נושא בעול ב – צורת ההקשבה לזולת

נושא בעול – צורת ההקשבה לזולת

כיצד ניתן לשמוע את הסיפור של האחר, 

החילוק שבין ידיעת הכללים שבחיי הזולת לידיעת הפרטים

אנחנו רוצים לברר לעצמנו את אופן העבודה על נושא בעול עם חברו, מה בן אדם עושה כשהוא פוגש בן אדם אחר ורוצה לשאת עימו בעול. בין אם לטובה בין אם במצבים קשים, מה עושים, איך עושים זאת למעשה. זהו דבר נצרך עד למאוד, לדעת כיצד ניתן לעשות זאת למעשה, כי נושא בעול עם חברו בלא מעשה, בלא הדרכה למעשה, הוא דבר שלא יכול להיות לו קיום.

עבודה זו של נושא בעול עם חברו נוגעת באמת לימים אלו שאנו עומדים בהם, שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. מפני שמבואר בנפש החיים סוף שער ב' שירושלים הוא מקום הכללות של כלל ישראל יחד, ברגע שאין כללות של עם ישראל, זאת אומרת שהסיפור שלך הוא לא הסיפור שלי, הוא לא מעניין אותי, אתה יכול להיות מבודד ממני, אז שם אין מקום לירושלים. כל הוורט של ירושלים הוא שאיננה רק עיר אלא מקום כינוס של כל כלל ישראל יחד. ובלי שאני והשני נמצאים יחד במקום אחד על ידי אותה המעלה של נושא בעול עם חברו, בלא זה אין כאן מקום לכלל ישראל. חורבן בית המקדש הוא לא עונש חמור על שנאת חינם, אלא תוצאה שלה, כי השראת השכינה אפשרית רק במקום שכלל ישראל ביחד, ואם אין יחד בכלל ישראל לא שייכת השראת השכינה. נמצא שמה שאנחנו עובדים עליו פה, זאת באמת העבודה של השבועות האלו שאנו עומדים בהם.

הצד הראשון שיש בענין זה של נושא בעול עם חברו, הוא שאני מכיר את המצב שהבן אדם השני נמצא בו, מצב פירושו של דבר הסביבה שלו, המקום שלו בחיים של עצמו, אני מכיר את המצב שהוא נמצא בו ורוצה לשאת בעול יחד אתו. זה פירושו של נושא בעול, להיות יחד עם האדם במצב שהוא נמצא בו. זה יכול להיות גם עול לטוב, "אשר לא עלה עליה עול" (במדבר יט, ב) האמור בפרה אדומה הוא איזה דבר המונח על הפרה, דהיינו אלו הנסיבות מסביבו של הבן אדם איפה הוא נמצא, איזה גיל הוא, איפה הוא נמצא בחיים, מה עבר עליו, מה המצב שהוא נמצא בו. את אלו אני צריך לדעת.

כאן יש נקודה חשובה ביותר, יש כאלו שמדברים על נושא בעול עם חברו ואומרים שצריך לתאר או לדעת את הבן אדם השני מה שיותר בפרטים. אבל פה יש מהלך אחר. צריך ללכת בו לאט לאט, להיות רגוע וללכת צעד אחר צעד.

הדבר הראשון שיש בנושא בעול עם חברו, הוא שאני מכיר את המצב של השני דווקא בכלליות לא בפרטים, ונראה להלן מדוע דוקא בכלליות. אני לא צריך לדעת כל דבר שקורה מה בדיוק היה, לא, לא צריך לארגן בלש פרטי שיביא אלי את כל הפרטי פרטים של החיים של השני, זה מפריע. צריך לדעת את המצב של השני, את החיים שלו, בצורה כללית דווקא.

כך רואים במעשה שהיה עם ר' ירוחם, שהוא רצה לתת עצה לרב חשוב בנוגע לעתיד החיים, והרב שאל אותו, אבל אתה לא מכיר אותי אז איך אתה יכול להגיד לי בדיוק. ר' ירוחם אמר לו, נכון, אני לא מכיר את הפרטים שלך, אבל את הכללים שלך אני מכיר יותר טוב ממך, ממה שאתה מכיר את הכללים. 

הנקודה הראשונה של נושא בעול עם חברו היא לא לדעת את הפרטים של החיים של השני, אלא את הכללים בצורה כללית, לדעת מה יש לו. למשל, יש בכולל אחרי הצהריים שני אברכים מבוגרים שחיתנו עכשיו ילדים, אני יכול להתעניין כמה ילדים נשאר לך בבית וכמה כבר נישאו, כל מיני דברים כאלו בצורה כללית, אבל לא להיכנס לתוך פרטי פרטים.

