פאנל קיץ ה-תשפ"ג

פאנל נדיר, מעמיק ונוגע בין שתי גאוני החינוך, הגאון הגדול ר' ברוך סולובייצ'יק יחד עם הרב לויכטר

במחנה הקיץ יש את ההזדמנות לדבר כפי שהיום יום לא מאפשר.

המשגיח: בפתיחת הדברים אנסה להסביר את הגישה שלי לפאנל. יש מאזינים שרוצים לראות את ההתגוששות בין הדוברים, אני חושב שזה שטחי ואינו נצרך, הרבה יותר טוב אם מבררים דבר ביחד. זאת אומרת, הדעה נאמרה, ואז אולי יש לי זווית מסוימת להבין את מה שהראש השיבה אמר, ואני יכול להוסיף משהו ממני שמאיר את הדברים באופן נוסף. כך זה יהיה פאנל אמיתי, כשיש פה שתי דעות על דבר אחד.

מנחה: בחור הישיבה נכנס למסגרת בשלב מאוד מוקדם בחייו בתחילת שנות הבחרות, מגיל שלוש עשרה הוא לובש כובע וחליפה, צריך להתפלל שלש פעמים ביום, זו מערכת מאוד גדולה, לימוד תורה, תפילה, מוסר, והיא נתפסת כטאבו. האדם עולה למסלול מוכתב מראש שבו עליו להמשיך כל הזמן קדימה ולא ניתן לסטות ממנו, ובעצם הוא איננו מבין מדוע הוא עושה זאת. האם התנהלות זאת של עולם הישיבות היא נכונה שדברים לא מוסברים? ויש כאן שאלה עקרונית, האם אכן כך מחנכים?

הגר"ב סולובייצ'יק: ובכן, בעצם המסגרת שבה הבחור נתון מתחילה לא רק בבר מצווה, את ברית המילה עושים כבר בכוח, אף אחד לא שואל את התינוק על כך, אף אחד לא שואל אם אתה רוצה להיות בן ברית או לא. אכן, זה ודאי שבן אדם לא יכול לבחור לחיות בהפקרות עד גיל שמונה עשרה שאז הוא נהיה בן דעת. אין מהלך כזה. ניתן לראות זאת שהאנשים שחיים בהפקרות, חיים כך את כל חייהם. אף אחד לא בוחר מעצמו בלי שיש לו איזה סיבה מיוחדת שבגללה הוא התעורר, אבל סתם בן אדם שחי בהפקרות ימשיך לחיות כך עד גיל 80 ועד גיל 120.

ואמנם, בוודאי שבן אדם צריך להבין מה שהוא עושה, אבל הוא לא צריך להבין כל מה שהוא עושה, אין מהלך כזה שבן אדם בגיל 13 יבין כל מה שהוא עושה. זו באמת שאלה אנחנו יודעים שקטן הוא לא בן דעת, עכשיו השאלה האם בגיל 13 באמת הוא מקבל דעת להבין את כל מה שהתורה מחייבת, האם בגיל 13 הדברים מובנים לו כמו שהם מובנים לאדם בן שמונים? זאת אומרת שוודאי שהוא חייב לקבל גם דברים שהוא לא מבין. יכול להיות שבגיל 13 בחינת הבן דעת היא שהוא צריך להבין את זה גופא, שצריך לעשות גם דברים שהוא לא מבין, לכך מספיק גיל 13.

בן אדם שמתבונן יכול להבין שהוא לא יכול להבין את הכל, זה ודאי. עכשיו השאלה איפה הגבול של הדברים, מתי צריך להתחיל להבין. נעמיד זאת כך, זה ודאי שצריך לבנות מסגרת, המסגרת היא צריכה להיות מסגרת מחייבת, ואנחנו חייבים לעשות מה שהמסגרת מחייבת. עכשיו, לאט לאט מתעוררות לבחור שאלות, אבל לא יכול להיות שאנחנו ניתן לכל אחד לבנות את המסגרת שלו איך שהוא רואה אותה, כי אז ח"ו זה גרוע מאוד. זה ודאי שצריך להיות מסגרת, בן אדם כל כמה שהוא הולך וגדל צריך בעצמו להתבונן ולהבין דברים, אבל לא כל דבר. זה לא יכול להיות תלוי שאם הוא לא מבין, הוא לא יעשה את זה, זה לא יכול להיות, כי הרי מהלך זה מתחיל כבר מהברית שהיא נעשית באדם בלא שום הבנה, הדבר מראה שהתורה רוצה שבן אדם יהיה משועבד למסגרת מסוימת. 

אך בוודאי שבן אדם צריך לגדול, לא ייתכן שבן אדם בגיל שמונים יבין מה שהסבירו לו בגן. אנחנו לומדים שער הגמול, אז אנחנו תמיד מתחילים שלא יתכן שאת מאמר חז"ל ששלשה ספרים נפתחים בראש השנה, האדם שמע בגן מהגננת ובגיל שמונים הוא עדיין מבין אותו דבר. בן אדם צריך להתחיל להתבונן בדברים, צריך להתחיל להתעמק בדברים, הוא יכול גם לשאול, ואפשר גם להגיד לו שאתה עוד מדי קטן, אתה עוד לא יכול להבין את זה תגדל עוד קצת ואז או שתבין את זה מעצמך או שאז נסביר לך.

אבל זה בוודאי שחייב להיות מסגרת מחייבת, השאלה עד איפה הגבול מה דברים שצריך להסביר, מה דברים שלא צריך להסביר. יש הרבה דברים שבגיל שמונה עשרה בחור לא מבין אותם, וברגע שיש לו ילד בגיל שמונה עשרה פתאום הוא מתחיל להבין למה צריך ככה להתנהל עם ילד בגיל שמונה עשרה, למה הוא מבין את זה בגלל שהוא מסתכל מהצד של האבא, כל זמן שהוא מסתכל מהצד של הבן, הוא מסתכל רק מכיוון מסוים, כשהוא מתחיל להסתכל מהכיוון של האבא פתאום הוא רואה את הדברים בצורה אחרת לגמרי.

צריך להאמין במה שאומר המסילת ישרים שאחד שכבר עבר את גן המבוכה יש דברים שהוא רואה שבן אדם צעיר לא יכול להבין, יש דברים שהוא באמת לא יכול להבין, אני למדתי את זה, אמא שלי אמרה לי תמיד: אני בגיל שלך כבר הייתי, אתה בגיל שלי עוד לא היית. יש דברים שאי אפשר להסביר ואי אפשר להבין אבל היום שאתה אבא אתה מבין דברים שלא הבנת כשלא היית אבא, כשיהיה לך בן בחור ישיבה אז תבין דברים שאולי יכול להיות שבגיל 18 לא הבנת.

מנחה: האם ניתן בכל זאת להבין מעט לפני שהילדים מגיעים לגיל שמונה עשרה?

