בכל שנה מחדש עם כניסתנו בשער חודש הרחמים צף ומתעורר בנו האתגר הגדול של עבודת התשובה, כאשר מצד אחד אנו בודאי חפצים בכל לב לשוב ולהתקרב אל הבורא, אך מן הצד השני עומד קושי מהותי למצא וליצור מהלך יציב בעבודה נשגבה זו. ובכדי שנוכל להשיג משהו בעבודה זו, נראה כי תחילה עלינו לזהות מהי הנקודה הבסיסית שעוצרת ומונעת מאיתנו את קנייתה.
העיקרון הבסיסי הנצרך בתשובה הוא השינוי. כפי שאנו למדים מדברי הרמב"ם שכתב (הלכות תשובה ב, ד) כי האדם העושה תשובה צריך לבא לידי כך שיאמר: "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וכו'.
דא עקא, שכאשר נתבונן בדבר נבחין שאנו מתקשים ונרתעים מאד מיצירת שינוי. אנו אכן מסכימים כי עלינו להתחזק בתחומים שונים, אך רואים זאת רק כתוספת חיזוק, ולא כשינוי מהותי. ובפרט כציבור שומרי תורה ומצוות המשתדלים לעשות רצון הבורא, אנו אמנם מכירים בצורך להתחזק, אך מתקשים להבין היכן נדרש להיות משהו אחר לגמרי, כך שדווקא מחמת מעלתנו אנו לחוצים משינויים מהותיים.
הלחץ והרתיעה מפני שינוי אינו נובע דווקא מפאת חולשתנו, אלא אדרבה, שורשו נעוץ ביציבות האיתנה שחקק הבורא בבריאה שהעולם יהיה יציב וצפוי, וכמו שהשמש זורחת בכל יום, כך האדם קם בבוקר באותה הצורה כל יום. בכדי להעמיד עולם יציב ומתמשך, הבורא חקק בעולמו מציאות גמורה הדוחה שינויים והפתעות זרות, ולכך טבע כל בעלי החיים והצומח לדחות שינוים והפתעות מלהתחולל.
ממילא נראה כי עבודת התשובה פועלת במובן מסוים נגד טבע הבריאה, ולכך אנו כה מתקשים בה, זו הסיבה שלהחלטות שאנו מקבלים בכל פעם מחדש אין די תוקף, וחיש מהר אנו חוזרים להרגלנו הקבועים, משום שכל מבנה האדם והחי ביסודו רוצה להשאר אותו הדבר ולדחות כל שינוי. ומעתה מתבקש מאיתנו להתבונן, היכן הוא בכל זאת המקום לנסות ולעבוד על שינוי מהותי כדברי הרמב"ם?
בטבע האדם ישנם שני כוחות המנוגדים כביכול זה לזה. האחד שמרן המחפש יציבות והתמדה ודוחה שינויים והפתעות, ואילו השני מתענין תדיר בחידושים שינויים והפתעות. כאשר הכח המרכזי שמעמיד את האדם הוא הכח הראשון שמבקש יציבות, ואילו השני אכן מחפשת שינויים אך בצורה בלתי מחייבת.
ואכן, גישתנו הרצינית וכבדת הראש לעבודת התשובה בקבלת החלטות לשינויים מידיים, תוקעת אותנו מלהתקדם, שכן היא מעוררת מיד את הכח המרכזי הטבוע בנו לדחות כל שינוי, ולכך אנו נדרשים למצא דרך לחשוב ולפעול בצורה שונה, מבלי שהמנגנון המתקומם מיד נגד השינוי, יגבר וידחה אותו.
נראה כי תחילה עלינו להתגמש ולפתוח את עצמנו למהלך חשיבה חדש בצורה בלתי מחייבת, כביכול מצד הכח השני – הכח המתענין שקיים בנו, אך עדיין מבלי לקבל כל החלטה, רק מתוך מחשבה שאולי ניתן לחשוב אחרת, אולי ניתן להיות שקועים יותר בלימוד, או להיות נעימים יותר לזולת, וכדומה.
כאשר ניגש בצורה כזאת, הכח שדוחה שינויים שוב לא יתעורר מיד, וכך נוכל להתבונן בנחת על המחשבה החדשה. והאמת היא, שאט אט נוכל אף להפוך אותה לכיוון מרכזי בחיינו עד שתהפך בעצמה להיות מציאות גמורה, ובסופו של דבר לבוא לידי שינוי מהותי, בלי התנגדות עזה מיד עם תחילת הדרך.
נוכל ללמוד זאת מדברי הנביא (ישעיה נה, ג): "הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם". הטייה היא נטייה מהדרך הישרה לדרך שונה, תחילה עלינו להיות פתוחים לשמוע מחשבה שונה וכיוון חדש בצורה רגועה גם אם איננו מורגלים בו. "ולכו אלי" כלומר, בלבד שכל עיקרו של הכיוון החדש הוא למען שמו יתברך. ורק לאחר מכן, "שמעו ותחי נפשכם", כלומר רק אחר כך יש מקום להתבוננות מה המחשבה הזאת עוררה אצלנו. וכאשר נפעל בצורה כזאת נגלה שהטיית האוזן תחילה בצורה פתוחה ובלתי מחייבת הביאה לבסוף לידי תחיית הנפש, לשינוי מהותי, כאדם חדש ממש.
פעמים רבות המניעה שלנו לשמוע כיוון מחשבה חדש ויצירתי מרב או מחברותא, נובעת מחמת המשקל הכבד שאנו נותנים לדברים ישר עם שמיעתם, כביכול הוא תובע מאיתנו שינוי מידי ומהותי בכל אורחות חיינו. שמיעה שכזו מלחיצה אותנו מיד, ומעוררת התנגדות עזה לכל שינוי שהוא מצד הכח השמרן והעקבי, אולם אם נלמד להאזין בצורה נכונה, לחשוב תחילה בצורה רגועה ובלתי מחייבת, נגלה שהדברים בסופו של דבר יעשו עלינו רושם עז ויביאו אותנו לידי שינוי מהותי עד כדי תחיית הנפש ממש.