
פעמים רבות אחרי פטירתו של אדם גדול, מדברים בשבחו ואומרים: כמה הנפטר היה אדם גדול השייך לדורות קודמים וכמה גדלו ורמו מעשיו, עד שכמעט והנהגותיו אינם שייכות אלינו כלל.
עלינו לדעת כי בצורה כזו אנו מפספסים את ההזדמנות המיוחדת שיש לנו ללמוד מאנשים גדולים דרכי חיים, ועיקר תפקידינו בזמנים אלו היא להתבונן יחד מה אנו יכולים לאמץ אלינו וללמוד כפי ערכינו ומושגינו.
זו המטרה שלשמה התכנסנו כאן יחד ללמוד מדרכי הרב זצ"ל 'אורחות חיים' שאותם נוכל לאמץ לעצמינו.
מובן מאליו שעל מנת לקרב את הדברים אלינו, זקוקים אנו לא רק לשמיעת עובדות ותיאורים מדרכי חייו, אלא עלינו יהיה לנתח את הדברים ולהבינם כערכנו על מנת לקרבם לעולמינו ומושגינו. ומכיוון שאין זה מן הראוי שיישבו לפנינו בניו הגאונים רבי אברהם יצחק שליט"א ורבי שמואל שליט"א וייבחנו באוזני השומעים את דרכי אביהם זצ"ל, חשבנו שמתכונת הדברים תעשה בסדר הבא:
בניו הגאונים שליט"א ישמיעו לנו מקצת דרכיו, ואני כשליח השומעים ינסה לתווך את הדברים כפי ערך השגתינו, ברור שאין ביכולתי לעשות זאת לכל מה שייאמר פה, אבל אשתדל כפי יכולתי. ובהכירי מעט את הנפטר הגדול בטוחני שדעתו הייתה נוחה מאוד מסדר זה, שבוודאי יכול להביא תועלת מרובה בס"ד.
הרב לויכטר
"א"ר אמי למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת"
עלינו להבין כי הכפרה שפועלת מיתת הצדיקים אינה בעקבות עליית נשמת הצדיקים לעולם העליון שבכך מתעורר רצון מלפניו ית' לכפר עלינו. אלא הכפרה באה מחמת השפעת הסתלקות הצדיקים על אלו שנשארים כאן. כאשר בעקבות ההסתלקות מתעוררים להתבונן במה שהיה ואיננו, במעלות האדם הגדול שהסתלק ובדרכיו המתוקנות, ומתוך כך מתעוררים כולם להדבק בדרכיו.
פעמים רבות אחרי פטירתו של אדם גדול, מדברים בשבחו ואומרים: כמה הנפטר היה אדם גדול השייך לדורות קודמים וכמה גדלו ורמו מעשיו, עד שכמעט והנהגותיו אינם שייכות אלינו כלל.
עלינו לדעת כי בצורה כזו אנו מפספסים את ההזדמנות המיוחדת שיש לנו ללמוד מאנשים גדולים דרכי חיים, ועיקר תפקידינו בזמנים אלו היא להתבונן יחד מה אנו יכולים לאמץ אלינו וללמוד כפי ערכינו ומושגינו.
זו המטרה שלשמה התכנסנו כאן יחד ללמוד מדרכי הרב זצ"ל 'אורחות חיים' שאותם נוכל לאמץ לעצמינו.
מובן מאליו שעל מנת לקרב את הדברים אלינו, זקוקים אנו לא רק לשמיעת עובדות ותיאורים מדרכי חייו, אלא עלינו יהיה לנתח את הדברים ולהבינם כערכנו על מנת לקרבם לעולמינו ומושגינו. ומכיוון שאין זה מן הראוי שיישבו לפנינו בניו שליט"א וייבחנו באוזני השומעים את דרכי אביהם זצ"ל, חשבנו שמתכונת הדברים תעשה בסדר הבא:
בניו היקרים שליט"א ישמיעו לנו מקצת דרכיו, ואני כשליח השומעים ינסה לתווך את הדברים כפי ערך השגתינו, ברור שאין ביכולתי לעשות זאת לכל מה שייאמר פה, אבל אשתדל כפי יכולתי. ובהכירי מעט את הנפטר הגדול בטוחני שדעתו הייתה נוחה מאוד מסדר זה, שבוודאי יכול להביא תועלת מרובה בס"ד.