הגר"ב סולובייצ'יק: אני לא יודע אם צריך להבין, מי אומר שצריך להבין. אני חושב שכל אחד כפי הבנתו, כשהוא מתעניין הוא מחפש דברים. וודאי שצריך לחפש, זה נכון שאי אפשר לחיות כל החיים, לעשות בגלל שאומרים לי לעשות בלי להבין, צריך להתקדם כל הזמן, בן אדם צריך לחפש להבין את הדברים.

ניתן לדון אם עושים את זה מספיק בישיבות, יכול להיות שלא עושים את זה מספיק, יכול להיות שעושים את זה מדי הרבה, יש דברים שעושים מדי הרבה, יש דברים שעושים מדי מעט, יכול להיות, וודאי שיש לדון על המידה של הדברים.

אך המהלך הוא שצריך לעשות, וצריך להתבונן, למה עושים, מדוע עושים. למה האדם מתפלל, אני יודע שיש בחורים שעוד לא חשבו אף פעם בחיים, למה הם מתפללים הם רק יודעים שככה זה. זה באמת גרוע מאוד שבחור בגיל 18 עוד לא מתחיל להתבונן, למה צריך להתפלל ועל מה הוא צריך להתפלל, ומה סדר התפילה. ודאי, זה גרוע מאוד. בן אדם צריך להתעניין, אבל בן אדם שמתעניין ודאי שהוא יכול למצוא בתוך המערכת של הישיבות את התשובות.

המשגיח: אני רוצה להבהיר את הדברים של הראש ישיבה, אולי לא מובן לבחורים בדיוק מה שהראש ישיבה אמר, אנסה להסביר את העומק והטעם שאני מוצא בדברים. יש בשאלה שני נושאים, האחד האם ניתן להיכנס למערכת בלי להבין, והשני הקשיחות של המסגרת הישיבתית שאינה מאפשרת עצמאות והבנה.

נפתח נושא הראשון. יש לעמוד על נקודה חשובה, התורה זו החוכמה היחידה בעולם שיש בה עומק. יתכן שאינכם מודעים לזה. זו חוכמה מדויקת שיש בה עומק, אין עומק בשום חוכמה מדויקת בעולם. אין דבר כזה. בשאר החכמות ישנה רק הבנה מה יותר נכון, או שתיאוריה אחת מחליפה את התיאוריה הקודמת. התורה הקדושה היא הדבר היחיד שהן גדול הדור והן הילד בן חמש לומדים את אותו פסוק, משום שניתן להתעמק בה עוד ועוד. זה רק בתורה מוצאים, אין שום חוכמה בעולם בכל כדור הארץ שלומדים, מעיינים באותו החומר שידעו גם בגיל חמש.

השאלה שנשאלה האם במסגרת של תורה צריכים לעשות עם הבנה או בלי הבנה, בעצם פוגעת ביסוד זה שבתורה יש עומק. אם אנחנו מסכימים שאנחנו בתורה מתעסקים עם דבר שיש בו עומק, אז ברור מאוד שלעולם כל מה שתעשה, הגישה הראשונית היא שאני לא מבין, גם בגיל חמישים וגם בגיל שמונים, זה הגישה הראשונית, כי בלי זה אין מקום לעומק.

עומק, פירושו שהדבר הפשוט שאני רואה, הוא ודאי נמצא ונכון, אבל יש הרבה יותר בתוך אותו דבר גופא. דבר זה ישנו רק בתורה, ולכן  בהתחלה האדם נמצא במקום בו הוא אינו מבין, והוא הולך ומתקדם ומתעמק ומבין עוד ועוד.

דבר שני, השאלה שנשאלה על הקשיחות של הישיבות, זה בעצם מסביב לזה שהדברים היסודיים של בחור, דברים יסודיים שהוא צריך לדעת איך לקרוא טקסט תורני. הרבה מאוד אנשים לא יודעים איך לקרוא, אנשים מפותחים לא יודעים לקרוא טקסט. וצריכים לחנך לזה, מה אתה עושה עם תורה אתה צריך לדעת לקרוא, זה עבודה גדולה מאוד, בתפילה, במוסר, בידיעת התורה מה שנקרא בקיאות, זה דברים בסיסיים. בתוך אותם הדברים הבסיסים האלו יש הרבה מאוד מקום להבליט עצמאות של בחור, יש הרבה מאוד מקום. 

השאלה עד כמה אנחנו מעודדים שבחור יוכל להבליט את העצמאות שלו, זו שאלה של מוסד כיצד הוא מתנהל. אבל יש הרבה מאוד מקום להבליט את הייחודיות של בחור בתוך המסגרת.

מנחה: השאלה הבאה בעצם יושבת על השאלה הראשונה. דיברנו על הצורה שבה בנויה המסגרת, כעת ננסה להבין את התוכן של המסגרת. בעולם הגדול אדם עובד שמונה שעות ביום חמש ימים בשבוע, ומסיים את העבודה ואיננו מתעסק בה. מודדים את יכולת הפריון שלו וכך מכלכלים את היחס לעבודה. לעומת זאת בישיבה, נדרש מבחור ללמוד זמן שלם מספר חודשים, ללמוד רוב שעות היממה, בלא תכנון ובדיקה האם הדבר אפשרי בכלל. בשום מקום בעולם לא דורשים דבר כזה מבחור בגילאים כאלו. מה פשר הדבר?

המשגיח: אענה לשאלה בהסברת הרעיון העומד מאחורי החינוך שלנו ללימוד תורה שעות ארוכות, לא אכנס כעת לדון האם הדבר מתקיים, נעמיד את התוכן שצריך להיות.

המחלוקת שיש לנו עם עולמות הלמידה המקבילים של ימות הבחרות, הם אינם על השנים שהאדם הולך כבר לעבודתו, אלא על שנות הלמידה שלפני כן, [השאלה על אדם שעובד איננה מתאימה, גם כשיש לאדם תפקיד תורני הוא עוסק בכך מספר ימים בשבוע ותו לא]. בעולם לומדים בכל שעה ענין אחר, שעה היסטוריה, שעה מתמטיקה, וכך הלאה. ואילו בישיבות לומדים מספר שעות ברציפות. מדוע כך הדבר?

ההסבר בכך הוא, הלימוד צריך לחנך את הבן אדם שיוכל להמשיך לחשוב על עניין אחד זמן ארוך, כך צריך להיות החינוך. אלו אינם דברים שלי אלא של ר' ירוחם, הוא אמר שהמחלוקת שיש לישיבות עם העולם בחוץ זה ששם הורסים את הראש. יש שם תחלופה תמידית, מעניין אחד לעניין שני ומעניין שני לעניין שלישי, וזה לא נותן לבן אדם להיות מונח בסוגיה. 

עכשיו האם היום יש חינוך לעניין זה של להיות מונח בעניין זמן רב? זו שאלה אחת. אנו נשאל כמה זמן אדם יכול להחזיק את הראש שלו בלימוד בלי שהוא בורח לו, זה שאלה שנייה, זו שאלה פרקטית. ועל כך אוכל לענות כי אני פוגש מציאות שאפשר לחנך לכך גם היום, אפשר לחנך בן אדם שיוכל להחזיק את הראש שלו בעניין אחד הרבה יותר זמן ממה שאתם חושבים. אני עוד הכרתי בחור אחד שידע להחזיק את הראש שמונה שעות רצוף בלי לחשוב על שום דבר אחר, שמונה שעות רק על דבר אחד, היום אנחנו לא רגילים להתחנך ככה. אבל זהו הרעיון של הסדרים הארוכים, שהלומד יוכל להיות מונח זמן ארוך בתוך נושא אחד.

