נושא בעול ג – כיצד ניתן לעזור לזולת
הושטת סולם לחבר הלכוד במצוקה קשה
בוועד זה נעסוק בענין נושא בעול עם חברו המתאים לתשעה באב, ימים אלו שאנו נמצאים בהם, ימי בין המצרים תשעת הימים ותשעה באב, אלו ימים שמסמנים זמן הדומה לאבלות, אבלות הוא זמן שנתפס אצל האדם כזמן שאין מה לעשות עימו. כזמן שאיננו פרודוקטיבי. האדם מחויב לשמור אבלות אבל יתכן שאינו רואה במה היא מועילה, היא נתפסת כהפסד. אדם שנמצא באבלות מרגיש תקוע, כי אין לו עבודה מה לעשות במצב זה. זהו גם מצבנו בתשעה באב.
וכפי שבאבלות ישנה תחושה של עמידה במקום ותקיעה, שהרי המת הלך לעולמו ואיננו [עד לתחית המתים], כך באבלות תשעה באב, אנחנו כלל ישראל חשים מעין תקועים, צריכים להתאבל על סילוק השכינה שהלכה מאתנו, מן המציאות. ומתאבלים גם על זה גופא, על כך שאנו תקועים לא יודעים כיצד להתאבל על המציאות של סילוק השכינה, לא אוחזים שם. זהו מצבנו בתשעה באב.
משום כך נעסוק בענין נושא בעול עם חברו המתאים לזמן זה, נושא בעול עם חברו במצב שהחבר הוא תקוע, איך שם ניתן לעזור לו. במצב זה הנשיאה בעול איננה רק מתבטאת בלחוות יחד עם הזולת את הצער או השמחה, אלא באפשרות לעזור לו באמת. לא רק במצבים נוראים כאבלות וכדומה, אלא בכל מצב שאדם מרגיש שאין לו מוצא ממנו, הנושא בעול עם חברו יכול לעזור לו, עזרה אמיתית, לא רק מצב נפשי מסוים, [כעין צרת רבים חצי נחמה], אלא עזרה ממשית בפועל.
אדם זה יכול להיות גם ילד או תלמיד, לא רק מגיד שיעור או משגיח יכול לעזור, אלא כל אחד גם אם חבר. לכל אדם יכול להיות מצב שבו הוא מרגיש כאמור, תקוע, לא רואה ממנו מוצא.
האופן בו ניתן לעזור הוא מתוך אמונה או גישה מסוימת, שכל מצב שבן אדם נמצא בו, הוא יכול לגדול ממנו. אין שום מצב בעולם שבן אדם נמצא בתוכו שאינו יכול לגדול ממנו בסופו של דבר. זהו רצונו של הבורא עולם, רצון יסודי ביותר, שאדם יכול לגדול ולהיות עוד יותר גדול על ידי כל מצב קיצוני בו הוא נמצא. הבנה זו צריכה להיות אמונה חזקה מאוד כשרוצים באמת לשאת בעול. כך היא נותנת מוכנות לעזור, וכן אפשרות להסתכל באמת על השני.
אנשים שאין להם את אמונה זו שכל מצב שבן אדם נמצא בו מאפשר לגדול ממנו, הם מפחדים להתייחס לשני כשהוא במצב כזה, וכך קשה מאוד לשאת בעול עם הזולת, כשמפחדים להסתכל על המצב בו הוא נמצא. פעמים רבות בגלל שאצלנו לא כ"כ ברור שכל דבר שנמצא אפשר לעבוד עימו, אנו מעדיפים לא להסתכל, להגיד משפט חכם על פני השטח שכביכול מרגיע את הרוחות אצל השני, אבל לא מתייחס כלל למצבו. מעדיפים להגיד שהכל לטובה, רק חסד גמור, דברים שטחיים שאינם עוזרים ונותנים תחושת זרות לאדם, פעמים יש בחוסר נשיאה בעול זו כעין אכזריות. [מעשה בחברי שאשתו נפטרה ונשאר עם שני ילדיו, ובאו בחורים מהישיבה ואמרו לו שהנפש החיים כותב כי זה איננו צער שלך אלא צער השכינה. זהו דבר נורא. זו איננה יהדות אלא אכזריות. ישנם עוד דוגמאות כאלו]. הדבר נובע מכך שאנשים לא מאמינים שגם במצב נורא כזה שבן אדם תקוע ניתן לגדול, הם לא רואים את המוצא, אך האמונה אומרת שהוא יכול לגדול מכל מצב שלא יהיה. זו צריכה להיות אמונה בסיסית וכך מתאפשר לאדם לראות את הזולת היכן שהוא, ולא להסתכל הצידה בכדי שלא להתייחס למציאות.