ר' שמואל – הדיבורים של אבא השפיעו על אנשים, ומציאותו והתנהלותו גרמה לאנשים לרצות ללמוד מדרכיו, ולהשתפר במעשיהם, דבר זה נבע מכך שאצל אבא יסוד החסידות ושורש העבודה וכו' לא היה מחמת הרצון להיות חסיד, אלא כי ענין אותו לדעת מה חובתו, מתוך הבנה שהוא נמצא בעולם לתכלית מסוימת,
כך היה בהלכה בהשקפה ובכל תחום, תמיד הדברים לא נתפסו אצלו כרעיונות, אלא כסוגיות ולכן הוא ליבן אותם הלך וחזור, כמו מהי קדושה וכו' כך שכל נושא השקפתי ומוסרי היה אצלו סוגיא שיש ללבן ולנסות להבין מה נכון לגבי זה.
זו הסיבה שתמיד הייתה משנתו סדורה כששאלוהו אנשים כל מיני סוגים של שאלות, כי זה היה אצלו סוגיא שהיה מונח בה!
אבא היה משתף אנשים במסקנות שהיו אצלו בחייו הוא מעולם לא למד דברים כדי להיות 'יועץ',
גם ימי הזקנה נתפסו אצלו כסוגיא וכך מצאנו הרבה שכתב 'מחשבות לימי הזקנה'.
בשנים האחרונות אבא נחלש, ולא היה לו כח לעמוד, ולכן תפילת שמו"ע היה מתפלל בישיבה, פעם היה שהכין את עצמו להתגבר ולעמוד בברכה ראשונה של שמו"ע, אך כשהגיע העת לעמוד אמר שמוטב שישב, כי זה יזיק לו אח"כ בהמשך התפילה, וכך היה כמה שהתכונן והכין את עצמו לעמוד, היה שקול בדעתו ומודע לגופו שזה עלול להפריע לו ולכך ישב
אבא היה בעל תוקע בישיבת פורת יוסף שנים רבות, היה זה מעמד רב רושם על התלמידים, אך בשנים האחרונות חדל מלתקוע, וכאשר הפצירו בו שוב לתקוע אמר, שאכן הוא יכול לתקוע ויאמרו עליו שאפי בגיל כל כך מבוגר הוא תקע, ויהיה לו כבוד מזה, אך האמת היא שזה מלחיץ אותו ועלול להפריע לו בתפילתו וזה לא שווה לו, ולכך חדל מלתקוע.
הרב לויכטר
שמענו שהרב זצ"ל לא הסיח את דעתו מתכלית האדם בעולמו, וידע לשקול את ההלכה לכל מצבי החיים. לדעתי בפנימיות הנהגתו זו טמון עקרון יסוד שהבנתו יכולה להועיל לנו מאוד גם אם איננו מסוגלים לקיים כמוהו את הפסוק 'שוויתי ה' לנגדי תמיד' בכל דרכי חיינו.
והוא: שעל האדם להיות 'אדם תורני', להתבונן מה אדם תורני מחויב ולא מה התורה מחייבת. משמעות הדבר היא שהנאמנות לתורה אין פירושה ביטול רצונותיו וענייניו של האדם מפני התורה, או איזון ביניהם לבינה. אלא אדם תורני מחויב מתוך רצון החיים אשר בו, שהוא אשר נמשך אחר רצון התורה, ולא שהדברים נכפים עליו מבחוץ על ידי התורה.
