יום הפורים הוא יום של עבודה ללא 'דעת', וכמו שאמרו חז"ל 'חייב איניש לבסומי עד דלא 'ידע'…
ועלינו להתבונן איך 'מתחברים' לעבודה ולבורא עולם ביום זה בלי דעת, הלא ה'דעת' היא 'חיבור'?
בארון העדות מצינו, שהכרובים היו מקשה אחת עם הכפורת. ובא לגלות שהרשות של כלל ישראל, והרשות של הבורא עולם הן "מקשה אחת", שהרי הכרובים הם למעלה מעשרה טפחים, וברשותו של הבורא עולם, ואילו הכפורת היא מתחת לעשרה טפחים וברשותו של האדם, ואעפ"כ מחוברים הם למקשה אחת.
מקשה פירושו, 'שני' דברים שהם דבר 'אחד'. ועניינם של הכרובים, לגלות שהבורא עולם וישראל הם בעצם דבר אחד, כלל ישראל שייכים לבורא עולם בכל מצב וללא תנאים, גם כאשר חלילה הם אינם עושים את רצונו ואינם מקיימים את מצוותיו.
במשך השנה מעלה זו של שייכות קיימת רק 'בהיחבא', מאחורי הפרוכת בקודש הקדשים, ופעם אחת בשנה ב"ימי הפורים" היא קיימת גם ב'גלוי'.
בפורים מתגלה, שהבורא אינו מתקשר אלינו משום שיש לנו 'שכל', ולא משום שאנו מקיימים מצוות. אלא אנו קשורים אליו בעצם, ובלי תלות במעשים. החיבור הוא ל'יהודי' שבתוכנו; גם כאשר אנחנו בשכרות ובאיבוד הדעת, אנחנו שייכים לבורא עולם – היהודי הפשוט הוא מקשה אחת עם הבורא עולם.
עבודתנו ביום הפורים היא עבודה גדולה שנוגעת בקודש הקודשים, במקום שבכל השנה הוא מוסתר. זאת נגיעה בשורשי קיומנו העמוקים ביותר, ב'יהודי' שבתוכנו, בעובדה זו שישראל והבורא הם בעצם מקשה אחת.
דבר זה בדרך כלל הוא נסתר ומתגלה רק פעם בשנה-
ביום הפורים.
לשם כך נצרכת הכנה של קריאת המגילה, סיפור המגילה הוא ההבנה והפנמת המסר, שבורא העולם וכלל ישראל הם דבר אחד שאינו ניתן להפרדה, וכי התוכנית של המן לכלות את ישראל היא בלתי אפשרית, מאחר וכלל ישראל היא איננה אומה שקיומה תלוי במעשיה, וגם כשישראל או יחידים אינם נוהגים כראוי, ישראל הם מקשה אחת עם הבורא עולם, ובלתי אפשרי שהעולם יהיה בלי כלל ישראל.
על הפסוק 'הכסף נתון לך' כתבו התוספות במגילה (יג, ב) גימטריא של "הכסף" עולה "העץ", ולרמז שלבסוף יתלו אותו על העץ, ולא מובן מה הצורך לרמז על דבר שכתוב מפורש בהמשך המגילה?
ונראה שרצו לומר, שמאותו הרגע שבו המן רוצה לכלות ולהשמיד את כלל ישראל ולהוציא אותם מן העולם, באותו הרגע בהכרח מתחיל הכילוי לחזור אליו ולבסוף יתלו אותו על העץ. התנועה שהוא עושה בכדי להוציא את ישראל מן העולם חוזרת אליו בחזרה, משום שהדבר הוא בלתי אפשרי.
גם במצוות מתנות לאביונים מתגלה אותו המסר. 'אביון' הוא גילוי של הרע במציאות – רע שנמצא במציאות באופן תמידי, וכלשון הכתוב 'לא יחדל אביון מקרב הארץ', (דברים טו יא). אך ביום הפורים, כשמתגלה שישראל) הם מקשה אחת עם בורא העולם, לא שייך שם מציאות של רע, וממילא ביום זה אין אביון.
כך גם במצוות משלוח מנות, זו איננה רק מצוה מהמצוות שבין אדם לחברו, אלא זוהי מציאות של כלל ישראל שאין בו רע וכולם מאוחדים זה עם זה. וכמו שמצינו בב"ח שיש לשלוח משלוח מנות לאדם שיש לו כלפיו טינה בלב, והיינו שיש בכך ענין של ביעור הרע שבין אדם לחברו, ומתחברים ביום הזה דווקא למי שיש טענות כלפיו.
גם בסעודת הפורים מתגלה אותו דבר גדול על ידי "שכרות", השכרות מגלה שאנחנו שייכים לבורא עולם בכל מצב בלי שום תחכום ותחבולה, גם באיבוד הדעת, ובלי חיוב במצוות, אנחנו מחוברים לבורא עולם כי אנחנו 'יהודים'.
שורש החיבור הפנימי והקדוש ביותר של כל אחד מהכלל ישראל, הוא נקודת ה'יהודי' שבו, חיבור בעצם ללא תנאים וללא עבודה, וזה מתגלה ויוצא בפורים דרך השכרות.
אחד הדברים הקשים ביותר לבן תורה ולכל יהודי הוא להסכים עם חסרונותיו. וכשאדם מכיר בפגם שיש אצלו, הוא לא מסוגל לחיות עם זה, והוא חושב שצריך לעשות מעשה ולתקנו מיד, או שהוא מרגיש 'מופרך לגמרי' ומתייאש.
אמנם זו איננה צורת העבודה. וכבר כתב ר' ישראל, שהבסיס לעבודת ה' הוא, שלאדם יהיה 'הרגש' בחסרון שלו, האדם צריך ללמוד לא לפחד מהחסרונות, ולהסכים עם קיומם, ללמוד אותם, לקבל את מה שאנחנו, ורק לאחר שהאדם מכיר שאכן יש לו בעיה, הוא יכול לטפל ולהתבונן בצורה יצירתית מה עליו לעשות ולעבוד כדי לתקן.
מי שחי כך, נפתחים לו אפיקים חדשים בעבודת ה', כי עליו למצוא דרך עצמית משלו איך לטפל בחסרון שלו, וזו דרך שונה מאחרים שאין להם את אותו החיסרון.
זו התועלת שאנחנו מקבלים מימי הפורים, כי אלו ימים שמלמדים אותנו שאנחנו מחוברים לבורא עולם דרך ה'יהודי' שבנו, וכך נוכל להכיל את החיסרון שלנו, ולא לפחד שאנחנו מאבדים את החיבור לבורא עולם. כי בכל מצב שהוא, אנחנו "מקשה אחת" עם הבורא עולם.