הפסוק השני אומר 'והיה אור הלבנה כאור החמה' – אמנם גם לעתיד לבא אור הלבנה לא יהיה עדיין אור עצמי, אך הוא יהיה חומר זך ביותר. זך כל כך עד שהוא יחזיר את כל האור שהוא מקבל. לכן הוא יהיה כאור החמה ממש ולא יהיה ניכר ההפרש ביניהם. לא יהיה ניכר שלשמש יש אור עצמי והלבנה רק מקבלת ממנה.
הפסוק השני אומר 'והיה אור הלבנה כאור החמה' – אמנם גם לעתיד לבא אור הלבנה לא יהיה עדיין אור עצמי, אך הוא יהיה חומר זך ביותר. זך כל כך עד שהוא יחזיר את כל האור שהוא מקבל. לכן הוא יהיה כאור החמה ממש ולא יהיה ניכר ההפרש ביניהם. לא יהיה ניכר שלשמש יש אור עצמי והלבנה רק מקבלת ממנה.
לעומת אור הלבנה, 'אור החמה יהיה כאור שבעת הימים'. אור שבעת הימים הוא האור שנברא ביום הראשון. הוא האיר בכל שבעת ימי בראשית ורק אח"כ הקב"ה גנז אותו לצדיקים לעתיד לבא[1]. אור החמה ישוב למדרגתו בתחילת הבריאה.
כשהעולם מואר מאותו אור קדמון אפשר לראות מסוף העולם ועד סופו, אפשר לראות איך כל פרט ופרט שקורה בעולם משתלב ונארג בתוך המגמה הכללית, בתוך המהלך של גילוי ייחודו ית'. זה הגילוי הראשון שיתגלה לעתיד לבא כמבואר בדברי רמח"ל ב'דעת תבונות' (קמו).
לכן מקשה הגמ' סתירה בין הפסוק הקודם שמשמע ממנו שאור השכינה עצמו יאיר את העולם בלי צורך לשמש ולירח. ובין הפסוק הזה שמשמע ממנו שעדיין השמש והירח הם אלו שיאירו את עולמנו.
תירוץ הסתירה
על הסתירה בין הפסוקים מתרצת הגמ': 'כאן לימות המשיח, כאן לעולם הבא' – כלומר: לימות המשיח יהיה אור הלבנה כאור החמה גו', אולם לעולם הבא, העולם יעלה לדרגא גבוהה יותר. תתגלה מלכות שמים והעולם יהיה מואר מעצמו.
כבר בימות המשיח נוכל לראות מסוף העולם ועד סופו. נוכל לראות את משקלו של כל דבר וכל מקרה בתוך מהלך השית אלפי שנין, אולם לעולם הבא תתגלה מדרגה גבוהה יותר. תתגלה התכלית, יתגלה עצם הרצון. אז יהיה מקום בעולם רק למי ששייך לעצם הרצון. (ציור לזה הוא בלעם הרשע. ודאי שיש לו מקום בימות המשיח, כי גם הוא משתלב ונארג בתוך המהלך של הבו"ע וגם הוא מביא לגילוי הייחוד, אולם אין לו מקום לעולם הבא, הוא לא שייך לתכלית, לעצם הרצון.)
בעולם הבא יתגלה לכל יהודי שרוצים אותו מצד עצמו. לא בגלל שהוא מביא תועלת, לא בגלל שעל ידו מתגלה ייחוד ה', אלא משום שהוא עצמו נוגע לתכלית. (ציור לזה נוכל לקחת מקשר של איש ואשה. אדם אינו קשור עם אשתו משום שהיא טובה יותר מאשה אחרת. הקשר בנוי בצורה שאין שיקול. כביכול אין בעולם אשה אחרת.)
זה ביאור תירוץ הגמ': 'כאן לימות המשיח' – ששם מתברר מקומו של כל דבר בבריאה. 'כאן לעולם הבא' – שאז מתברר מי שייך לעצם רצונו ית' בבריאת העולמות.
ולשמואל דאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, לא קשיא; כאן – במחנה צדיקים, כאן – במחנה שכינה.
שמואל סובר שאין בין העולם לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד. בימות המשיח לא יתגלה האור שמאיר מסוף העולם ועד סופו. לא יתבטל כל הרע שבעולם. רק הרע החיצוני שהוא שעבוד מלכויות כפי שמבאר הגר"א. ומאחר שהשאור שבעיסה, היצר הרע החיצוני, יישאר, לא יתכן לברר את העולם ולהאיר אותו מסופו ועד סופו[2].
לשיטתו של שמואל חייבים לומר ששני הפסוקים עוסקים בעולם הבא, אך גם בעולם הבא תהיה חלוקה לשני מדרגות שונות. מחנה צדיקים ומחנה שכינה.