זהו מה שמכנים 'אדם גדול' אדם שפנימיותו מהווה משכן לדברים הגדולים והחשובים. לכן אנשים רבים נמשכו אליו וביקשו ללמוד ממנו, שכן בני אדם מחפשים להסתופף בקרבת אדם גדול, שאין מחיצה בין חייו ובין חיי תורה אלא חייו מזוהים עם התורה, ואינו מקיים אותה כדבר שהוטל עליו חובה מבחוץ.
יש אנשים אשר הגיעו לדרגות גבוהות ע"י כך שלא היה אצלם מתח בין המציאות לתורה, עד כדי שזכו למין חוש ריח מהו דבר שנכון לעשות ומה לא, וזהו דבר שעלינו ללמוד לפתח בעצמינו 'חוש ריח' כזה ולא לחיות רק בעולם של 'חיובים'. כאשר אדם מפתח אצלו חוש כזה מתגלה אדם תורני! גם אם אדם אינו ראוי לדרגה כזו בכל התורה כולה, יכול הוא לפתח חוש כזה באותם חלקים שחזקים אצלו, בשבת או בתפילה או בחשיבות התורה, אבל עלינו לכוון עצמינו להיות אנשים תורניים.
ר' אברהם יצחק – כשהרב היה בשבעה הוא רצה לשמוע דברים על אבא ז"ל, וכשיספרתי לו כל מיני סיפורים, הוא אמר שזה אינו נוגע אלינו, ואנחנו צריכים להביא דברים שנוגעים אלינו, ולכך בעקבות הדרישה של הרב להוציא משהו, הבאתי כאן את אחד הפנקסים של אבא שנראה לי נוכל להוציא מכאן משהו אלינו.
אבא היה מאריך על ערך החיים, ניצול הזמן הכנה והתכוננות לכל דבר, ובאמת כל זמן אצלו היה מנוצל ובכל זאת הוא נתן את זמנו בלי סוף לאנשים שהיו צריכים ממנו עצה ותושיה,
בפנקסו הוא כותב, להזהר מגורמי ביטול הזמן, ולעשות כל דבר בזמן מתאים, לדוגמא בעייפות – לעסוק בדברים יותר תכניים שמעוררים, הוא עבד על עצמו תמיד להיות מוכן גם למצבים אחרים,
היה אצלו נכונות 'לשלם' על זמן.
עכ"ז הזהיר עצמו שניצול מופרז של זמן עלול לגרום ל'בהילות', וכאשר ישנה בהילות עלולים לפספס דברים בדרך, לכן עבד מצד אחד לנצל כל רגע אך לא להיות בהול.
עוד כתב, כאשר מנצלים את הזמן יש להזהר לא לפגוע בעקבות כך בבני אדם 'על הדרך'.
ואחרי כל זאת בבית כשהיינו יושבים איתו לאכול וכדו' הרבה פעמים הוא היה בטלפון בהתייחסות מיוחדת לאנשים,
זכר שאלות של אנשים ששאלו אותו לפני שנים.
הזולת נתפס אצלו כסוגיא.
הוספה מבנו ר' שמואל
אבא אמר לי פעם, החיים מתבזבזים בזמנים שבין לבין… ועתה אחרי דברי הרב אני מבין שזה משום שאין שם המשכת תנועה…
הרב לויכטר
ניצול הזמן נתפס אצל רבים כ'ייקור' הזמן, כמגמה לנצל את הזמן כמה שיותר ולעשות בכל רגע את המקסימום האפשרי. אבל אדם שלחוץ מבזבוז זמן מתקשה לפנות ממנו בנדיבות לאנשים שזקוקים לעזרה וכדו', כמו שעשה הרב זצ"ל.