עכשיו בצורה פרקטית, את הדבר הזה אני רואה בעיניים שלי, אבל הדבר הזה מתפורר, דהיינו אנשים הם לא מונחים, או רק יחידים מונחים עמוק בתוך נושא, באופן שאם הם  נשאלים היכן הם אוחזים, הם יודעים בדיוק להגיד. נשאל אותו באחד עשרה וחצי והוא יאמר היכן הוא אוחז, ואם נשאל אותו לאחר שעה הוא יענה שכבר אוחז במקום אחר. היום להיות מונח ברמה כזאת זהו דבר נדיר, אבל זה בעצם התוכנית של שעות הלימוד הארוכות, ובחור היה צריך לקחת את ההזדמנות, אפשר להתחנך לזה. אני אישית עשיתי את זה ועבדתי עם אנשים על זה שיכולים היות מרוכזים יותר מרק חמש דקות או עשר דקות, אפשר להיות מרוכז הרבה זמן, וצריכים לעבוד על זה.

זה ההבדל בין שנות הלימוד שלנו, אנחנו מדברים פה על חינוך כמו בתי חינוך של לימודים כלליים, זה לעומת זה, אז בתי חינוך הם בנויים באופן שהם רוצים מידע, הם לא מחנכים לחשוב. בעולם שבחוץ לא קיימת המילה התבוננות, הם לא מתבוננים אלא יודעים, מחפשים את הידע. 

הידיעה היא האויב של החשיבה, אלו שני דברים סותרים. אם אתה יודע את התרוץ אתה כבר לא חושב. בישיבות רוצים לחנך לחשיבה, אף אחד בעולם מבחוץ לא מחנך לזה. לפעמים לא יאומן כי יסופר איך אנשים שהם בעלי תואר, זוכי פרסי נובל, נחשבים גדולי עולם, הוגי דעות, והרדידות של כוח החשיבה אצלם הוא דבר שכמעט ובלתי נתפס.

זאת אומרת, יש כאן שני דברים, בצורה אידיאלית מצד הרעיון יש סיבה טובה מאוד לאריכות זמן של חתיכה אחת של לימוד, במיר היו רק שתי סדרים, מעשר עד שלוש ומחמש עד עשר, פעמיים חמש שעות רצוף. דבר זה איננו שייך כיום. אך עצם ענין הסדרים הארוכים איננו איזה המצאה של ראש ישיבה מסוים, אלא שזמן הסדר הוא הנותן לבחור אפשרות להתחנך לחשוב במשך הרבה זמן על ענין אחד.

הגר"ב סולובייצ'יק: יש נקודה אחת בנוגע להנחה שנאמרה, שהחליטו שאדם עובד שמונה שעות וחמישה ימים בשבוע, כי זה מה שבן אדם יכול. אתם אינכם יודעים שלעבוד חמישה ימים בשבוע זה בסך הכל קיים שלושים ארבעים שנה. לפני ארבעים שנה עבדו שישה ימים בשבוע, למה עבדו שישה ימים בשבוע? כי בעצם בן אדם רוצה ליהנות, רוצה לעשות מה שנקרא "לעשות חיים". וממילא הם שאלו כמה זמן צריך לעבוד בשביל לעשות חיים, הפועלים קמו ואמרו מה פתאום שבעל הבית יצטרך לעבוד פחות, הסוציאליסטים קמו ואמרו אנחנו רוצים רק לעבוד חמישה ימים בשבוע ואנחנו גם יכולים להנות. כך שזה התחיל הפוך, זה לא הפשט שהאומדן נקבע לפי שיעור הזמן שהאדם יכול לעבוד, אלא האומדן נקבע באופן האמור, כמה פחות הוא יכול לעבוד כדי שיוכל ליהנות. וממילא בישיבה אנחנו רוצים להנות, לעשות את הדבר האמיתי שבשבילו חיים, ומשום כך אנחנו לומדים הרבה זמן.

מנחה: ארצה לדייק מעט את השאלה, מעבר לתשובה על הצורה בה הישיבה מחנכת, נשאל כיצד יעשה בחור שקשה לו ללמוד 10 שעות, כיצד הוא יוכל להפיק את המיטב משנותיו בישיבה?

המשגיח: אני אינני נושא משרה בישיבה אך אני רואה דברים מהמקום בו אני נמצא. יש לי כולל ערב בו אני יושב עם אברכים ורואה מה הם חווים בשנות האברכות שלא חוו בישיבה. אינני יודע איך עושים זאת בישיבה אך אני פוגש את הנגטיב, ומתוך כך יש לי נקודת התבוננות בדברים. 

הנקודה היא, הדבר הראשון שבחור צריך לדעת שהזמן הארוך שיש לפניו במשך היום נותן לו הזדמנות שהוא יכול לחוות שהוא מתקדם. אין בישיבות מבחנים בסוף הזמן שהם כלי מדידה חיצוניים להתקדמות. כאן יש דבר מאוד אישי שבחור צריך לדעת לנצל, לפעמים זה עובד נגד הבחור כי אין לו את הגישה הזאת שהוא רוצה לבחון את עצמו האם הוא התקדם, אבל המסגרת הזאת של הרבה שעות גם אם אתה לא ממלא את זה, אתה יכול לחוות שאתה יכול להרחיב את התחום שלך בקדושה,  אתה יכול להרחיב את זה. זו חוויה שהיא מאוד חשובה לבחור, אם הוא חווה את זה, אם הוא מסוגל לחוות את זה, הוא עשה הרבה עבודה עצמית. אם בחור חווה שהוא היה מסוגל להיות שקוע חצי שעה, ואח"כ שלושת רבעי שעה, ואח"כ שעה ושעתיים, הרי שזאת היא חווית התקדמות. 

אמחיש זאת מסיפור מחיי, בצעירותי בתחילה למדתי בכולל, ואח"כ הייתי משגיח בישיבה, וזה הרס לי את הראש כי כל עשרים דקות צריך להחליף את התדר של הראש, פעם אתה מדבר עם בחור שהתארס, ומיד לאחר מכן עם בחור שזקוק לעידוד, ואח"כ לבחור שצריך דבר אחר. כך כל עשרים דקות הראש תפוס בנושא אחר. לאחר מכן קבלתי הצעה לפתוח כולל, ושם מאוד נהניתי, הייתי מונח מאוד בסוגיות. ובכולל לומדים ארבע שעות מתשע עד אחד, ומצאתי שלאחר שעתיים הראש שלי אינו עובד כראוי, ולאחר שלש שעות אני כבר מחפש אתגרים אחרים מחוץ ללימוד, כבר מחפש לעזור לחברותא, לייעץ בעניינים אחרים. התבוננתי בכך וחשבתי, מדוע אינני ממלא את הארבע שעות שעלי ללמוד. לא מתוך לחץ זה לא מועיל כלל. התחלתי להתבונן מדוע אני כן לומד בשעתיים הראשונות כראוי, מה יש לי מזה. לקח לי קצת זמן ואחרי זמן מה ראיתי שיש לי קשר יחודי מאוד ללימוד, אותי מעניינים דברים שלא מעניינים את רוב הציבור, אותי מעניינים דברים בתוך הגמרא שבן אדם אחר הוא לא מעוניין בדברים האלה.

