וכמה נשתייר מהם? רב אמר: עשרה, שנאמר ושאר עץ יערו מספר יהיו ונער יכתבם, כמה נער יכול לכתוב – עשרה. ושמואל אמר: תשעה, שנאמר ונשאר בו עוללת כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעפיה. רבי יהושע בן לוי אמר: ארבעה עשר, שנאמר שנים שלשה [וכו'] ארבעה וחמשה.
עיי' רש"י 'שהנער יכול להטיף טיפה של דיו והיינו יו"ד'. כוונת רש"י שאות יו"ד היא טיפה אחת, נקודה אחת. היא חומר גלם שאפשר לבנות ולהוסיף עליו קווים ונקודות ולתת לו משמעויות שונות.
נחלקו רב ושמואל כמה נשתייר מהם. לדעת רב נשאר מהם עשר, דהיינו שנשאר להם עולם, היקף שלם, שאפשר אחר כך לבנות ממנו משהו. אמנם זה עולם של קטנות, 'נער יכתבם', אינו דומה ליו"ד של השם הקדוש, אולם עדיין זה חומר גלם שאם לא מכלים אותו יש חשש שיבנה ממנו קומה של רע. אך שמואל אומר שלא יכול להיות שהקב"ה הותיר מהם עולם שלם, חייב להיות שחסר אחת, ונשארו מהם רק תשעה.
אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, דכתיב ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה.
לאחר שכל צבאו של סנחריב הומת עדיין נשאר שרש הרע שהוא סנחריב. סנחריב עצמו הוא קומה שלימה של רע, כל הרע התגלם בתוכו, ועכשיו מתואר כיצד הקב"ה כילה את אותו שורש. (הפסוק אומר שהקב"ה גילח אותו. עיי' בביאורי אגדות לר' יצחק אייזיק חבר שיתכן שבפועל הוא הלך לספר בו"ד, אלא שאותה עצה ללכת לספר באה מהבו"ע. הקב"ה פועל ברובד הרוחני של העולם, וזה גורם שגם בעולם המעשה קורה אותו דבר.)
אתא קודשא בריך הוא ואדמי ליה כגברא סבא. אמר ליה: כי אזלת לגבי מלכי מזרח ומערב דאייתיתינהו לבנייהו וקטלתינהו, מאי אמרת להו? – אמר ליה: ההוא גברא בההוא פחדא נמי יתיב.
הקב"ה נגלה כאן כזקן מלא רחמים, זה הוא השורש שממנו מתגברים על סנחריב. כי כדי לבטל שורש כזה של רע נדרשת קדושה ממקום מאוד גבוה שבו הקב"ה מתגלה כסבא. (זוהי המדרגה המתוארת בספר דניאל (ז, ט) 'עתיק יומין יתיב, לבושיה כתלג חיור גו".)
אמר להו היכי נעביד? – אמר ליה: זיל ושני נפשך – במאי אישני? – אמר ליה: זיל אייתי לי מספרא, ואיגזייך אנא. –
לשיער יש שייכות לשכל, הוא יוצא מהמוח, אולם הוא שכל דק, אין בו הרגשה. הוא מקום שיש לו שייכות לקדושה אבל הוא לא קדוש לגמרי[1]. לכן שערות הראש, מותרי המוח, הן מקום שבו כוחות החיצוניים יכולים להיאחז. הקב"ה רוצה לגלח לסנחריב את השיער, כדי לבטל את הכח שהוא מקבל מכחות הרע.
דווקא שיער הראש הוא מקום אחיזה לחיצוניים, משום כך אנו נוהגים לגלח אותו, אך לא את שער הזקן שהוא שיער של גדלות. (גם את שערות בית השחי וזקן התחתון איננו מגלחים כי שערות בית השחי מבטאות שכל של הכרעה בין שתי הידיים, בין שתי הצדדים. וזקן התחתון הוא המקום שאדם יכול להרחיב את המציאות ולהוליד נשמה נוספת.)
מהיכא אייתי? – אמר ליה: עול לההוא ביתא ואייתי. אזל, אשכחינהו. אתו מלאכי שרת ואידמו ליה כגברי, והוו קא טחני קשייתא. אמר להו: הבו לי מספרא – אמרו ליה: טחון חד גריוא דקשייתא, וניתן לך. טחן חד גריוא דקשייתא ויהבו ליה מספרתא.
עץ תמר עושה פירות בגובה, מעבר לתפיסת יד של אדם. הוא מעין מלכות שמוציאה פירות. גם את הגרעין הקשה שבו אפשר לתקן ולעשות ממנו פרי, כי מלכות מוציאה פירות גם ממקום שנראה שאין בו פרי. תמר שהולידה את המשיח, את כל התכלית לעולם, לא עשתה את זה דרך מיתוק אלא בדרך קשה, דרך שנראית זנות. זו היתה נראית דרך חתומה ואטומה לגמרי, לא ראו בתוכה שום קדושה, אך ממנה יצא הפרי הגדול שנקרא משיח.
מלאכי השרת אמרו לסנחריב שיטחן גם הוא גרעין של תמר. טחינה היא תיקון הדבר. היא עושה מדבר שהוא גוש אחד, דבר מה רך יותר, דק יותר. ר' יצחק אייזיק חבר מפרש שבכך מלאכי השרת בקשו ממנו להסכים עם המהלך של תיקון הדין, כפי ששרו של עשיו היה צריך על הברכות שיעקב אבינו נתברך מיצחק. לאחר אותה הודאה הוא קיבל מהם תער שאיתו מכלים אותו, לוקחים את הכח שלו.
עד דאתא איחשך. אמר להו: זיל אייתי נורא, אזל ואייתי נורא. בהדי דקא נפח ליה אתלי ביה נורא בדיקניה, אזל גזייה לרישיה ודיקניה. אמרו: היינו דכתיב וגם את הזקן תספה. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי גרירתיה לארמאה – שפיר ליה, איתלי ליה נורא בדיקניה ולא שבעת חוכא מיניה.
בפסוק כתוב שאת שיער הרגלים הקב"ה יגלח, ואת הזקן הוא יספה – ישרוף. גילוח אינו השחתה גמורה, רק ניתוק מהשורש, ואילו שריפה היא השחתה גמורה, כביכול שיער זה צמח כאן בטעות. היחס שלנו לזקנו של סנחריב הוא כאילו אינו, כביכול צמח אצלו בטעות. אין לסנחריב שום שייכות לשער הזקן, כי זקן הוא שיער של גדלות, של קדושה. זקן הוא ביטוי למידת הרחמים. פיאות הזקן הם הדין, והזקן שהוא רחמים מכסה אותם[2]. אבל שערות הרגלים והראש הן שערות שיש גם לסנחריב שייכות אליהן, הן רק מותרות של קדושה שבהן הטומאה נאחזת.
[1] אפשר לראות גם כיום שבכל דעה של צד הרע יש יסוד חיובי. כגון: חרות, שוויון, הבעה עצמית. אבל זה לא דבר קדוש.
[2] יש באומות העולם עמים שלא גדל להם זקן בכלל. (יפנים, אינדיאנים, סינים, אסקימוסים.) לא רק שיש להם חרב, על חרבך תחיה, הם בנויים על כח של אכזריות.