אלא עלינו להבין כי 'ניצול זמן' אין עיקרו זהירות מבזבוז הזמן, אדם שמנצל את זמנו אינו אדם שמונה וסופר את זמנו ומשתמש בו בחיסכון, אלא עיקרו של דבר הוא להימנע מלהרפות את הידיים מעבודה. כלומר: שלא להתייחס לעבודת ה' כעבודת חולין התחומה בזמן, שלעיתים האדם פונה אליה ועסוק בה, ולאחר זמן קצוב מניחה וחוזר למנוחתו ולעצמו, ואז הוא מחוץ לעבודה.
אלא ניצול זמן הוא תוצאה של תפיסת האדם את כל מעשיו בתוך אותו תפקיד גדול של חובת האדם בעולמו, וכך גם בזמן שעסוק הוא בענייניו אינו חדל מלהיות מסור לעבודתו, אלא שעיסוק בענייניו אינו סתירה למסירותו למילוי חובתו בעולמו, אלא תמיד עסוק הוא במה שמוטל עליו לעשות כעת במסגרת מילוי תפקידו בעולמו.
כמו שאמר הבן ר' שמואל בשמו, "החיים מתבזבזים בזמן שבין לבין" כלומר האדם החי ממטלה למטלה, ובין לבין הוא בחופש – זמנו מתבזבז, כיון שהוא צריך כל הזמן לעבור ממצב למצב וזה קשה, אבל אדם שחי בתודעה של מה חובתי בעולמי, כל מעשיו נגזרים מתוך גישה זו, ואין כל הבדל במה הוא עסוק כעת תכף שנגמל מעיסוקו הוא עובר לעסוק בדבר הבא – הנגזר גם הוא מחובתו בעולמו.
ר' שמואל – אצל אבא היו דברים שנראים כסותרים זה לזה, מצד אחת קיים את מה שכתוב בצורה פשוטה כמו שכתוב, ישנן הוראות ואחריהן צריך למלא, וכמו כן גם הוראות מוסריות והשקפתיות היה מקבל בלי עוררין…
(מתבאר בהמשך הדברים)…
אצל אבא ראינו שרצינות לא סותרת 'שמחת חיים'
אבא היה מקפיד על חשמל כשר לשבת, ולכן היה אצלו מצבר, אך בסוף ימיו שהיה אצלו מנין בבית הוא הדליק את האור שעבד על חשמל, באומרו שאנשים שבאים אליו להתפלל לא אמורים לסבול בגלל שהוא מקפיד על חשמל כשר,
ענין את אבא הכל וחשב על הכל היו אצלו ספרים מגוונים מאד, אך כל זה לא סתר את הנאמנות שלו לדברי חז"ל, נאמנות מלאה לחלוטין, אבא היה חכם ולא התחכם.
לכן היה אצלו נושא איך 'הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות' מסתדר עם 'יחס לרשעים', וכך הדברים נהפכו אצלו לסוגיא.
אצל אבא 'יראה ואהבה' לא סתרו.
וכך גם 'חכמה' לא סותרת 'כניעה'
לאבא היהמשנה סדורה וברורה בכל תחום, וכך לאחרונה הוא מסר לנכדיו שהיו בשידוכים, 'חמש דרכים בבנין בית', אחד מהם היה שיהיה בית של קידוש ה'.
אבא היה אנושי ולא הילך בגדולות.
הרב לויכטר
הגדרה של גדלות היא היכולת לחיות בכמה עולמות במקביל, הסיפור שסיפר ר' שמואל עם החשמל הוא דוגמה טובה לעניין, בדרך כלל אדם שמקפיד שנים רבות על דבר מסוים לא מסוגל לחשוב מעבר, הוויתור על ההנהגה שלו מרגיש לו כמו התמוטטות של כל העולם שבנה ברוב עמל שנים רבות.
אדם גדול ההנהגות שלו לא הופכים להיות מי שהוא, והוא מסוגל לשקול בפלס בכל מצב מה טוב וראוי יותר לעשות כעת, ואינו עבד של הנהגותיו.
