פרק חלק צז עא דור שבן דוד בא – כל מי שסר מרע משתולל על הבריות

אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: דור שבן דוד בא בו תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה,

כל דור הוא מהדורה נוספת של האנושות, עוד מדרגה של אדם. הנידון כאן הוא איזו מהדורה של כלל ישראל תהיה כשדוד יבא. רבי יוחנן אומר שבאותו דור יהיו ת"ח מתמעטים. לא 'מועטים', אלא 'מתמעטים.' זהו מצב שבו התורה אינה מגדלת את לומדיה כמעיין המתגבר עם הזמן, אלא להיפך, הולכת ומתמעטת.

וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבא.

יש כאן שתי דברים הממעטים את צורת האדם, ומורידים את הדור כולו לתחתית המדרגה. גם ת"ח מתמעטים, וגם רצף של צרות שאין הפוגה ביניהם. זהו מצב שאינו מאפשר לאדם למצא את מקומו. זה מצב של ריקבון בכלל ישראל. מצב שאינו מאפשר לו לגדול. (מי שמכיר מקרוב אדם המסובל בייסורים, יכול לראות שייסורים הם סתירה לצורת אדם. כשאדם מתייסר הוא מאבד את ה'אדם' שבו. הוא אינו יכול לבטא את עצמו כאדם.)

תנו רבנן: שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, שניה חיצי רעב משתלחים, שלישית רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה.

כאן לא מדובר על 'דור', על מדרגת האדם בזמן המשיח, אלא על מצב העולם באותו שבוע של גאולה. שבע שנים הם סיבוב שלם של העולם, והוא כביכול נחרב ומתחדש בתוך אותה שמיטה. כבר בשנה הראשונה העולם נחלש ואינו מפיק תזונה לאדם בצורה מלאה. בשנה השניה הרעב מתחזק אולם עדיין אין רעב גמור, יש מקומות שהעולם נותן תזונה לאדם ויש מקומות שהוא אינו נותן. בשנה השלישית מגיע שלב שהעולם אינו נותן מאומה לאדם. גם חסידים ואנשי מעשה מתים. (אנשים נשים וטף הם שלש מדרגות פשוטות. חסידים ואנשי מעשה, הם מדרגות גבוהות יותר.) אז התורה משתכחת מלומדיה, הרוחניות מסתלקת כי אין עולם שתומך בה. העולם כבר אינו נותן לאדם מאום. כל אלו הם מצבים שונים של יחס העולם כלפי האדם, עד כמה העולם מזין את האדם.

ברביעית – שובע ואינו שובע, בחמישית – שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית – קולות, בשביעית – מלחמות. במוצאי שביעית – בן דוד בא.

ברביעית העולם מתחיל להתהפך ולהתקן, הוא תומך ברוחניות ומזין את בני האדם, עד שבשישית יש כבר תנועה לקראת התכלית. ובשביעית יש מלחמות שהם בירור של צורת אדם. מי היא צורת האדם האמיתית, האם כלל ישראל או אומות העולם. אחרי בירור זה בן דוד בא וגורר את כל העולם אחריו. עד עכשיו העולם גרר את האדם, ועכשיו בן דוד גורר ומעלה את העולם אחריו.

אמר רב יוסף: הא כמה שביעית דהוה כן, ולא אתא! – אמר אביי: בששית קולות, בשביעית מלחמות מי הוה? ועוד: כסדרן מי הוה?

רב יוסף הבין שדי בכך שתהיה מלחמה בשביעית כדי להביא את המשיח. אך אביי השיב לו שצריך דווקא את הסדר הזה. השנה השישית היא כנגד מידת היסוד ודווקא החיבור שלה עם השביעית מביא את התכלית.

תניא, רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו בית הוועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן יאשם, ואנשי גבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו,

כאן שוב מדברים על ה'דור', על מהדורת האדם שבאותה תקופה. בית הועד יהיה לזנות – זה היפוך אדם. בית הועד הוא מקום שבו יש ריבוי של צורת אדם, וזנות היא עיוות והיפוך של צורת אדם. היא צורת אדם מקולקלת. מקום שהיה שיא המעלה נהיה שיא החסרון.

וחכמת הסופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו.

עם דבר סרוח א"א להיות בכפיפה אחת. לאנשים גדולים יש חוש ריח למידות רעות. הם אינם יכולים לדור עם אנשים בעלי עבירות או מידות רעות בכפיפה אחת. כאן הגיע מצב הפוך, החכמה מרתיעה אנשים כאילו יש בה סרחון.

ופני הדור כפני כלב

פני כלב הם עיוות של צורת אדם. מהות אדם היא הבושה, ובלי בושה חסרה צורת אדם.

והאמת נעדרת. שנאמר ותהי האמת נעדרת (וסר מרע משתולל). מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. מאי וסר מרע משתולל? אמרי דבי רבי שילא: כל מי שסר מרע – משתולל על הבריות.

עדרים עדרים של אמת, זהו ביטוי למצב שיש כמה קבוצות בכלל ישראל וכל אחת חושבת שהאמת היא רק איתה, כל אחת חושבת שאי אפשר לחיות עם האמת של הקבוצה השניה[1]. (גם בלימוד תורה צריך לשים לב לזה, גם אם יש לי מהלך בסוגיא עדיין יש מקום לשמוע מהלך של מישהו אחר.)

[1] זוהי שנאת חינם. כשאני שונא את השונה בעבודת ה', כתוב בנצי"ב בהקדמה לבראשית שהבעיה היא שאתה שונא דבר שהוא הרבה מעבר לשכל שלך, אם היית מבין שעבודת ה' היא הרבה מעבר לשכל שלך, אז לא היית שונא את השונה.