אם אני רוצה לשאת בעול עם השני, הכללים האלו הם יוצרים את מה שדברנו בוועד הקודם, הם יוצרים אצלי סיפור, עכשיו אני חושב איך מגיבים לדברים אלו. אני עדיין לא מכיר את השני עד הסוף, אבל מתחיל לחושב איך מגיבים, איך אני הגבתי בחיים שלי, שחיתנתי את הילדים, שאבא ואמא שלי נפטרו, איך אני הגבתי. מותר לחשוב איך אתה הגבת על הדברים הכלליים האלו, אנשים חושבים שזה מפריע כי אתה מספר את הסיפור שלך, אבל לא כן הוא.

ענין זה של ידיעת הכללים ניתן להמחישו יותר, הדבר דומה לראש ישיבה שמוסר שיעור כללי, הוא מוסר לפני השיעור מראי מקומות. ולכאורה למה, האם לא יותר טוב שהבחור יבוא כדף חלק ונקי, שיהיה מוכן להקשיב מאה אחוז למה שהרב אומר ולקבל כל דבר, זה לכאורה התלמיד הטוב ביותר. לא כן הוא, זה תלמיד שאינו רצוי. התלמיד הנרצה הוא תלמיד שיש לו לבד מהלך בסוגיא, אך הוא שומע את המגיד שיעור וכך הוא מכיר בצורה יותר אינטליגנטית, כי יש לו בעצמו גם מהלך, כך הוא יכול להקשיב יותר טוב. 

אני יודע שהרבה חושבים בעין רעה על אותם מוסרי השיעורים, אך לא צריך לחשוב כך. האמת היא שראש הישיבה שמוסר מראי מקומות, לא מוסר את הכל, הוא מוסר קצת. כולם חושבים שהוא לא מוסר את הכל כי הוא רוצה להשאיר את ההפתעה לעצמו, שהוא יוכל להפתיע את השומעים אם איזו ידיעה שאין להם. זה נקרא להסתכל בעין רעה. כי האמת היא שהוא לא רוצה לתת את כל המראי מקומות, כי הוא לא רוצה להכריח את הבחורים ללמוד את הסוגיא כמו שהוא למד, שהרי אז השיעור כללי הוא לא מעניין, הוא רק מלעיט לבחורים את התורה שלו, הם מוכרחים לחשוב כמוהו כי הם יודעים בדיוק את אותם מראי מקומות כמוהו. הוא מכריח אותם ללמוד כמו המהלך שלו לפני שהם נכנסו לשיעור, וממילא נמצא מלעיט את הבחורים בדברים בעל כורחם. לא כך ראש הישיבה רוצה להגיד שיעור, הוא רוצה שהשומע ידע פחות או יותר במה מדובר, ורוצה שיהיה לו מהלך בדברים, ואז אומר את המהלך שלו, הוא מעוניין שגם יוכלו לחלוק עליו.

בדיוק כך הוא הדבר גם בעניינו, במידת נושא בעול עם חברו. אני לא רוצה לדעת את הפרטים, לא רוצה להכריח פה שום דבר, אני רוצה לדעת את כלל הדברים. אתה מחתן ילדים, משהו קרה, מכוח ידיעת כלל הדברים אני מכין שיעור בעצמי, וכעת בא השלב של נושא בעול עם חברו. כשאני מדבר עם בן אדם שיש לי קשר אתו, שהוא שכן שלי, שהוא אפילו גר באותה דירה יחד עימי, אם אותו אחד אני רוצה לשאת בעול, ואיתו אני גם מדבר. ממילא אני עומד בשלב שאני יודע בכלליות מה קורה עם הבן אדם השני, ואני עשיתי לעצמי סיפור, כל מי שהתחתן יודע את זה, שעוד לפני שהצד השני פותח את הפה, לי יש כבר סיפור אני יודע מה קרה מכוח הדברים הכלליים. 

עכשיו כאן יש בעיה, וזו אחת הבעיות של עבודת המידות של נושא בעול עם חברו. פה הנקודה. אני לא יודע את כל הפרטים, לאדם השני יש פרטים בחיים שאני לא מודע אליהם, זה המפתח, אני לא מודע אליהם, ולכן אני צריך להיות ער לפרטים האלו בחיים של השני, ואני צריך לתת לבן אדם השני את הזכות להביע פרטים כאלו, בשבילי זה חידוש גדול. כאן יש עבודת המידות. כי המידות הם רוצות להקטין את הדברים הקטנים האלו, כי אולי הם חס וחלילה לא מתאימים לסיפור שאני יצרתי, כך שהסיפור שאני יוצר גורם לי להרגיש טיפש. כמו בדוגמא מהשיעור כללי, שיתכן כי הבחור כלל לא שומע את השיעור הוא רק לוחם נגד דברי ראש הישיבה, כי רוצה שיקבל את הפשט שלו בסוגיא, והוא בעצם לא מקשיב לדברי הראש ישיבה, מעניין אותו רק דבריו שלו שיהיו חזקים יותר. בדוגמא זו הבחור איננו מקשיב כלל, אנו רוצים אנשים שמקשיבים. מקשיבים אין פירוש הדבר נייר חלק, אלא מקשיבים בצורה חכמה, דהיינו יש להם מהלך בסוגיא אך הם מקשיבים לשיעור הנמסר, הם מתייחסים לדברים הנמסרים. כך היא גם עבודת המידות בהקשבה לזולת במידה זאת של נושא בעול.