הכלל הראשון הוא שיש להתייחס למציאות, וממילא לראות את השני שהוא מרגיש כ"כ קשה, זה יכול להיות בחור שלא יכול להתרכז, או שתקוע עם התאוות שלו, תאוות ממון וכדומה. אתן דוגמא מסוימת לדברים, בחור שהוריו רבו עימו שיעשה משהו בשביל פרנסתו בעתיד, שילך ללמוד מקצוע. בחור זה חש תקוע לא ידע כיצד לצאת מן המצב. הבחור חשב שהגיע הזמן להיאבק לצאת למלחמה עם ההורים על כך. התגובה שניתן לתת למצב זה, היא להבין כי ההורים אינם רוצים שהבחור ילך לאקדמיה או לעבוד, הם שואלים שאלה שונה, סיפור אחר. שאלתם היא האם ברור לבנם שבאיזה שהוא שלב הציבור יהיה צריך אותו, [כי פרנסה ניתן לעשות רק כשיש ציבור שזקוקים לדבר, לא ניתן למכור נעליים במקום בו אנשים הולכים יחפים]. שאלת ההורים מתי יעשה בנם משהו בשביל הפרנסה, היא שאלה אולי יוכל להסביר להם מה הוא עושה בחייו שבסופו של דבר אנשים יהיו צריכים אותו. כך זו שאלה נכונה שאין מקום לצאת עליה למאבק אלא לגדול ממנה, לעבוד עימה. אמנם הבחור לא שמע זאת, הוא היה תקוע, חש במצב שאינו יכול להשתחרר ממנו. כאן הנושא עימו בעול יכול לעזור לו בכך שיציע לו סיפור שאפשר לעבוד עימו, ולא שיישאר במצב או בעובדה שהוא תקוע בה.
כעת ישנה בעיה, שפעמים רבות אדם אינו רוצה לדבר, על אף שהוא מרגיש תקוע. או שאפילו אינו יודע מה לדבר, מצוי מאוד שבן אדם בעצמו לא יודע לבטא את הדבר רק מרגיש לא בטוב. כך שמשהו מציק לו והוא אינו מדבר. גם בגיל התבגרות הדבר קורה הרבה פעמים, כך שבעצם צריך לדבר עם הילד אך הוא איננו פותח בכך, וכך גם מצוי עם חברים, כשבן אדם חש שלא בטוב ואינו יודע או רוצה לדבר. בוודאי שלא תמיד צריכים לדבר, לא חייבים לחפור בקרבי הזולת. אך בכל זאת הרבה פעמים אנו נפגשים עם בני אדם שרוצים לדבר, או זקוקים לכך ואינם יכולים לבטא זאת, תלמידים, חברים ילדים, או האישה, ומחפשים את הדרך כיצד ניתן לעזור להם. לפעמים איננו יודעים מה קורה, אבל חשים היטב כי משהו קורה, ושצריך לדבר, וכעת צריך למצוא דרך כיצד לדבר עם השני.
בכדי להסביר את האופן להתמודד עם הדבר ניתן ציור מסוים. בן אדם נמצא בתוך בור, ניתן לעזור לו על ידי הגשת סולם. הסולם יש לו שלבים וביניהם חורים, בלא חורים לא ניתן לטפס עליו. לו תוגש לאדם חתיכת עץ ישרה הוא לא יוכל לעלות עליה ולצאת מן הבור, הוא זקוק לסולם עם חורים שעליהם הוא יוכל לעמוד.
