חשבון הנפש או חשבון המעשים

חשבון הנפש ולא חשבון המעשים

לכל אדם ישנה שאיפה להיות אדם גדול. אדם גדול, כמו האבות הקדושים, כמו הקדמונים. כל אלו שהם ההשראה הם גם היעד. זהו חלק מעבודת ה' שלו, להתקדם, להתעלות. 

אך אליה וקוץ בה, כי הדרך לשם תמיד תהיה קשה, תמיד רצופה מכשולים ונפילות. כך האדם נפגש עם האישיות שלו, עם עצמו, רק בנפילות. שם הוא חש ומכיר את הנפש שלו – את כל מה שהוא שלו. כשהוא רץ הוא נמצא ביעד, באותה הדמות שהוא שואף אליה, הוא לא יודע על עצמו כלום. 

המקום היחיד שהוא פוגש את עצמו הוא בכישלון, בנפילה, בכאב. וזה דבר נורא, שבעבודת ה' האדם ייפגש ויכיר את האישיות שלו רק בכישלון.

כך, גם כשאדם חושב על הקב"ה שרוצה אותו ומעוניין בו, הוא תופס את הקשר ואת הרצון של ה' בו בדמות האידיאלית המושלמת, בדוגמא שאותה הוא מנסה לחקות.

במחשבה ובדמיון שלו, הקשר של ה' הוא עם האדם שהוא איננו בינתיים, עם הדמות שהוא רוצה להיות. אבל מה עם הקשר של ה' איתי עכשיו, ככה, כמו שאני? אין קשר! כי אני לא חושב ומרגיש את עצמי ככה, עכשיו, בהווה. אנחנו עלולים לחשוב שה' רוצה אותנו תקניים, עשויים לפי התקן, מושלמים לפי דגם שצריך להיות.

אבל האמת היא שה' רוצה אותנו בדרך, בתהליך. העניין הוא ההתמודדות שלנו מול הדרישה והחובה של התורה, של המצוות. בדרך ליעד מתגלים כוחות, דרך המכשולים אנחנו יודעים על עצמנו דברים שלא ידענו, ואלו לא רק דברים קיימים שהתוודענו אליהם בדרך, אלא דברים חדשים יוצאים אל הפועל, נוצרים ומתחדשים. שם רצון ה' בנו נמצא.

לפעמים, כשנרצה לדרבן ילדים או תלמידים, נאמר להם – תלמדו כדי שתיעשו ראשי ישיבה. במילים אלו אנחנו ממקמים את התודעה שלהם ואת המודעות שלהם בעבודת ה' בדמות האידיאלית הנכספת, זו שאיננה פה איתנו.

דווקא אם נשתמש ב'חובה ללמוד', ב'מצווה ועושה', בכך שאני פשוט מחויב לקיים את מה שאני מצווה, אנחנו נמקם אותו בהווה בדרך שלו לקיים את חובתו. בצורה כזו האדם יפגוש את עצמו – בדרך, לא בחלום המובטח והמיוחל להיות מישהו אחר – אחר, שהוא לא אני עכשיו.

זו תחילת העבודה של חשבון הנפש. חשבון הנפש הוא לא לסמן וי על מטלות ומצווה שונות במהלך היום. חשבון כזה יקרא 'חשבון המעשים' ואנחנו מחפשים את 'חשבון הנפש'. מאמץ להיות תקני ולסמן וי כמו על רשימת דרישות, לא ייתן לנו לפגוש את הנפש אלא רק את המעשים. אנחנו נחפש את הנפש כדי לחשב חשבונה.

כשאדם עומד מול הציווי, מול המצוות, העשייה שלהם דורשת התמודדות של הנפש, וכל אדם מתמודד אחרת ובכל מצווה זה נראה אחרת. החשבון הוא לעקוב בשימת לב אחרי הנפש, לראות מה קורה לה לאור הציווי, מה מקרב אותה ומה מרחק אותה. עם המודעות הזו לתהליך של הנפש בקיום המצוות האדם בונה לעצמו משקולות אישיות. 

כשהאדם עומד על כך הוא יכול להרחיב את עצמו לעוד שטחים, להגדיל את האישיות שלו. המעשה הוא רק קצה הקרחון של הנפש. המעשים הם לא הביטוי המלא של הנפש. לכן, לחשב חשבונה של הנפש ולהבין מה קורה לי בדרך – זו הצורה לגדול.

זו החשיבות של חשבון הנפש וזו החשיבות של היחס הנכון שלנו לדרך אל היעד. את עיקר הצמיחה נעשה מהדרך, שם השיעורים הגדולים שלנו, שם הקב"ה רוצה אותנו כי שם אנחנו מתגלים וצומחים.