פרק חלק צט עא ימות המשיח שבעת אלפים שנה – ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן

תני אבימי בריה דרבי אבהו: ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה, שנאמר ומשוש חתן על כלה (כן) ישיש עליך (ה') אלהיך.

שבע ימים זה כל הצדדים וכל המידות שנכנסים בתוך התמצית של העולם, זה השבע ברכות שעושים לחתן וכלה, כל ההיקף נכנס לתוך התכלית, זה שבעת אלפים שנה. הקב"ה מתגלה בתוך המציאות וזה צריך להיות עם ההיקף של כל המידות. הכל צריך להיות מציאותי, זה לא שהוא מושך בחוטים אלא הוא מתגלה כאן. זה ה' קוינו לו.

אמר רב יהודה אמר שמואל: ימות המשיח – כמיום שנברא העולם ועד עכשיו, שנאמר כימי השמים על הארץ.

כל המהדורה של העולם שלנו צריכה לחזור כמהדורה של עולם עם הבו"ע. אצלינו העולם רק תלוי בבו"ע אבל אז הוא יהיה נוכח ממש.

רב נחמן בר יצחק אמר: כימי נח עד עכשיו, שנאמר כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי.

העולם שעד נח הוא עולם אחר, לא העולם שלנו. ולכן אין ענין לגלות משיח על המהדורה ההיא אלא רק לחזור שוב בצורה מתוקנת על העולם שלנו. (יתכן שזה יעשה בצורה מהירה ולא יקח זמן רב, אבל כל ימות עולם צריכים לחזור שוב במהדורה מתוקנת)

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – – עין לא ראתה אלהים זולתך (אלהים) יעשה למחכה לו.

הנבואה של הנביאים, הם השיגו שיהיה ימות המשיח כי זה נוגע לעולם. בתורה מוזכר תחיית המתים, מוזכר עולם הבא (תחיית המתים זה לא ימות המשיח). אבל הנביאים יכולים לתפוש רק מצב שנוגע לעולם. רק עולם שלנו עם נוכחות של הבו"ע אבל לא עולם הבא שהוא עולם אחר לגמרי. (השל"ה אומר שאם בחוקותי תלכו שבתוך המילים הללו כתוב כל הטובות שיהיו לעולם הבא, תורה מדברת פשוט ומכוונת לעליונים, אבל נביא אינו משיג במקום כזה. התורה היא תורה שלו ית', היא נמצאת למעלה ומקרינה לכאן, היא קיימת לפני שנברא הועלם, אבל הנביא לא היה לפני שנברא העולם, הוא מדבר בנצח הוד יסוד שהם המידות ששייכות לעולם שלנו.)

ופליגא דשמואל. דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.

שיעבוד מלכויות זה לא רק עבודה, גם 'אופנה' היא שיעבוד מלכויות ועוד כל מיני דברים. לא יהיה שום שיעבוד לדבר מבחוץ. הרמב"ם פוסק את זה להלכה.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, אבל צדיקים גמורים – עין לא ראתה אלהים זולתך.

לעולם יש מעלה של צדיק יסוד עולם שהולך עד אין גבול ותכלית. המדרגה של צדיק עולה הרבה מעבר לבינה. הוא יכול ליצור חיים חדשים. היסוד עולה ועולה עד אין גבול. זה הפשט שצדיק גמור אי אפשר לדעת עד היכן הוא עולה. זה צדיק כתמר יפרח. תמר הוא פרי שאפשר לעשות עליו ברכת המזון, הוא מזין, אבל הוא גדל מחוץ לתפיסת האדם. זה תזונה ישירה מהבו"ע אבל הוא הרבה יותר גבוה מאיתנו, אבל חיטה גדלה בתפיסת היד שלנו. צדיק עושה פירות שאפשר לקבל מהם תזונה כאן בעולם אבל הוא עושה פירות למעלה למעלה. בעל תשובה נמצא בבינה. שם כל העולם נמצא במדרגה של השורש, מה הקב"ה רוצה מהעולם. בעל תשובה מתבונן מה הוא עשה, הוא שם על לב, תשובה נובעת מהתבוננות, ממילא הבעל תשובה נמצא במדרגה של הרעיון של הבו"ע אבל זה פחות מהצדיק שנמצא במקום של עצם רצונו של הבו"ע. כתוב דווקא צדיקים 'גמורים', מי שעולה עד אין סוף ותכלית נקרא צדיק גמור, יש צדיק, ויש צדיק גמור שהוא ממלא במאה אחוז את התפקיד שמונח על צדיק, אז הוא עולה עד אין סוף והוא יכול ליצור חיים חדשים שהם גם לפעמים יותר גדולים ממנו כפי שאפשר לראות בעולם בנים הגדולים יותר מאביהם.