כך גם האופן לעזור לזולת, יש לתת לו סולם. הסולם הוא לדבר עמו ולומר לו כי גם לי יש סיפור דומה, קרה דבר דומה. לספר לו את הסיפור שלי. זהו בעצם אינו צריך להיות דווקא הסיפור האישי, יתכן גם סיפור של מישהו אחר. [אך בציבור שלנו הדבר בעייתי, כמעט ולא שייך למצוא סיפור של מישהו אחר שיש לו בעיה דומה. אין ספרות ברמה הנאותה על אנשים שעברו התמודדויות באמת, ואם ישנם סיפורים הם בדרך כלל שטחיים יותר ויש להם סוף טוב, מה שלא תמיד נכון במציאות, לפעמים צריך ללמוד איך לחיות את הבעיה. לכן יש להמציא לאותו אדם את הסיפור האישי שלנו, ולומר לו שגם לי קרה דבר דומה.]
כעת אין לספר לזולת סיפור שתכליתו הוא שיפעל כפי הסיפור שלנו, זאת איננה נשיאה בעול – הושטת סולם עם חורים לעלות בהם, אלא הושטת פיסת עץ ישרה שלא ניתן לטפס בה. הוא איננו יכול לעשות בדיוק את אותם הדברים שאנו עשינו, כי המידה שלי איננה מתאימה לזולתי, ולכן לא ניתן להלביש את הכובע שלי על ראשו של השני. אך ישנו דבר דומה, לספר לזולת כי אף בחיי הייתה התרחשות דומה, או על היכרות ממקום אחר עם אותה המצוקה, זהו דבר שעוזר.
כשבאים לשאת בעול עם השני, כך יש להתחיל, עם סיפור אישי. וכאמור, יש להיזהר שיהיו בסיפור חורים, דהיינו שאיננו אומר באופן מוחלט שכך יש לעשות, כי באופן זה הוא איננו עוזר. אלא להביא סיפור שממנו הוא יוכל ללמוד כי ישנו כאן מישהו נוסף שהתמודד עם מצוקה דומה, אם כן גם אני יוכל אולי לצאת ממצוקתי שלי. זהו אופן חשוב מאוד של נושא בעול. כל אדם שעוסק עם אדם אחר יכול לראות שברגע שהוא מדבר אישית על סיפור שלו או שהוא מכיר, השני יכול להיפתח גם הוא במקום שהוא רוצה להיות סגור, וכך ניתן באמת לעזור, זהו מקום גדול לעזרה לזולת כשהוא חש לכוד במקום ללא מוצא. [הסיפור שהופיע לעיל בעניין הפרנסה, התרחש עימי בחיי שלי, הורי כתבו לי מדוע אני מתעסק בדברים שאין בהם תכלית, כך הם חשבו. ועלי היה להבין שזאת אינה מלחמה אלא שאלה נכונה אינטליגנטית מאוד שניתן להבין, ולחשוב מה אפשר לענות להם שיוכלו להסכים. הצורך להמציא מהלך עזר לי מאוד, הוא קידם אותי. ומשום שהדבר אירע לי אני יכול לספר זאת לאדם במצוקה דומה שחש תקוע.]
השאלה האם יש לנו את האומץ לעשות זאת, בעולם כיום ישנם בעיות חריפות מאוד, מחוץ לעולם החרדי ישנם מצבים קשים שאנשים תקועים בהם. לשם כך יצרו ספרות והדומה לה באמצעים שונים, שבהם אנשים מופיעים לעיתים בשמם המלא, בתמונתם, ומספרים על עצמם כיצד למדו לחיות עם הבעיה. וכך אף שלא ניתן לחקות אותם, אנשים המתמודדים עם בעיה דומה מקבלים מכך חיזוק עצום שניתן להתמודד ולמצוא דרך בעצמם, כי הנה מישהו עשה זאת. אף שאצל כל אדם הסיפור הוא שונה, זהו הסולם שיש בו חורים שעליהם ניתן לדרוך ולטפס, שבהם יש לאדם מקום בשביל עצמו שהוא יכול לעבוד בו.