"יש לו מנה רוצה מאתיים", ראיתי שיש לי מנה בתוך הלימוד, יש לי משהו בתוך הלימוד, ואז בצורה טבעית אם יש לו מנה רוצה מאתיים. ראיתי איזה דבר יש לי בלימוד של שעתיים, ומתוך כך תוך שבוע, שבוע חצי, הייתי יכול ללמוד ארבע שעות בלי בעיות.

לא לחצתי את עצמי למה אתה לא ממלא את הזמן, זה לא עוזר, אלא עמדתי על שורש הדברים מה יש לי מהלימוד. יש אנשים שאוהבים סדר, יש אנשים שאוהבים עומק, יש אנשים שאוהבים הבנה, יש אנשים שאוהבים את הקישורים בין הסוגיא לסוגיות אחרת. אותי מעניין דבר אחר, אז עמדתי על זה מה מעניין אותי בלימוד באותו רגע, וכך יכולתי להגדיל את השעות שלי בלימוד בלי שום בעיה.

אני מניח שבחור רגיל בישיבה לא מתבונן מה יש לו מהלימוד, מה הגישה המיוחדת שלו. אולם, לכל הפחות בשיעור ג' זה צריך להתחיל, להתחיל לחשוב מה בדיוק הקשר שיש לי עם התוכן הלימודי, מה מעניין אותי בזה, ואז הבחור יכול ללמוד הרבה יותר שעות ממה שהוא חשב.

מנחה: הייתה לי עוד שאלה בענין, אך יתכן וכבר מיצנו את הנושא, בכל זאת אציג אותה. "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ", צריך שהרצון יבוא מבפנים, כיצד בישיבה בחור מוצא את המקום שליבו חפץ? ושאלה נוספת, האם נכון שבחור ילמד בצורה שיש לו יעדים, לגמור מסכת, לגמור ש"ס, להיות מורה הוראה, מהו המבט על כך?

הגר"ב סולובייצ'יק: אני לא חושב שבחור בשיעור ב' או ג' צריך להחליט אם הוא יהיה מורה הוראה או מגיד שיעור, בן אדם צריך קודם להחליט איפה הוא יהיה עם התורה, מה המקום שלו בתורה, אחר כך הזמן יגיד מה הוא יכול לעשות עם מה שיש לו בתורה.

בן אדם שיש לו זמן מיותר זה ודאי שהוא לא עובד טוב, אך האם צריך דווקא לגמור את המסכת? אני תמיד אומר בסיומים שאם בחור יוצא עם פחות דפים שהוא יודע יותר טוב בעיון, יש לכך ערך לא פחות ממי שיודע יותר דפים קצת פחות טוב.

אני לא חושב שצריך להיות יעד בדיוק, בן אדם לא יכול ליעד לעצמו מה התפקיד שלו בחיים, הוא יכול ליעד מה המקום שלו בתורה, איפה הוא צריך להיות, איפה הכוח שלו, איפה הדבר שהוא יכול לפתח בצורה מיוחדת. אך אין מקום לתכנן מה הוא יעשה עם זה בהמשך החיים.

המשגיח: אני רק רוצה לציין שיעד בלימוד דוחף את הבחור על המקום שבו הוא לא נמצא, על איפה שהוא לא עשה. אני חושב שבחור בריא הוא הרבה יותר מתמקד במה שהוא כן עושה. בחז"ל נאמר "יש לו מנה רוצה מאתיים" – יש לו מנה, היינו הוא צריך לחשוב מה יש לו לא מה אין לו, זה יותר בריא.

מנחה: האם ראוי להרבות את גבולות הישיבה, שהרי שבעים פנים לתורה שיהיו כמה שיותר פנים.

הגר"ב סולובייצ'יק: ענין של כמות, הרי שהכמות צריכה לבוא מתוך הכרח שהגרעין יהיה חזק ואז הוא יכול לגדול, סתם להגדיל בלי חשבון להוסיף כדי שיהיה כתוב בעיתון שיש אלף בחורים לא חושב שיש בזה עניין. ההשקעה בכמות אם זה על חשבון האיכות בוודאי אינה רצויה, אם זה לא על חשבון האיכות יתכן שיש בכך ענין, אינני בטוח. לפעמים בחור אחד הורס כל כך הרבה ולוקח כל כך הרבה אנרגיה שהיה עדיף שיהיו עשר פחות.

מנחה: אנו יודעים כמה כובד ראש יש בקבלת ההחלטות בישיבה בנוגע לבחורים, לפעמים יש לנהוג בדרכים מסוימות שמתאימות לבחור מסוים, ונראות רע בעיני הבחור. ויש מקומות שלוחשים באוזני הבחורים להסביר את הנעשה, כמה השקענו בבחור מסוים. יש מקומות שככה מתנהלים. לכאורה זה יכול אולי לתרום להוסיף לזה שהבחורים יבינו יותר מה קורה, האם לא נכון לפנות קצת יותר לכיוון הזה?

הגר"ב סולובייצ'יק: השאלה היא, בחור שיש לו אימון שבאמת משקיעים, מה זה משנה אם הוא לא מבין או כן מבין. זה לא כל כך משנה. מי שחושב שמחליטים סתם הוא יחשוב גם אם יסבירו לו, יהיו לו אלף הסברים למה זה לא ככה, זה לא יעזור, הסברה לא עוזרת, הסברה עוזרת בפוליטיקה בשביל לנצח בבחירות, אנחנו לא עומדים לבחירות לא מנסים להיבחר לשום מקום.

ובכלל, אני לא חושב שזה מהלך בחיים ללכת מאחורי הגב של בחור ולהשמיץ אותו, כדי שאני אצא יפה אצל הבחור, אם ככה מחנכים בחור, אז אני מבין איך הבחורים נראים. אני לא חושב שזה מהלך בחיים לעשות זאת על חשבון הבחור, כך מתנהלים פוליטיקאים, אין מהלך כזה שישיבה תתנהל כמו בפוליטיקה, לא נראה לי שיש מהלך כזה בתורה בכלל. הרי הבחור שעליו מדובר הוא לא רוצה את זה, רק האחרים רוצים את זה, וכשיהיה מדובר עליו אז כולם לא ירצו, אינני מבין איזה דרך של חינוך זאת. 