הרבה מאוד מההיסטוריה של הפסיכולוגיה הוא כישלון זה בעבודת המידות, בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה, כשאדם היה הולך לפסיכולוג הוא היה אומר לו דיאגנוזה עליו, שלא ניתן היה להתנגד לה. לו ניסה אדם להתנגד היה הפסיכולוג אומר לו שהוא מכחיש, לא היה אפשרות למטופל זכות להביע את עצמו, וכל דבר שהיה אומר היה רק מחשק בכך את אותה דיאגנוזה של הפסיכולוג עליו. זה נקרא לא להקשיב, זאת בעיה גדולה. בשנות התשעים החלו להודות בזה, אך גם כעת אינם יודעים מה לעשות. כיום יש אופן אחר שלא להקשיב, מגדירים את כל הבעיות כצריכות תרופות וכך לא מקשיבים, נותנים תרופה והולכים. אנשים שקוראים לעצמם מומחים בנפש האדם, הם מומחים לא להקשיב לשני, לטפל בלא להקשיב. מפני שהם לא נותנים לשני להביע פרטים שאינם כפי הבנתם. 

גם אנחנו לא רגילים לדו שיח אמיתי, שבו הפשטים שהשני אומר לי הם מפתיעים אותי, הם לא כמו שאני חושב. אנו רגילים לחיות מאחורי מבצר. בראש חומתו המבצר יש אבנים גדולות שעולות ויורדות כדי שיוכלו לעמוד מאחוריהם ולירות חץ מן הקשת בלא שיהיה ניתן לפגוע ביורה. כך גם כיום אדם מציב סביב עצמו חומה ואי אפשר לפגוע בו, אבל הוא יורה, יורה בדיחות, יורה עצות, כל מיני דברים החוצה. והוא בטוח בפנים במקומו. כך אנו מסוגרים בעמדתנו בלא להקשיב לשני, אדם לא מדבר עם השני כי אינו מוכן לצאת למקום שבו הוא יכול להיות פגיע, אינו יוצא למקום שבו כל התיאוריה שלו יכול להיות לא נכונה. הוא לא נותן באמת לשני את הזכות לדבר איתו. שוחחתי היום עם אדם שחיתן את בנו השני, הוא לא חידש לי את ידיעת הכלל – הוא לא אמר לי שלא חיתן את בנו, הוא חיתן זאת אני יודע, הוא לא אומר לי שכל הסיפור שסיפרתי לעצמי אינו נכון. אולם הוא אמר לי דברים שהפתיעו אותי, דברים קטנים שאני לא הייתי אומר, יש פרט שהוא שם לב שאני לא שם אליו לב כלל, ופתאום אני חווה זאת אחרת. הסיפור היה שונה לא כמו שאני חוויתי. אך הסיפור שלו בא על רקע הסיפור שלי, ובעצם העבודה הייתה להיות מוכן להקשיב לשיעור כללי שלו, בצורה חכמה, ולתת לו להביע את הפרטים.

כאן ניתן לראות, שאם לכתחילה אדם בא בגישה שהוא מכיר בעיניים שלו את כל הפרטים של השני, הרי שהוא חונק אותו, לא נותן לו לזוז ולהביע את עצמו. אני הרי כבר יודע, ברור, כך אנו שמים לשני כלא, הוא כלוא בתוך הדעה שלי שאינו יכול לצאת ממנה. זה איננו רקע לנושא בעול.

אחד הדברים הקשים ביותר בעבודת נשיאה בעול, הוא בתוך הבית פנימה, כשנמצאים יחד. [אני יכול להעיד על עצמו שפגשתי את הדבר, בתקופת הקורונה היינו שנה וחצי בבית, בלא שום בלגן של ילדים רק אנחנו, גם בליל הסדר גם בשבועות, כך כל התקופה]. כעת יש לאדם ברירה או שהוא אומר שהוא מכיר כבר את הסיפור כבר שנים, או שאומר אולי בכל זאת יש פרטים אחרים, ניתן לשני  להגיד את הפרטים. בטוח שהפרטים הללו אינם בדיוק מתאימים לסיפור אותו בנינו לעצמו. כאן צריך מידות שכל השנים שחיינו יחד, לא יהיו חזקים ויבטלו ויצרו תחושה שאנו מכירים הכל. 

