם האבלות הכללית צריכה להיות מתוך תחושה שהעולם והאדם שייכים לבורא, וממילא החיבור היה צריך להיות נצחי ולא להיחרב לעולם.
בימים אלו עבודתנו שונה ואין היא מלווה בתחושת עידוד והתקדמות כפי שאנו עובדים במשך השנה. בימים אלו אנו נדרשים לעשות צעד שהוא לא התקדמות לעבר הטוב, אלא עמידה על הדעת והפער שיש בין הראוי למצוי. כשהבורא דר בתחתונים זה לא רק רוח הקודש, אלא שותפות של ממש, שממנה יוצאת הנהגה לכל העולם כולו. כששותפות זו דועכת, הנהגת העולם פוחתת ודועכת. עומק השבר והמבוכה הוא מכך שהקב"ה הסתלק מדירתו שבתחתונים, על אף שמן הראוי היה שישכון שם לנצח.
מעתה אנו אף מבינים כי מה שאמרו חז"ל (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" אינה נקודה סגולית גרידא. כל מי שמתאבל על ירושלים מתוך חווית הפער בין הנצחיות שירושלים הייתה ראויה לה מכוח השראת השכינה, ובין המציאות השפלה שהיא שרויה בה כיום, יש לו במידת מה ציור איך הנחמה צריכה להיראות, ולכך הוא יוכל לזכות ולראות בשמחתה במהרה בימינו.