המשגיח: השאלה כפי שנשאלה היא שאלה שהתגובה של הראש ישיבה ראויה לה. אבל יש משהו בשאלה שרציתי להבהיר והראש ישיבה אמר את זה בהתחלה שהרבה תלוי בבניית אימון של בחורים בצוות. צריך שתהיה לבחורים סיבה להאמין בצוות, אולי צריך לעשות איזה שהוא צעד שיהיה אימון. סיפר הרב וייס מציריך שלמד במיר אצל ר' ירוחם, שר' ירוחם אמר לו: "אני מכיר אותך יותר ממה שאתה מכיר את עצמך", הוא שאל אותו כיצד הדבר שייך, ור' ירוחם הסביר לו "אתה מכיר את הפרטים שלך, אני מכיר את הכללים שלך". זאת מימרא של ר' ירוחם, הוא הסביר לו מדוע ניתן לסמוך עליו. יתכן ובחור צריך סיבה בכדי לחשוב שהוא עומד מול בן אדם שהוא יכול לסמוך עליו, לפעמים צריך מימרא כעין זאת מול בחור שמדברים איתו, זה יכול לעזור, כמו שר' ירוחם עשה זאת.

מנחה: אנחנו מחונכים מגיל צעיר להקשיב לדעת תורה, הראש ישיבה הסביר לנו שלגדול בתורה יש דעת נקיה, ראיה נקיה מנגיעות, מכוח לימוד התורה שלו. אנו נחשפים היום להרבה דברים שמחליטים בשבילנו עם בלאנק של דעת תורה ולכאורה הם באמת רק עניינים של אינטרס ציבורי, כיצד יש להתייחס לכך, לאינפלציה שיש כ"כ הרבה דעת תורה? 

הגר"ב סולובייצ'יק: קשה מאוד לדעת מהי דעת תורה, אינני יודע שיש בכך אינפלציה, אולי ישנה אינפלציה בשימוש במילים האלו. אינני מבין בענייני ציבור שאוכל להגיד בדיוק מהי דעת תורה בדברים שנוגעים לציבור. אבל לכלל ישראל בתור כלל יש לו איזה מהלך בריא להבין מי מייצג את הדעת תורה בדור. בדרך כלל זה לוקח זמן, לפעמים עד שדברים נכנסים למסלול מסוים, זה לא שהולכים לבחירות כשנופלת ממשלה. זה נכון שיש בזה הרבה ניסיונות. וודאי שאם לבלר בעיתון יכול להחליט מי גדול הדור ומי לא, זו בעיה מאוד גדולה. ולכן זה בעיה מאוד גדולה לקרוא עיתון, אני לא מתכוון לעיתונים חילוניים אלא לעיתונים חרדים. אני חושב שבחור באופן כללי לא צריך כל כך הרבה בכלל להתעניין בדבר הזה, מה נוגע לו דעת תורה, הדעת תורה הוא שצריך ללמוד. זה ודאי מי שאומר שלא צריך ללמוד אז הוא נביא השקר.

זה באמת מאוד מבלבל להיות קשור לכל המערכת שמערבת פוליטיקה, עם דעת תורה, עם דעת הרחוב, עם דעת של אינטרסים, זה מאוד מבלבל. אז בחור שבאמת רוצה לדעת את האמת, אני חושב שהדרך הוא להתנתק מכל הדברים שבחור ניזון מהם, שפלוני אמר כך ופלוני כך, זה לא דרך להגיע לאמת. 

המשגיח: אני רק רוצה להוסיף דבר אחד על הדברים של הראש ישיבה. החיסרון העיקרי בכל הנושא הזה של דעת תורה, הוא שלבחורים אין רב הם לא יודעים בכלל מה זה. הדבר שהציל אותי מכל בלבול הדעת הזה הוא שהיה לי רב, ושאלו אותי, אמרו לי אבל פלוני הרבה יותר גדול מהרב שלך, זה לא ארגומנט, באותו רגע שיש לך רב שהוא יהודי גדול, ויש לו דעה ומהלך בחיים, מותר לך ללכת לפי דברי הרב שלך, אף אחד לא יכול להכריח אותך שאתה צריך רב אחר בגלל שבליגה הוא נמצא במקום אחר בטבלה, הוא השני או הוא הראשון והרב שלך הוא רק החמישי. שטויות. אדם שיש לו מערכת יחסים עם רבו, הוא מכיר אותו, קשור אליו, מזדהה עם הדברים שלו, יכול וצריך ללכת אחריו.

כל הדיונים האלה על דעת תורה, עלינו להבין שאיננו מתעסקים עם מידע, אנחנו מתעסקים עם בן אדם, דהיינו שיש רב חי, עם רמ"ח איברים ושס"ה גידים,  ומי שיש לו רב כל השאלות האלו לא נוגעות בכלל.

מנחה: אנו רוצים להבין מה צריכה להיות הגישה בענין ניסיונות דורנו, יש דעה רווחת בקרב הרבה אנשים שמתעסקים עם בחורים, שצריך לבוא לקראת הבחורים בהרבה דברים. אנו רואים זאת גם בעולם הישיבות, שהתנאים בישיבה עלו בכמה רמות מימים עברו. מאידך, שמענו גם שיש אומרים שהניסיונות שהיו פעם אינם פחותים כלל מהניסיונות היום, הסחף האידאולוגי אחר האצ"ל והלח"י וכל כדומה, גם הם היו קשים כניסיונות זמננו. אם כן כיצד יש לראות את הדברים, האם דורנו חלש או שעולם כמנהגו נוהג ולכל תקופה אתגרים משלה?

הגר"ב סולובייצ'יק: זה ודאי שכל תקופה יש בה את הניסיונות שלה, בגמ' כתוב שאם היינו בזמן של עובדי ע"ז היינו רצים לעבוד ע"ז, והיום אנחנו לא מבינים את זה. הדברים שהוזכרו על הניסיונות בעבר שהניסיונות באידאולוגיה היו מאוד קשים, זה משום שהבן אדם לא מרגיש בעצמו שהוא פסול כשהוא הולך לדברים שהאידיאולוגיה שלו מחייבת. הרי בן אדם שהולך סתם אחרי התאוות, הוא יודע שהוא לא בסדר. אחד שהלך לאצ"ל חשב שהוא הולך להציל את העולם, אז פשוט מבחינה מסוימת ודאי שזה יותר קשה. היום הדור מאוד רדוד אידיאולוגיה בכלל לא קיימת, אין מושג כזה כמעט בעולם הרחב, האידיאולוגיה היחידה שנשארה היא באמת של בני תורה שלומדים, אני לא חושב שיש עוד דבר שקיים בתור אידיאולוגיה, לא קומוניזם ולא סוציאליזם, כל הדברים האלה עברו מן העולם, אז ודאי שאנחנו מתמודדים ברף אחר לגמרי. 