פעמים שיש לאדם הרבה סולמות בהם הוא יכול לעזור לאחרים, אך בשל הגישה הזאת הוא נרתע לאחוריו. הוא חושש מהאומרים לו כיצד הוא מעיז לעשות זאת לחשוף את קלונו והתמודדויותיו. זו גישה שיש לעשות עליה קריעה, שומו שמים! וכי האדם צריך להציג את עצמו כביכול כולו לבן טהור הוא, אין לו כלל כתמים. לא יאומן כי יסופר, בגלל הגאווה שיש לאדם או הפחדים שלו הוא איננו מציע את הסולם לזולתו.
עזרה זו לאדם שמתמודד איננה ביטול תורה, כך הוא יוכל לצאת מן הבעיה שלו. וכשאין ספר מתאים, עלינו להגיש לו סולם. לא יתכן לחשוב על עצמנו כנקיים לגמרי ללא עברות ומידות רעות. דבר זה מונע לעזור לאחרים לצאת מן הבורות בהם הם תקועים, אם אדם אינו רוצה להגיש סולם לרעהו, להסתכל במציאות, הוא סוגר את העיניים רק אומר לשני תתחזק הכל יהיה בסדר, הוא איננו נושא בעול עם חברו. הנשיאה בעול, היא העזרה לשני, להסתכל במציאות שלו ולגלות לו את סיפורנו האישי המאפשר לו לראות בו סולם ליציאה מתקיעות שבמצבו.
אפשרות זו לשאת בעול, יכולה לנבוע רק כשלאדם עצמו יש גישה שכזו לחייו שלו, שהוא עובד עם הדברים שנמצאים בחיים ורואה בהם אפשריות לגדילה. אדם שחי כך, גם אם הוא עצמו לא עבר מצב קשה כמו זה שלכוד בו רעהו, יוכל לעזור לו, אם הוא קצת למדן וחושב על כך, הוא יוכל להמציא סולם לאחר. אך עליו להיות נושא בעול עם חברו מתוך חייו שלו, אי אפשר להיות נושא בעול מרחוק, להיות מוכן רק להקשיב, לשים אוזן להרגיש, לבכות, אך עדיין החיים האישיים שלי נשארים אצלי, אינני רוצה להביא אותם לעזרת הסובל. באופן זה ישנה חיסרון במידת הנשיאה בעול, כשישנו אדם אחר שצריך את הסולם שנובע מתוך חיינו, עלינו להמציא לו אותו.
באופן זה ניתן לעזור פעמים רבות, לילדים לקרובי משפחה, אין צורך להיות אישיות רבנית רמה. אם יש לאדם גישה זאת לחייו שלו, שהוא עובד כך עם עצמו, מחפש לגדול מכל מצב, הוא יוכל להושיט לשני סולם. וכפי שהסברנו, שניתן להציע רק סיפור כללי שיש בו חורים, אין צורך להתייחס לכל פרט ופרט ולדעת בדיוק, איננו פסיכולוגים או פסיכיאטרים, אנו אנשים, אך אנשים שיכולים להמציא סיפור שיהווה סולם לשני, סולם בו הוא יכול לצאת מן המקום בו היה תקוע.
זאת היא העבודה המתאימה לתשעת הימים, אלו ימים בהם אנו תקועים באבל החורבן. וכשאדם תקוע במקום האישי, ניתן לעזור לו להוציא אותו בסופו של דבר, גם בתשעת הימים ישנו סולם, אך זהו סולם אותו מושיט הבורא עולם, לתקיעות בה אנו נמצאים במשך שנות הגלות הארוכות. אך לעולם לעולם, תמיד ישנו סולם לצאת. וגם אנו בצורה קטנה יכולים לקחת את החיים שלנו ואת הגישה שלנו לחיים, ומתוכם להושיט לשני את הסולם שהוא צריך.