ופליגא דרבי אבהו, דאמר רבי אבהו (אמר רב): מקום שבעלי תשובה עומדין שם – צדיקים אינן עומדין שם, שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, ברישא רחוק, והדר קרוב. מאי רחוק – רחוק דמעיקרא, ומאי קרוב – קרוב דמעיקרא ודהשתא. ורבי יוחנן אמר: לרחוק – שהוא רחוק מעבירה, קרוב – שהוא קרוב מעבירה ונתרחק ממנה.

המקום שבעל תשובה עומד הוא מקום גבוה מאוד, הוא צריך לעלות כיון שאם הוא ירד למטה הוא יחטא. כמבואר בגמ' שהוא לא יכול לחזור מאותו פתח שהוא יצא משם. הוא צריך כל כולו להיכנס באותו פתח עליון. בעל תשובה צריך כולו לחיות במקום גבוה, המשגיח היה לו פעם טענות על בעלי תשובה שהם רק נהיו בר מצוה מאוחר, אבל כדי להיות בעלי תשובה הם צריכים לעלות כולם למקום גבוה יותר, הבעיה של בעלי תשובה הוא שהם נשארים עם הרצון לגסות שהיה להם קודם לכן ולא עולים למעלה.

צדיקים עומדים למטה, היסוד הוא האבר האחרון. הם לא עומדים במקום שבעלי תשובה עומדים. בבנין הגוף היסוד הוא סוף בנין הגוף, הרגלים הם כבר שייכים לדבר אחר.

יש כאן מעלה לכאן ולכאן, בעל תשובה עומד במקום גבוה יותר אבל הצדיק מגיע למקום יותר גבוה. (אגדתא היא כמו מים, תמיד יש לעשות שלום בין שתי השיטות ולומר שהם לא חולקות, כך אומר ר' יצחק אייזיק חבר.)

ר' ירוחם אמר לאריות של מיר שלא יתייאשו מזה שעבירה זה כמו … אתה לא מתפטר מזה בחיים. זה כמו אלכוהוליסט שפרש מאלכוהול, הוא בחיים לא יכול לשתות טיפה אחת אפי', הוא כל החיים צריך לשמור על עצמו. אסור לו ללכת למקום הישן.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם, ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו. אבל תלמידי חכמים עצמן – עין לא ראתה אלהים זולתך.

השאלה אם ת"ח עצמן גם בזמן משיח, או שהם אמרו שההשגה של הנביאים לא הולכת על אלו שיש להם תורה אלא רק על הנטפלים לתורה. אולי זה המקור לשיר: עולם הבא איז אגוטא זאך, לערנען תורה איז אבעסער זאך, כי תורה עצמה היא גבוהה יותר. בעולם הבא אפשר לקבל איזו השגה כאן, נביא יכול להתנבא על מדרגה שמגיעה בפנימיות למעלה, אבל תורה היא מדרגה של חכמה שהיא למעלה מעולם הבא שהוא בינה. מעבר למה שאפשר להשיג בכלל. נביאים עומדים בנצח הוד ויסוד, הם מדברים על המצב שלנו עם נוכחות של הבו"ע, אולם מקור הנבואה שלהם הוא גבוה יותר, הוא בבינה, ואעפי"כ ת"ח המקור שלו יותר גבוה מהמקור של הנבואה, הוא בחכמה שאי אפשר להשיג אותה בכלל.

מאי עין לא ראתה? אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ריש לקיש אמר: זה עדן, לא ראתה עין מעולם.