עכשיו בנוגע לשאלה האם צריך לתת לבחור הקלה. חז"ל אומרים שהשובר כלים בחמתו ומקרע כלים בחמתו הוא עובד ע"ז, כי היצר הרע אומר לו היום כך ולמחר כך. השערי תשובה מסביר כי היצר הרע אומר לאדם תזוז קצת, תזוז מעט ועוד מעט בכל פעם, עד שהוא מתדרדר לגמרי. אף אחד מהבחורים שחס ושלום יצאו נושרים, לא התחיל בחילול שבת, הם מתחילים בדבר קטן, ועוד דבר קטן ועוד דבר קטן, בן אדם תמיד מוותר על דבר קטן ומשם לתחנה הבאה זה לא רחוק. זה בעצם מה שכתוב ברבינו יונה שהפשט בגמ' שהמקרע כלים בחמתו כאילו עובד ע"ז, משום שהיום אומר לו עשה כך – רק מעט ולמחר כך – עוד קצת, וכך הלאה, הוא מתיר לו דברים שאסור להתיר.

אם כן, וודאי שאין כזה מהלך להתיר דברים. יש אכן צורה אחרת של התנהלות היום, התנאים בישיבה הרבה יותר טובים, פעם היה אחרת, היה נפט, היו חמורים, יש דברים שהעולם משתנה וצריך להתאים לכך.  אבל לא דברים שאינם שייכים מבחינת השקפה, האיסורים וודאי שלא יכולים להשתנות, להגיד לבן אדם שיש דברים שאסור לעשות ואנו מוותרים לו עליהם קצת, זה לא מהלך נכון. אולי באדם רחוק שצריך לקרב אותו, אינני עוסק בקירוב ולא יודע כיצד עושים זאת, יתכן ששם ישנם מהלכים אחרים.

יש סיפור על הגאון שישב באכסניה שהיה בה יהודי פוקר מחלל שבת, שאכל בלי ברכה, והגאון צעק עליו כיצד הוא אוכל בלא ברכה, והוא צחק שאצלו זה לא הנושא כלל, והגאון גער בו, וכי מה אתה חושב שבגלל שאתה מחלל שבת לא תשרף בגהינום על האכילה בלא ברכה? לכל דבר יש חשבון בנפרד! אותו יהודי שמע זאת וקיבל וחזר בתשובה. כיום כנראה יש מהלכים אחרים להחזיר בתשובה… אבל כשרוצים לחנך ודאי שאין מהלך שאומר פשוט לוותר קצת. אם נוותר היום קצת, מחר היצר כבר ידרוש עוד.

המשגיח: אני רוצה להוסיף משהו על הדברים של הראש ישיבה. בשאלה נאמר "בחורים חלשים" והדבר צרם לי. אני חולק על זה. אינני אומר זאת כעידוד, אני רואה זאת בעיניים, יש הרבה כוח גם לבחורים היום, רק שלא מציעים הם את הכלים איך להשתמש בכוח הזה. וכמו הדברים שהעלתי קודם, כי משמעות דברי חז"ל "יש לו מנה רוצה מאתיים" הוא שצריך להתמקד במה שיש, במנה. לא אומרים זאת לבחורים רק מעמידים אותם בפני דרישה, אך לא נותנים הם כלים מתאימים כיצד להתמודד עימה. ואז הרושם שהבחור הוא חלש. זה לא נכון, אני מעיד כי כשמעמידים לבחור כלים לעבודה כפי המתאים לגיל ולכישרונות שלו, הבחור הוא חזק, והוא יכול לעבוד גם היום. הדברים האלו מקוממים, כל פעם אומרים שהדור חלש, לא! הוא לא חלש. גם מבחוץ ניתן לראות זאת יש אנשים בחוץ שעובדים הרבה מאוד ומגיעים להישגים, גם אצלנו ניתן לעבוד קשה, אבל זקוקים לכלים הנכונים שמתאימים לאישיות ולגיל.

מנחה: מה בחור צריך לעשות כדי לקבל את הכלים הנכונים?

המשגיח: הוא צריך רב! זכיתם שיש לכם רב.

אני אתן דוגמה. הייתי  לא מזמן בדרום אפריקה שם באה לפני שאלה מיהודי שרצה לפתוח מסגרת לבחורים שחוזרים מהארץ בגלל לחץ של ההורים ללמוד מקצוע, מבחינה הלכתית זה מותר ובסדר גמור. והוא התלונן שמאוד קשה ליצור מסגרת כזו שהבחורים יהיו מחויבים לה. ברגע שיש איזה ענין אחר, שמחה משפחתית של קרוב קלוש הבחור לא מגיע. בבחינת "קורא לה והיא באה", אם מישהו קורא לך אתה חייב ללכת. הוא חיפש אופנים כיצד ניתן לעשות את הלימוד עם טעם וגישמאק שיתפוס את הבחורים. 

התבוננתי בכך ואמרתי לו, כי יתכן שחסר לו דבר אחד, חסרה לבחורים באותה המסגרת מידת האחריות על המסגרת שבה לומדים. האחריות היא דבר שמתפתח בצורה טבעית אצל בן אדם בוגר בגילאי העשרים, בשנים אלו כשבחור מרגיש שהוא מסוגל להתחתן, כרוך בכך התפתחות של האדם שהוא מסוגל לקחת אחריות על מישהו אחר. בחור בגיל שש עשרה אינו יכול לקחת אחריות על מישהו אחר, אך ישנו גיל שהאדם מסוגל לקחת אחריות על מישהו אחר, זה דבר טבעי שהוא רוצה לקבל אחריות כזאת.

כאן ישנה בעיה. בישיבות אנו מחנכים עד גיל שלושים עם כלים חינוכיים של גיל שש עשרה, לא מוסרים שום אחריות לשום בחור ביידישקייט. זאת אומרת, שהוא אחראי על החברותות שלו, אחראי על השכן שלו שמתפלל על ידו, וכל כדומה. בחור עד גיל שלושים גודל בבועה של עצמו, כל הממדים שהוא מכיר בכדי להתקדם הם כשיש לו טעם וגישמאק בלימוד, טעם בתפילה, וכן הלאה. אלו הם בעצם כלים של גיל שש עשרה, שבע עשרה. אבל בגיל שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים, יש כלים אחרים. גם לי בגילי המופלג ישנם מחויבויות הנובעות מאחריות על אנשים אחרים שצריכים אותי. 

יש שאומרים שאיש לא יאמר להם מה לעשות, הוא לא "פראייר". זאת התפתחות מנטלית של ילד בן שש עשרה. כשאומרים לבחור שהוא אחראי, והוא מגיב כי אינו "פראייר" ולא יאמרו לו מה לעשות, הרי שהוא איננו בשל עדיין למערכת של נישואין, וכי כך ניתן להתחתן? זאת בעיה. במיר האחריות על הבחורים הייתה בידי הבחורים המבוגרים, כך גם בחברון ובפונביז', המבוגרים לקחו אחריות על הבחורים הצעירים יותר. זה דבר טבעי. היום בחור חי בבועה של עצמו.

אם כן, הכלי המתאים לעבודה הוא להיות אחראי על משהו, אחראי על החברותא, אחריות. כך פתאום בחור מגלה שהוא יכול להתקדם הרבה יותר. הוא יותר חזק, הוא אינו חי רק בינו לבין עצמו.

מנחה: כיצד בחור מפתח את האחריות הזאת?

