רבים מאתנו נוטים לחשוב שעבודת התשובה היא תהליך של תיקון המעשים בלבד. אותם החושבים כך קרובים לעצבנות יתר בימים אלו,. הלחץ לשוב ולתקן את המעשים מהר ככל האפשר, והחשש התמידי האם יצליחו להחזיק במעשים המתוקנים או לא, נותן בהם את אותותיו.
אך האמת היא שמצוות התשובה בעיקרה הינה תהליך נפשי מורכב. אמנם התשובה צריכה להיות ניכרת גם בצורה מעשית, מכל מקום עיקרה בפנימיות הנפש. על כן בעת עשיית התשובה רק יודע תעלומות יכול להעיד על כך שהאדם השב כבר אינו אותו אחד, כלשון הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ב), שכן כל עיקרה הוא בפנימיות. ואף כי פשוט שבסופו של דבר התשובה צריכה להתבטא גם במעשים, מכל מקום עיקרה של התשובה היא בתהליכים פנימיים הנעשים בתוך האדם.
נוכל ללמוד זאת מדברי רש"י (שמות ז, ג) שביאר: כי על כן אמר הבורא למשה רבינו "ואני אקשה את לב פרעה", משום "שאין נחת רוח באומות עו"א לתת לב שלם לשוב". מדבריו מוכח, כי המצב הנפשי הנכון והנדרש לתשובה הוא 'נחת רוח', ומאחר ולאומות העולם אין נחת רוח- הם אינם שייכים בזה. אם כן ברור, כי נטיית העצבנות והמתח הקיימת בימים אלו אצל רבים מאיתנו, סותרת בתכלית לעבודת התשובה, שכן במהומה ועצבנות לא יכול להתהוות תהליך נפשי, כי אם במנוחת הנפש.
מאחר ועבודת התשובה היא לחולל תהליך בנפשנו, הרי שחלק בלתי נפרד ממנה הוא להתבונן ולזהות כיצד פגם העבירה או תיקון המצווה נוגע לפנימיות נפשנו. ורק אם נבחין בכך, נוכל להתחיל לנסות בכל כוחנו לשוב בתשובה.
והנה מדברי הנפש החיים (א, ו) למדנו, כי כאשר נעמיק להתבונן כיצד הרע מתהווה בעולם, נבחין שמצד עצמו הוא אכן עולם שלם, אך ריק מתוכן. הבורא אמנם מקיים אותו כדי לתת לאדם ניסיון, אך לא נמצא בפנימיות הרע. דומה הוא לאש שכלפי חוץ היא מרהיבה בצבעיה הצבעוניים, אך בתוכה היא מכלה הכול. הבורא יתברך אינו מחייה עולם כזה מבפנים, שכן הוא אינו שייך לרע כלל, כמו שנאמר (תהילים ה, ה): "כי לא ק-ל חפץ רשע אתה לא יגורך רע".
תמונת הרע מלכתחילה היא אמנם מרהיבה אך אין לה תוכן פנימי. מה שבכל זאת מחיה את הרע ונותן לו כוח להמשיך הוא האדם החוטא שיוצק את פנימיות נפשו לתוכו, או אז תמונת הרע הופכת להיות רב ממדית, אך לולי האדם היה נכנס לתוכה, היתה נשארת תמונה חיצונית בלבד חסרת כל תוכן פנימי. לעומת זאת, לקדושה מצד עצמה יש ממדים ורבדים רבים, שכן הבורא יתברך שוכן בפנימיותה כבר מלכתחילה.
ועל כן כתב הנפש החיים (בהג"ה שם), שאת עצם מציאות הרע אין בכוחנו ומתפקידנו לפעול לבטל, ורק הבורא יתברך הוא זה שלעתיד לבא יבערו מן העולם, כמו שכתוב "ובלע המוות לנצח". תפקידנו הוא לטפל בזה שאנו מכניסים את הרע לתוך חיינו ונותנים לו להיות חלק מפנימיותנו, ועל ידי זה הוא מקבל חיות ופנימיות.
כאשר אנו מכניסים את הרע לחיינו אנו משחיתים את הנפש, וכל אותן מעלות קדושות של נפש ודעת שהיו צריכות להיות קשורות אל הבורא, נעשות קשורות לדברים חיצוניים ושפלים. עבודת התשובה היא להוציא ולגאול חזרה את הנפש מהרע, ולהשיבה למקומה הראוי, כדבריו ז"ל (שם יח – יט).
נראה כי אנו מזכירים זאת בכל יום בתפילת שמונה עשרה, בסדר ברכות 'אתה חונן' 'השיבנו' ו'סלח לנו'. תחילה אנו מבקשים על הדעה ובינה שקיבלנו מאיתו יתברך, שבמקום להשתמש בהם לדעת אותו, השתמשנו בהם לדברי הבל, ועל ידי כך פנימיותנו כבר אינה נמצאת במקום הנכון. על כן אנו מבקשים "השיבנו אבינו" שיעזור לנו להחזיר את הפנימיות למקום הנכון, ולאחר מכן אנו מתוודים: "סלח לנו" על כך שהסבנו את פנימיותנו אל הרע.
אכן קשה לנו להשלים עם זה שהנפש שלנו מושחתת. הכרה כזאת מלחיצה ומשתקת אותנו, ולכן אנו נוטים לגמד את חטאינו ולראות בהם מעידות וחריקות קלות, אך בראייה כזאת אנו מפסידים את כל היכולת לראות היכן הנפש שלנו הושחתה, וממילא גם לא עובדים לעשות תשובה בצורה נכונה.
לדוגמה: כוח הנפש של 'הישגיות' יכול לבא לידי ביטוי בצורה קדושה בהסתערות על סוגיא קשה, מתוך רצון עז להשיג ולפצח את סודה. ולעומת זאת יכול להתבטא בצורה שפלה ונבזית, בהתעניינות גדולה על הישגים ספורטיביים וכדומה. התעניינות כזאת הורסת את כוח הנפש. אל לנו לראות בה רק מעידה קלה, אלא השחתה, משום שהיא מביאה את כוח הנפש אל סיפוקו על ידי הבל וריק, ולא על ידי דברים שבקדושה.
עיקר מצוות התשובה הוא בווידוי כפי שכתב הרמב"ם (ריש הלכות תשובה ובספר המצוות, עג) משום שכל תיבות הווידוי 'אשמנו בגדנו' מוסבים על כוחות הנפש שנכנסו למקומות אסורים. אך מאחר וקשה לנו להכיר בכך שהשחתנו את כוחות הנפש, אנחנו בוחרים לחפש וידויים על מעשים פרטניים. אם אנו חפצים באמת בעבודת התשובה, עלינו לשוב ולחדד לעצמנו כי כל תהליך התשובה צריך לבא לידי ביטוי בתיקון כוחות הנפש וגאולתם מהחטא אל הקדושה. ממילא עלינו לחפש בכנות היכן החטא השחית את נפשנו, או אז נוכל להתחיל להתוודות כראוי ולפתוח בתהליך של תשובה, להחזיר את כוח הנפש למקומו הטהור והראוי.