שמעתי פעם על אדם שנחשב מחנך גדול שאמר, שכשבא אליו בחור הוא לא צריך כל כך להקשיב ולהיות ערני כי ראה כבר הרבה בחורים, והוא כבר יודע מה לא בסדר. הוא מכיר כבר את הסיפור. הדבר אינו נכון. הבחור שעומד לפניו עתה יש בחייו פרטים שלא יכול היה אותו מחנך לחשוב עליהם. כל שנה יש ירידת הדורות ישנם דורות שונים, פירוש הדבר שלא ניתן לומר שמכירים את הסיפור כי זהו דור אחר. כיצד ניתן להתלונן על ירידת הדורות, כשאדם איננו מוכן לשמוע את הסיפור השונה הנובע ממנה. אמנם אדם זה רוצה להיפטר מענין הנושא בעול עם חברו, לא רוצה לתת לשני את הזכות להגיד את הפרטים השייכים למצבו. נכון, את הכללים של הבחורים הוא מכיר וראה כבר אלפים, אך לכל אחד יש פרט שונה ומפתיע, כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם שונות. כל אדם יש לו פרט אחר בו הוא שונה ובלתי צפוי. ועלינו לתת לו זאת, זהו העומק של מידת נושא בעול עם חברו, שנושא עימו בפרטים המיוחדים לו.

וכמו שאומרים בעלי המוסר כי מידת נושא בעול עם חברו תלויה בפרטים, בפרטים שאנו נותנים זכות לשני למסור לנו. לא איזו עבודת בלשות שצריך לעשות לדעת את פרטי חייו, באופן זה נהרס הנושא בעול כי אין לשני סיפור רק מה שאתה חושב עליו. צריך לתת לשני לדבר, לשמוע את הפרטים המיוחדים רק לו.

לעיתים הדבר קצת קשה, אם השני מביע כללים לגמרי אחרים, הוא חי בתוך עולם שונה לגמרי ממה שאנו מכירים, שם איננו יכולים לייצר סיפור, ואז קשה מאוד לשאת עימו בעול, כי זהו עולם בלתי מוכר, ישנם שם דברים שמעולם לא חווינו. [וכגון, באופן אישי אינני מעשן או שותה, אם בא לפני אדם שיש לו בעיות בנושאים אלו, אינני יכול לשאת עימו בעול. אני יכול לשאת עימו בצדדים אחרים של האישיות, אך בדבר הבעייתי לו אינני יכול. כי זהו סיפור שאיני יכול לספר לעצמי, אין לי כלל גישה אליו, אלו פרטים וכללים שאין לי שום מושג בהם. אני יכול להקשיב לומר לו תגיד מה קורה ואני אקשיב, אך זה לא לשאת בעול, אני מבולבל לגמרי לא רואה היכן העול ואיפה האדם, לא מכיר, זה כמו לשאת בעול עם אדם הגר בטיבט שאינני יודע איך הוא חי. כי כשחסרים לי הכללים איני יכול להקשיב לפרטים.]

דבר זה ראוי לעשותו בבית, תמיד טוב לעבוד במקום קרוב, המקום הכי קרוב הוא בבית שלנו. הינך נשוי לאדם שאתה מכירו זמן רב, כך נוצר לך סיפור עליו, כעת העבודה היא להכיר שהסיפור הוא שלך, אבל אצל השני יש פרטים שונים שלא מתאימים עם הסיפור. ואז העבודה היא שלא לומר זה בסדר, זהו רק פרט קטן והסיפור שלי כ"כ גדול, ולבטל את הפרט. לא, עליך לעשות מפרט זה סיפור הרבה יותר גדול, כי פרט זה מפתיע אותך, הוא שווה יותר מהסיפור שלך, פה מתגלה הסיפור של השני, כאן רואים כי לשני בעצמו יש סיפור, וכעת אתה יכול לשאת בעול אם האדם השני.

זו הצורה שבה נפגשים עם בן אדם ומקשיבים לו. בוועד הבא, בשל קושי המצב של ט' באב, נברר כיצד אפשר לשאת בעול עם אדם שבאמת נמצא במצב קשה. בתשעה באב כולנו אבלים, אבל נמצא במצב קשה, וישנם מצבים קשים לעם ישראל ולאנשים פרטיים, ושם מידת נושא בעול עם חברו הוא לעזור לשני. נדבר איך לגשת לכך.