המשגיח: אני רק רציתי להעלות שיש פה סוגיא, להראות שיש כלים נפשיים שצריך להמציא לבחור, לעורר אותו שייקח אחריות על הסביבה שלו, על החבר, על החברותא, על השכן, תעשה עם עצמך משהו לגבי אחרים. זה בשביל לבנות את הבחור עצמו. וכך יהיו לו כלים אחרים והוא יגדל בצורה חזקה מאוד.

מנחה: שוב בענין ניסיונות הדור שלנו, שמענו שהבחורים היום אינם חלשים, אבל יש להבחין בין צורת הסכנה בימים עברו, שהיה את הסחף האידאולוגי שהוא לא מתרחש ביום אחד אלא משך תקופה, לבין הניסיונות שלנו שהם זמינים מאוד ובחור יכול ליפול בתוך יום יומיים לפי פחת. ואם כן האם הדבר דורש יחס שונה לדור שלנו?

המשגיח: מדבריך רק עולה שהמסגרת צריכה להיות יותר חזקה, שצריך לעשות גדרים יותר חזקים…

הגר"ב סולובייצ'יק: בחור צריך לשמור על עצמו זה ודאי, אבל זה נכון שצריך באמת לשמור על בחור שלא יבוא חס ושלום לניסיון של פעם אחת שלא יחזור ממנו. גם הבחור בודאי יכול לשמור על עצמו, צריך לדעת שלא צריך לנסות כל דבר, אם הוא יבוא לנסות לראות אם הוא יפול בניסיון או לא – אפשר להניח שהוא יפול.

מנחה: האם אפשר לסכם את הדברים שנאמרו שאין מקום לגישה הטוענת שאנו באירוע מיוחד, שצריך היתרים מיוחדים בדור שלנו?

המשגיח: אני רוצה להסביר מהי הגישה לניסיונות של דורנו. בהיותי אברך צעיר השתתפתי בישיבת רבנים באמריקה, שעסקה בכך שאנשים נכשלו בכל מיני דברים קשים, ורצו לעשות קווים אדומים מעין מסגרת. ובזמנו התקוממתי על כך הייתי צעיר חשבתי שאני יכול לתקן את העולם. ואמרתי שקווים אדומים בלבד אינם עוזרים, שהרי כתוב ברמב"ם שאין אפוטרופוס לעריות, אפוטרופוס זה אדם בעל דעת שיש לו שכל שמופקד על מי שאינו בן דעת שאין לו שכל, אם כן אפוטרופוס – הפקדת אדם בעל שכל – אינה מועילה לעריות, מה כן עוזר? אם יש לאדם בעצמו שכל. אך לא כשמפקידים עליו אדם אחר, בלי שיש לאדם עצמו שכל שמירה של אדם מבחוץ לא עוזרת, זה יכול לתת איזה מסגרת, אך בעצם זה לא עוזר.

הנקודה היא שהיום היצר הרע גורם לכך שיפלו ישר, זה לא דרדור במורד שלוקח זמן, אלא נפילה חדה וישרה. וכאן חשוב מאוד שאם קורה דבר כזה, על הבחור להבין שההרגשה שיש לו בלב שהוא מופרך לגמרי בגלל הנפילה, היא יצר הרע! היצר הרע תופס אותו בצורה כזאת שאומר לו עכשיו אתה לא שייך לכלום. זה מהדברים הכי מסוכנים שיש. אסור לבחור להיכנס לתוך מצב נפשי שהוא חש כי בגלל הנפילה הוא מחוץ לעסק. מאידך אסור לומר שזה בסדר כי אכן זה לא בסדר, זה אחד מהדברים הנוראים שנותנים לבחור הרגשה שהנפילה בדברים חמורים היא בסדר. זה לא בסדר אבל עדיין אתה לא מופרך בגלל זה. 

כאן יש צורך בחינוך, כיום זקוקים לחינוך זה יותר מתמיד. אני שומע את הדברים מאנשים שבאים אלי, שכיום אנשים נופלים עמוק מאוד בבת אחת. והם חשים כי הכל קרס מכאן והלאה. אך לא כן. המעשה היה לא בסדר לגמרי, אבל אתה כבחור ישיבה, כבן אדם שעולה ומתקדם, אינך מופרך.

הגר"ב סולובייצ'יק: יש נקודה אחת לגבי מה שנאמר על בחורים חלשים, במה שבחורים מתמקדים הם לא חלשים. למשל, בחורים היום בשיעור ג' שלומדים אצלי הם למדנים יותר ממה שאני הייתי בשיעור ג', כי הם מתמקדים בזה. יכול להיות שאני התמקדתי גם בדברים אחרים שבהם הם אינם עומדים. אבל במה שבחורים מתמקדים הם יכולים היות מאוד חזקים. כך היה גם בדורות הקודמים. אני למדתי אצל תלמיד של ר' איסר זלמן, הוא סיפר לי שפעם ר' איסר זלמן שאל שאלה בשיעור, וישב שם בחור פשוט וענה תשובה. ר' איסר זלמן היה נחשב בוולוז'ין עילוי גדול, והוא אמר כשאני הייתי בוולוז'ין גם אמרתי את התירוץ הזה, ושם הקירות רעדו זה היה חידוש עצום לומר זאת, והיום סתם בחור יכול לומר כך. זה באמת ככה, היום בחורים מתמקדים מאוד בלומדעס ובמה שהם מתמקדים הם מאוד חזקים. כל השאלה היא רק במה מתמקדים.

מנחה: כיצד בחור יכול לבנות את המסגרת שהוא יהיה מחובר אליה?

הגר"ב סולובייצ'יק: אני לא יודע אם בפסיכולוגיה זה מחזיק מעמד, אבל אני יודע שאי אפשר לשכנע בן אדם שללמוד זה מתוק, רק אם הוא לומד הוא יכול להרגיש שזה מתוק, וכל בחור שלמד פעם ויצא לו איזה שאלה טובה, פשט טוב בתוס' הוא חש בכך מתיקות עצומה. הוא רק צריך להמשיך את זה. אבל אי אפשר לשכנע אדם שמשהו מאוד מתוק, שמאוד כדאי לך ללמוד, אי אפשר לשכנע תאכל את זה כי זה מאוד טעים, אתה יכול להגיד לו תטעם "טעמו וראו כי טוב", אבל מי שלא רוצה לטעום, מי שלא רוצה להאמין אין דרך לשכנע שזה באמת מתוק. אבל כל בחור היה לו פעם סוגיה שהוא חידש בה משהו שאחרים לא ידעו, הוא אמר משהו, אפילו דברים פשוטים, אבל מתבאר לו משהו, נהיה לו אור בנשמה, הפשט הוא יודע מה המתיקות של התורה. הוא צריך להתמקד, לעבד את המתיקות הזו, ולא את המתיקות של השטויות.

אין דרך לשכנע. ללמוד זה הדרך היחידה לשכנע. אני לא יודע אם בפסיכולוגיה זה ככה, אני לא מבין בפסיכולוגיה ולא בנפש האדם, אבל זה ודאי שהדרך היחידה לקבל גישמאק בלימוד זה רק ללמוד.

