פרק חלק דף צא עב אשרי יושבי ביתיך – צב עא ותעמוד לגורלך לקץ הימין

שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: הרי הוא אומר וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום – תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. – אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני – אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? – אמרו לו: מן התורה. – אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה. שנאמר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה – תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה. אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! – אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו, ואותה שנה שביעית היתה.

זו הקליפה השניה, מצרים. למצרים אין טענה על הארץ. יש לה טענה על כלל ישראל עצמם. כלל ישראל היה בגלות מצרים כעובר במעי אמו. הוא נולד מתוך מצרים. לכן מצרים טוענים שכלל ישראל שייך להם.

אולי כאן המקום לבאר מדוע באמת כלל ישראל שאלו ממצרים רכוש ברמאות. מדוע אי אפשר לקיים 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' על ידי שלל מלחמה כמו ביזת הים.

נראה שגאולה נכונה היא דווקא כשאנחנו משתמשים בכלים של מצרים, ברכוש של מצרים, לצרכינו. כשכלל ישראל גלו למצרים, גלתה גם השכינה עמהם והתלבשה כביכול בלבוש מצרי, בגוון מצרי. זו המשמעות של 'שכינתא בגלותא'. הקדושה מתלבשת בגוון של אותה גלות. ממילא כשכלל ישראל נגאלים הם אינם עוזבים את הגלות מאחריהם, אלא לוקחים איתם את ניצוצות הקדושה שהיו איתם בגלות. זה נקרא שגם השכינה נגאלת איתם. (שכינה היא כצבע לבן הכולל את כל הצבעים. בתחילה הדבר מתפרש רק בצורה פנימית, כי כשמתבוננים בצבע הלבן לא ניכר שהוא כולל צבעים נוסף. אולם כשכלל ישראל גולים למדינה מסויימת ושבים ממנה, אז ניכר הגוון של אותה אומה בתוך הלבן.)

ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב ואלה תולדת ישמעאל בן אברהם, וכתיב ואלה תולדת יצחק בן אברהם. אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון. אם ינצחוני – אמרו הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם: נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן. אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה? – אמרו לו: מן התורה. – אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת. אב שנתן אגטין לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום? מאי מתנות? אמר רבי ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם טומאה.

הערעור השלישי הוא של ישמעאל. הם אינם מערערים על עצם הקיום של כלל ישראל או על ירושת ארץ ישראל, אלא על כך שהם לא נטלו חלק בירושה זו. (עשיו לא הגיע לערער, כי הוא קיבל חלק אחר, את הר שעיר. אולם ישמעאל נושל ולא קיבל כלום מירושת אברהם. עיי' פחד יצחק חנוכה מאמר טו).

הויכוח עם ישמעאל לא הסתיים בלקיחת שדות ופירות. ישמעאל אינו ארור, הוא אדם. אמנם 'פרא אדם', אבל אדם. ההתנגדות לישמעאל אינה מוחלטת. לכן איננו לוקחים את שלהם אלא נפרדים מהם כך שכל אחד מאיתנו עומד לעצמו. וכמו כן ברוחניות. הרוחניות של ישמעאל עומדת לעצמה. ואילו הכוחות של כנען ומצרים משועבדים לישראל.

אמר ליה אנטונינוס לרבי[1]: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין, כיצד? גוף אומר: נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני – הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו – הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס. בא והרכיבני ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס. אמר להן: בכורות נאות היכן הן? – אמר לו חיגר: כלום יש לי רגלים להלך בהן? – אמר לו סומא: כלום יש לי עינים לראות? מה עשה – הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד. שנאמר יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו. יקרא אל השמים מעל – זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו – זה הגוף.

הגוף והנשמה הם שתי קצוות. הנשמה היא מן השמים. לכן היא נקראת נשמה. מלשון 'שם', כי ככל שאתה מתקרב אתה רואה שהיא עדיין רחוקה, עדיין 'שם'. ואילו הגוף הוא מן הארץ. עפר מן האדמה.

העובדה שהגוף גם הוא נתבע ובא לדין, מלמדת אותנו שהגוף אינו רק סוס ומרכבה לנשמה, הוא חלק מאישיותנו ומעבודת ה' שלנו. לכן אנו אומרים: 'נשמה שנתתי בי', הגוף הוא חלק מה'אני'. ולא זו בלבד: תכלית כל עבודת הנשמה היא תיקון הגוף. (עיי' 'אור ישראל' (מכתב ג) 'כי זה כל פרי מגמתנו רק על האיברים החיצוניים לשמרם מכל נגע רע ומחלה, הן בדינים הן במידות.')