דבר דומה למדים אנו מהיכולת להיות מחד חכם ומתבונן גדול, ומאידך להתנהל בתמימות היכן שצריך, שכן החוכמה לא הפכה להיות הזהות שלו עד כדי שהנהגה בתמימות תהיה סתירה לכל מהותו, כשם שהחכמה עצמה אינה סתירה ליכולת להלך גם בתמימות, זה נקרא לחיות ביותר מעולם אחד. כשאדם חי רק בעולם אחד החיים שלו קטנים, ועלינו לדעת שישנם מקומות שונים בנפש, וכל מקום הוא עולם שלם ונפרד.
אחד המקומות הכי קרובים לזה בחיים שבהם קל להסתגל לזה הוא בבית מול הילדים, שמחד האדם חי בעולם של לימוד תורה של עיון ומחשבה, ומאידך הוא מסוגל להיכנס לעולם של הילדים למרות שהמרחק בינו לבין העולם השני הוא גדול, וכך ניתן לחנך את עצמינו לגדלות, להיות אנשים גדולים.
דבר נוסף שאנו לומדים מהרב הוא: על האדם לא רק ללמוד בעומק אלא גם לחיות בעומק, כשהחיים עצמם עמוקים והאדם רגיל להתבונן בהם, אינו מרגיש צורך כל הזמן לברוח מהם ולבטל אותם משום שאין בהם כלום ורק בתורה יש. אבל הרב חי חיים עמוקים כאלה המלאים בעבודה. אצלו בין אדם לחברו לא היה הפרעה של אונס ביכולת ללמוד תורה אלא אדרבא, שכן תכלית הכול היא לחיות את החיים בצורה עמוקה.
ר' אברהם יצחק –
כשאבא היה זקן רצו לארגן אצלו מנין בבית והוא אמר שאין לו צורך במנין כי כעת הוא פטור, וגם כשלבסוף התעקשו וכן היה לו, הוא היה כל כך בשוליים, ואמר כל הזמן אני איני צריך מנין…
בפנקסו הוא כותב על כך שבכל דבר יש למצא את דרך האמצע, ובאמת כל דבר שהיה ניתן להשתמש בו היה משתמש אם זה עט עד סופו כל נייר שאפשר לכתוב עליו, והיה חס אף על פירורים,
אך עם כל זאת ב'בין אדם לחבירו' הוא היה ותרן גדול ולא היה קפדן כלל, זו דרך האמצע.
פעם אחת השקיע סכום כסף גדול מאד אצל יהודי, ולאחר זמן מה אותו יהודי הפסיד ונפל, התארגנו כל הקבוצה שהשקיעה אצלו לתבוע אותו, ואבא אמר הלא כמשקיעים יש צד שמפסידים, אבא התקשר לאותו יהודי ושוחח איתו על כך שהוא צריך לשמור על בריאותו באותה תקופה ולא מידי להלחץ, ולבסוף אמר לו שירשום אותו בסוף הרשימה ואם יסתדרו לו הענינים יחזיר לו בסוף,
עד כדי כך הוא האמין, שכאשר רצו לספר לו שאותה השקעה נפלה חששו לבריאותו וחשבו אולי להזמין רופא צמוד, וכשלימים שמע על כך, צחק על כך שרצו להביא רופא…
אבא נתן חשיבות עצומה לכל דבר שבבריאה.
הרב לויכטר
למדונו רבותינו כי הדרך לתיקון המידות היא ההליכה בדרך האמצע, פירושו של דבר הוא: היכולת להחזיק בשתי המידות יחד ולהשתמש בכל אחת מהם לפי הצורך.
המטרה בדרך זו היא שהאדם לא יהיה עבד של מידותיו, ואדרבא בידו יהיה להשתמש בהם בכל מקום בדרך הנכונה והמתאימה.