המשגיח: אני חושב שבחור שבאמת רוצה לטעום את הטעם, לפעמים מותר לו גם לטעום את הטעם  במקום יותר רחב בתורה, ולא רק בלומדעס ובתירוץ על תוס'. אתן לכם דוגמה, כתוב בפסוק (דברים ט, טו): "ושני לוחות הברית על שתי ידי", כך גם כתוב בחומש שמות (לב, טו): "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדת בידו". מה הביאור בכך שהתורה מציינת שהלוחות היו בידיו של משה? נראה להסביר שהפסוק לא אומר שהוא תפס את הלוחות, הפסוק מתאר את המקום של הלוחות, שמקומם הוא בידיים של משה רבינו. זה מה שכתוב בפסוק. והנה הרמ"ע מפאנו אומר שאם הלוחות הראשונות היו מתקיימים, משה רבינו היה עומד עם הלוחות על הידיים לנצח נצחים. אני ראיתי שזה לכאורה כתוב מפורש בפסוק, שמקומם של הלוחות הוא בידיו של משה רבינו. זאת דוגמא לכך שניתן לראות משהו שיש בו טעם גם בפסוק, דברים כאלו מאוד חשובים לבחור שהוא תופס שהוא רואה משהו, ולא רק בלומדעס.

מנחה: אני רוצה לשאול שאלה שנוגעת למה שקורה היום ברחוב. ישנה מלחמה בין שתי מחנות, צד אחד טוען שהוא מופלה לרעה בתפקידים ובחוקים, והצד השני לכאורה מסכים רק סובר שא"א לתת להם לשלוט. אנחנו כבני תורה מבינים שלא צריכה להיות אפליה ולא מתערבים בצורה אקטיבית. השאלה האם אין לנו מקום כציבור לבוא ולדרוש שינויים, לדרוש את עשיית הצדק שהזכויות יהיו שוות לכל הציבורים?

הגר"ב סולובייצ'יק: לדרוש ממי? יש כאן שני גזלנים שרבים, ואנחנו נגיד להם שזה לא יפה תעשו צדק? כולם גזלנים כל אחד מייצג את האינטרסים שלו, אף אחד לא מתכוון פה לשם שמים, ואנחנו נבוא ונגיד להם שצריך לעשות לשם שמים? שצריך לדאוג לאחרים, וכי אנחנו יכולים לשכנע מישהו?

מנחה: יתכן שאם קבוצה של אנשים חכמים יחליטו שכך יש לעשות, וכל הכוח הפוליטי של הציבור החרדי ידרוש זאת, אולי הם יצליחו בכוח שיש להם.

הגר"ב סולובייצ'יק: איך הם יצליחו? הכוח שלהם אינו יכול לעשות זאת. אדם צריך לעשות סדר בעצמו לא בעולם.

המשגיח: כשהיה מבצע אנטבה, הרב שך עמד וצעק איך הם עשו כזה דבר בלי לשאול, ור' שמואל רוזובסקי ישב שם ואמר לו, שישמח שלא שאלו אותו כי הרי לא היה יודע מה לענות. זאת התשובה שלי לשאלה הזאת.

מנחה: מדוע אין בישיבה מנהל רוחני?

הגר"ב סולובייצ'יק: איזה חלק רוחני בישיבה לא מנוהל? הישיבה תופסת המון זמן, צריך להתעסק עם הרבה דברים חוץ מהלימוד, באופן עקרוני הייתי רוצה להתעסק רק בלימוד, פשוט לא נשאר זמן להתעסק עם מנהל רוחני.

המשגיח: יתכן וזה מתקיים באמת בבן שלי שהראש ישיבה נותן לו באמת מקום לפעול. ר' ישראל אמר שלבן אדם אחד אין מספיק מרכיבים בנפש שהוא יוכל לכסות את כל הצרכים של הציבור. אני יתרגם זאת, יש אדם שצריך עידוד, יש שצריך אוזן קשבת, יש שצריך קשיחות ויש שצריך רכות, כל אחד לפי מה שהוא. בן אדם אחד לא מסוגל לתת את הצרכים של הכלל. ובגלל זה הראש ישיבה נותן מקום לעוד אנשים בצוות.

פעמים רבות, אני חוויתי זאת בתור משגיח, שאדם יודע מה צריך לעשות רק שאין לו את כוחות הנפש המתאימים. ולכן צריכים עוד אנשים בצוות. כאן בישיבה הראש ישיבה נותן חופשיות לאנשים שבצוות לעשות מה שהם יכולים. איני יודע האם צריך בישיבה מנהל רוחני, אבל זה וודאי שצריכים יותר מאיש צוות אחד, שיהיו עוד אנשים בצוות, זאת שאלה של נפשות.

מנחה: נראה שהגישה לבחורים בישיבה היא, שלבחורים בקיבוץ יש הרבה יותר חופשיות מהבחורים הצעירים, האם ניתן להבין את הסיבה לכך?

הגר"ב סולובייצ'יק: למעשה משתדלים לחנך כל בחור, אני מתפלל כל יום שנצליח לחנך את כל הבחורים בלי יוצא מן הכלל, יש גיל שבחור בר הכי לקבל. רש"י שכותב שעד חמש שנים צריך להתעסק עם תלמיד, אחרי חמש שנים אם הוא לא הצליח – לא הצליח. ואם כן אין טעם סתם לרדוף אותו. איני יודע אם יש להמתין בדיוק חמש שנים, אין ענין לרדוף בחור כשאין בכך תועלת, אם צריך לרדוף הרי שעד גיל מאה ועשרים יש לעשות זאת… אנו מנסים לחנך בחור והוא נכנס לאיזשהו מסלול, אחר כך קשה לשנות אותו כשהוא לא מוכן להשתנות. כשבחור כבר לא מוכן לקבל ומנסים עוד ועוד ואין הצלחה, אחרי חמש שנים יש היתר להתייאש.. ואולי באמת צריך לעשות תשובה בנושא הזה…

מנחה: הראש ישיבה רוצה להגיד משהו לסיום?

הגר"ב סולובייצ'יק: אני רוצה לספר סיפור בקשר לשאלה של מנהל רוחני. היה לי חבר שהלך לסטייפלר להתייעץ, הוא רצה לקחת משגיח לישיבה, והסטייפלר אמר לו שמשגיח צריך להיות בן אדם שיודע שהעיקר זה עולם הבא ועולם הזה הוא הבל וריק. זה צריך להיות משגיח. בעצם מה הוא אמר שמנהל רוחני צריך להיות דוגמא, לא אחד שמחלק הוראות, והוא אמר לו היום אין כאלה אנשים תחפש אחד שמדבר על זה. מנהל רוחני צריך להיות דוגמא, אחד שיודע שהעיקר זה עוה"ב, והסטייפלר אמר לו היום אין כאלה אנשים תחפש מישהו שמדבר על זה, היום להיות דוגמא זה מאוד קשה, מנסים לדבר על זה…

התחברות לאתר

רישום לאתר

שם פרטי*
שם משפחה*
שם משתמש*
אימייל*
סיסמה*
אימות סיסמא*