האדם נמצא בחיבור של הנשמה והגוף. החיבור בין שני אלו, נשמה מן השמים וגוף מן האדמה, יוצר יצירה חדשה שהיא היא האדם. עיי' בדעת חכמה ומוסר (ח"א) במכתבו של ר' וולוול לר' ירוחם, שכל מגמתנו הוא לעשות שלום בין הגוף והנשמה. כלומר ליצור חיבור והרמוניה בין הגוף והנשמה.

אמר ליה אנטונינוס לרבי: מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב? – אמר ליה: אי הוה איפכא נמי הכי הוה אמרת לי! – אמר ליה: הכי קאמינא לך, מפני מה שוקעת במערב? – אמר ליה: כדי ליתן שלום לקונה, שנאמר וצבא השמים לך משתחוים. – אמר ליה: ותיתי עד פלגא דרקיע, ותתן שלמא ותיעול!

קודם שניגש לגופם של דברים נקדים שהגישה ללימוד סוגיות כאלו צריכה להיות מתוך הנחה פשוטה שלא מדברים כאן על אסטרונומיה אלא על פנימיותם של דברים. עיי' בדברי רמח"ל (אד"ב ח"א) שביאר את כל הויכוח כאן בצורה נפלאה.

השמש מופיעה בעולם ממקור שהוא גבוה מהעולם. למעלה מהרקיע יש אור בלי גבול, והשמש היא כעין נקב ברקיע המביא אלינו את האור שמעבר לו. כשהשמש שוקעת, היא חוזרת למקורה. אנטונינוס שאל מדוע היא צריכה לשוב למקורה ואינה ממשיכה להאיר גם בלילה.

רבי עונה לו שלשמש יש עוד תפקיד. היא צריכה להשתחוות לקב"ה. לשכינה שהיא במערב. מאחר שהשמש באה ממקור שהוא מעבר לעולם, עליה להודיע שגם אותו מקור אינו המקור הראשון, אלא מקור הכל היא השכינה הקדושה. לכן היא צריכה להשתחוות לקונה.

במילים אחרות: השמש שוקעת כי היא מתקרבת לשכינה. השכינה לוקחת בחזרה את אותו כח, את אותו אור, ומחזירה אותו למקור. השכינה היא אש אוכלה. היא אוכלת ושורפת קצת מהעולם הזה. המערב, השכינה, שהיא מעבר לעולם, אוכלת וממעיטה את השמש עד שהיא שוקעת. רק לעתיד לבא נאמר 'והיה לעת ערב יהיה אור'. השכינה לא תאכל ותמעיט את העולם ואז השמש תאיר גם לעת ערב.

על כך חזר אנטונינוס ושאל – מדוע השמש צריכה להתבטל דווקא בקירוב מקום, מדוע היא אינה מתבטלת במקומה. אדרבה, ביטול אמיתי הוא להתבטל כשאתה בתוקף, ולא כשאתה פוחת והולך. והרי ככל שהשמש חוזרת למקורה כך תוקפה פוחת והולך.

יש עומק נוסף בשאלה זו. מבואר ב'דעת תבונות' (אות קס') שעיקר השפע שהשמש משפיעה על העולם הוא בבוקר, עד חצות. לכן מקשה אנטונינוס מדוע לא עדיף שהשמש תשקע מיד בחצות, בגמר ההשפעה.

משום פועלים, ומשום עוברי דרכים.

גם כאן אין להבין את הדברים כפשוטם אלא על דרך חכמה. פועלים ועוברי דרכים הם שתי סוגים של עובדי ה'.

[1] אנטונינוס היה מלך רומי בשיא תפארתה. בזמן שרומי שלטה על רוב העולם. (לאחר שהוא התגייר כינו אותו 'אנטונינוס פיוס', אנטונינוס הדתי.) הקשר בין אנטונינוס ורבי נבנה מכח הכלל האומר ש'הקיצוניות נוגעת'. הם היו חברים מכח ההבדל הקיצוני ביניהם. רבי היה בפסגה של תורה ואנטונינוס היה בפסגת העולם הזה. רבי מבטא את שכל התורה, ואנטונינוס את שכל המציאות ללא תורה.