עלינו להבחין כי מידה זו של חסכנות שהייתה לרב זצ"ל להשתמש בכל דבר ולהימנע ככל האפשר מלזרוק, זוהי מידה בנפש ולא בהכרח רצון ה'. אלא שהרב ידע לשלוט במידה זו ולתת לה להתקיים רק במקום המתאים, אבל בבין אדם לחברו התנהג בפזרנות.
באותה מידה הרב יכול היה להיות 'תקיף' מחד, ומצד שני 'רך כקנה', זהו 'תיקון המידות' להיות מסוגל לשלוט במידות ולנהל אותם כל אחת במקומה הראוי, ולא שהמידות ינהלו אותנו.
שמואל – אכן לאחרונה על הדבר הזה אבא דיבר!
השתוממתי מאד איך שבימי הזיקנה הוא למד את עצמו מחדש כל יום, מה אני יכול לעשות ומה לא, הייתה לו מודעות עצמית גבוהה.
אבא סבל הרבה ברגליו והיה צריך לשים תחבושות וכו' סדר ההליכה שלו לישון יכולה ללמד הרבה, היה הולך לישון מאוחר ולפני זה היה מסדר את התחבושות לאח"מ היה ומר תיקון חצות במתינות כל יום היה אומר קטע אחר, ולאח"מ היה אומר ק"ש על המיטה בישיבה ורק אח"כ היה הולך לישון כשכבר השעה מאוחרת מאד, היה אומר לנו אתם יכולים ללכת ישלי את הסדר שלי, היה מתעורר בלילה כמה וכמה פעמים בגלל בריאותו, ועם כל זאת היה מתעורר בבוקר מוקדם כאריה.
היה מודע לעצמו מאד מה הוא צריך כעת ומה הוא עכשיו יכול לוותר, בבוקר היה שותה קפה לפני התפילה לפעמים היה אומר שעכשיו צריך עם סוכר, ולפעמים היה אומר עכשיו אפשר בלי, היה מודע היטב לכוחות שלו.
אבא דיבר על ניצול המשאבים.
הרב לויכטר
לימוד גדול למדים אנו כאן מהרב זצ"ל, האדם צריך לדעת לנהל את עצמו, ולהתאים את התוכניות שלו ליכולותיו, הרבה פעמים אנו שואפים לפעול או להשיג דבר מה והדבר אינו עולה בידינו, אבל איננו יודעים 'לסגור', ולכוון את המאמץ שאנו משקיעים לדברים שנוכל באמת להשיג.
לפעמים מה שמונע מאדם לגדול הוא זה שאינו יודע 'לסגור' האדם צריך להתרגל לסגור ולא רק בימי הזקנה. אחרת האדם משקיע כוחות גדולים במקומות שלא יביאו לו כל תועלת וכך במקום לגדול כוחותיו מתבזבזים לשווא.
דבר נוסף באתו ענין הוא: 'ניצול משאבים', על האדם להיות מודע לכוחות והיכולות שלו ולנצל אותם, לעיתים האדם מוביל את עצמו לעשייה שאינה מביאה לידי ביטוי את אותם תחומים בהם יש לו יכולות וכוחות, וכך לא רק שאינו מצליח כראוי, גם אותם כוחות שיש בו הולכים לאיבוד במקום לשמש ולהביא תועלת.
אברהם יצחק – אבא התכונן היטב לימי הזקנה ויום המוות, בפנקסו הוא כתב שהביאור במה שאומרים 'אל תשליכיני לעת זקנה' וכו' זו לא בקשה שישאר לנו כח, אלא שגם באותו מצב שאין כח, יהיה לנו בטחון.
בסוף ימיו אמר אלו הימים שהתכוננתי אליהם, כשמתכוננים זה לא כ"כ מפחיד,
אמר, 'מי גבר יחיה ולא יראה מוות' פירושו איך האדם יכול לחיות אם הוא לא יודע שיהיה יום חשבון, יום המוות,
סביב אבא תמיד הייתה אוירה שמחה ומרוממת.