פה יש דברים גדולים מאוד. יין זה מדרגה של בינה. משומר בענביו זה שלא נכנס לכלי. שמור ממה שקרה בעולם, זה לא התקלקל על ידי מקרי העולם. שמור ממגע אדם. יש מדרגה כזו ששם יד אדם לא מגיעה, שם נמצא הרעיון של הבריאה.

יין המשומר בענביו זה מדרגה של בינה. יש פה שתי מדרגות של עולם הבא. ריב"ל מדבר על מדרגה של בינה. יין המשומר בענביו הוא אותו יין כמו שיש לנו אלא שהוא בתוך המקור ועוד לא יצא לתוך הכלים. אי אפשר להשיג את השורש של מה שקורה בעולם. היין שלנו כבר יצא מהמקור, נפרד מהמקור. יש יין ויש שמרים, השמרים הם כוחות הדין והפסולת, אבל ביין המשומר בענביו הכל יחד, זה השורש, שם אין פסולת שם אין שמרים, זה העולם הבא, שיש את כל הכוחות ואת כל הדברים שלנו בעולם שלנו אבל בציור איך שזה מצטייר בשורש של הדברים, את העומק הזה אי אפשר להשיג בעולם הזה.

ריש לקיש מדבר על מדרגה גבוהה יותר, עדן נוגע לתענוג, עדן זה חכמה, זה יותר מבינה, זה כמו אחרי בלותי היתה לי עדנה. התענוג מפשט את העור 'בשורה טובה תדשן עצם'. העור לא מקומט אלא ישר, עדן זה מקום שאין בו קמטים, העולם שלנו מלא קמטים, בסוף יהיה חכמה ואז 'ופרשו השמלה'. הכל מתגלה שיש תמונה שלימה וישרה. הכל בלי שום שאלה. (כתוב על ירבעם שהוא היה עם אחיה השילוני והם 'פרשו את השמלה' על זה כתוב שתורתו של ירבעם לא היה בו שום דופי.)

ואם תאמר: אדם היכן דר – בגן, ואם תאמר: גן הוא עדן – תלמוד לומר ונהר יצא מעדן להשקות את הגן.

עדן אי אפשר להשיג, ולכן שואלת הגמ' אדם היכן דר, הרי הוא היה בגן עדן. ומתרצת הגמ' שהוא דר בגן ולא בעדן שהוא מעל קומת האדם. גן זה פנימיות של מלכות שמים, העדן הוא השורש של אותו דבר שנותן חיות לגן, השקיה נותנת חיות. יש מהראשונים שאומרים שגן הוא כל הז"א, ויש אומרים שהגן הוא המל' שממנה נפרדים העולמות הנפרדים. שם מסתיים עולם הייחוד. מהגן המהלכים מתחילים להיפרד, עד הגן הכל הוא נהר אחד, מחכמה הכל יורד עד מלכות, זה לא חכמה, את חכמתו ית' בעצמה אי אפשר לראות, שורש החיות בא ממקום שבו הכל ברור, אבל אי אפשר לתפוס את זה. אבל במלכות מקבלים ישירות משם, אפשר לראות איך זה מקיים את העולם, זה עדיין לא עולמות נפרדים, רק אחרי הגן יש נפרדים. (גם בעבודה שלנו נוכל לומר שאני חי בגלל שיש לבו"ע תכנית בשבילי ואצל הבו"ע הכל ברור, אבל כשזה יורד לעולם הדברים לא ברורים, אי אפשר לדעת למה קורים כל מיני דברים, לא רואים את התכנית אבל היא מקור החיות שלנו.)

יש אנשים שחושבים שתורה היא כמו מחקר, הגר"א משבח את בעל ה'רוקח' שכל הברייתות היו בידו. אין הפשט שהיה לו את כל האינפורמציה. אלא זו מדרגה גבוהה שכל החומר של תורה שבעל פה היה אצלו, מעין המדרגה של 'פרשו השמלה'. גם על ספר יצירה אומר הגר"א שלרוקח היה את הכל ולנו חסר.

עכשיו אפשר להבין את כל המדרשים האם עץ הדעת היה גפן או חיטה, כל השאלה באיזו מדרגה היה אדם הראשון בגן עדן ומה היתה הנקודה שהוא התפתה לקחת את זה לעצמו.