במחנה צדיקים אין את אותה הארה של הפנימיות. של 'מלך ה' צבאות'. לכן אצלם יהיה רק 'שבעתיים כאור שבעת הימים'. הצדיקים שייכים אמנם לעתיד לבא, הם זוכים להיות חלק מתכניתו של הבו"ע, אולם גם בעולם הבא יש מדרגות מדרגות, ויש מדרגות פנימיות יותר ממדרגת הצדיקים. מדרגות שבהן מתגלה מלכות הבו"ע במלואה.
מדרגה גבוהה יותר ממדרגת הצדיקים היא מדרגה של מחנה שכינה. מדרגה של תחיית המתים. בתחיית המתים כל האדם כולו נכנס למדרגה של עולם שכולו אצלו, לא רק נשמתו.
אותו מחנה שכינה, אותו חלק הבטל לגמרי כלפי מעלה, הוא המקיים ומחזיק את העולם כולו, כמבואר בנפש החיים שער ג' שהבחינה שמצידו ית', הבחי' של 'ממלא כל עלמין', היא מקומו של עולם. היא המחזיקה את העולם.
ההפרש בין שתי התירוצים
הרי לנו הפרש בין שני התירוצים הנ"ל במהות הגילוי של העולם הבא. לפי המ"ד הראשון, לעולם הבא העולם יאיר מרוב נגהן של צדיקים. השכינה הקדושה לא תתגלה במלואה ולא תאיר את העולם ישירות כי גילוי כזה יבטל את העולם לגמרי. אולם לדעת שמואל, אחרי שהוכרחנו לומר שהעולם עצמו יחלק לשתיים, הרי אפשר לומר שיש חלק מהעולם שיתבטל לגמרי, יש חלק שהוא מחנה שכינה שבטל כולו כלפי מעלה. ויש חלק אחר, מחנה צדיקים, שבו העולם יהיה קיים, אך הוא יהיה מואר מסוף העולם ועד סופו כאור שבעת הימים.
רבא רמי: כתיב אני אמית ואחיה, וכתיב מחצתי ואני ארפא. – אמר הקדוש ברוך הוא: מה שאני ממית אני מחיה, והדר – מה שמחצתי ואני ארפא.
רבא רמי כתיב כו' – רש"י מפרש שדברי רבא מקבילים למאמר הגמ' לעיל: 'הא כיצד, עומדים במומן ומתרפאין'. אך אם כן צ"ב מדוע הגמ' הפסיקה ביניהם במאמר אחר ולא הביאה אותם בזה אחר זה.
נראה שכאן רבא אומר דבר הרבה יותר מחודש מדברי הגמ' לעיל. עד כאן דיברנו על נשמה פרטית, על התפקיד הפרטי של כל אחד ואחד, ואילו רבא מדבר על המדרגה הנקראת 'אני', מדרגת השכינה הקדושה שבה שורש נשמות כלל ישראל יחד.
עד עכשיו דיברה הגמ' על כך שבנשמה הפרטית, בתפקיד הפרטי של כל אדם ואדם, יש מהלך למום, שם יש מקום להבין שעם המום יש לאדם תפקיד מיוחד. אולם רבא מחדש שגם בשורש הנשמה, במהלך הכללי של גילוי מלכות שמים, כבוד שמים, יש מקום למום.
זה דבר נורא. על בעל מום נאמר בפסוק (דברים יז,א) 'כל דבר רע'. ואעפי"כ יש מהלך של מום שמגיע מהשכינה, ממקום שעליו נאמר 'לא יגורך רע'.
לכן רבא אומר את דבריו רק אחרי שהתבאר שלעתיד לבא יהיה 'מחנה שכינה'. יהיה מקום שבו כל הפנימיות, מדרגת מלכות שמים, תתגלה בצורה מלאה. על כך הוא אומר את חידושו שגם באותה מדרגה מופלאה יש מקום לחסרון ומום.
תנו רבנן: אני אמית ואחיה. יכול שתהא מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג – תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא. מה מחיצה ורפואה באחד – אף מיתה וחיים באחד. מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.
האדם צריך לחיות לנצח כמבואר בתורת האדם לרמב"ן. אך חיי נצח אלו יכולים להתקיים בשתי אופנים. כיום הענין מתקיים על ידי כלל בני האדם, על ידי מיתה באחד וחיים באחד. בצורת האדם כיום יש מהלך של דור אחר דור. אדם פרטי אינו משתייך לנצח לבדו, אלא רק על ידי שהוא חוליה בשלשלת, על ידי שהוא ממשיך את הדור הקודם. אך לעתיד לבא תהיה 'מיתה וחיים באחד'. השייכות לנצח תראה בכל אדם ואדם
[1] מכאן ראיה נגד השיטות שהאור הראשון האיר רק ל"ו שעות (עיי' ב"ר יא, ב).
[2] יש כאן בנותן טעם להעיר שהרמב"ם (מלכים יב, ב) פוסק כשמואל. יתכן שהרמב"ם כתב כך משום שהוא כתב את ספרו באלף החמישי ומבואר שמשיח בן דוד אינו יכול לבא באלף החמישי. (עיי' ביאורי אגדות לר' אייזיק חבר סנהדרין צו.)