אפיקורוס. רב ורבי חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה תלמיד חכם. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם. בשלמא למאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם אפיקורוס הוי, מבזה תלמיד חכם עצמו – מגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוי. אלא למאן דאמר מבזה תלמיד חכם עצמו אפיקורוס הוי, מגלה פנים בתורה כגון מאי? – כגון מנשה בן חזקיה.
אפיקורוס. רב ורבי חנינא אמרי תרוייהו: זה המבזה תלמיד חכם. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם. בשלמא למאן דאמר המבזה חבירו בפני תלמיד חכם אפיקורוס הוי, מבזה תלמיד חכם עצמו – מגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוי. אלא למאן דאמר מבזה תלמיד חכם עצמו אפיקורוס הוי, מגלה פנים בתורה כגון מאי? – כגון מנשה בן חזקיה.
לאפיקורוס יש בעיה עם תלמידי חכמים. לא עם התורה עצמה אלא עם המקום שבו תורה נכנסת לתוך בני אדם, זו כל הסוגיא כאן. הגמרא כאן רוצה שאפיקורוס ומגלה פנים בתורה ייקבעו ברובד של בני האדם, ברובד המעשי ולא רק ברובד העליון.
כאן נראה שמגלה פנים בתורה יותר חמור מאפיקורוס. ולכן לפי המ"ד הראשון אפיקורוס הוא מי שמתנהג כרגיל ליד ת"ח אבל מי שמתקיף את הת"ח עצמו הוא מגלה פנים בתורה. הוא חושב שהתורה מתאימה לשכל שלו, הוא קובע מה יש בתוכה. אבל למ"ד השני מגלה פנים בתורה או מנשה שבאמת ביקש לכתוב תורה חדשה.
ודאי שמי שחושב כמו מנשה נקרא מגלה פנים בתורה, אבל אנו מחפשים מקום שיש גילי פנים בתורה גם כאן בעולם. בתורה שמתגלה בעולם הזה בצורה מעשית. כי התורה ששורשה בגבהי מרומים נמצאת גם כאן בעולם הזה אצל תלמיד חכם.
ואיכא דמתני לה אסיפא: מגלה פנים בתורה, רב ורבי חנינא אמרי: זה המבזה תלמיד חכם, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם. בשלמא למאן דאמר המבזה תלמיד חכם עצמו מגלה פנים בתורה הוי, מבזה חבירו בפני תלמיד חכם – אפיקורוס הוי. אלא למאן דאמר מבזה חבירו בפני תלמיד חכם מגלה פנים בתורה הוי, אפיקורוס כגון מאן? – אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו.
תורה מקיימת את העולם בזמן שהיא מתפרשת בעולם ונמצאת בעולם בתוך בני אדם, כשמתעסקים עם התורה אז היא מקיימת את העולם. אבל כשהיא מונחת בקרן זוית היא לא מקיימת את העולם. הם חושבים שהתורה של רבנן לא עושה רושם בעולם בכלל. אבל הם לא יודעים שכשהתורה נכנסת לתוך המציאות של ת"ח היא מקיימת את העולם. קיום העולם תלוי בתלמידי חכמים.
אמר ליה אביי: האי מגלה פנים בתורה נמי הוא, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא נמי שמע מינה, שנאמר ונשאתי לכל המקום בעבורם.
שם זה לא מדרגה של ת"ח אלא מדרגה של צדקות וגם היא מביאה תועלת לעולם. רוחניות שנמצאת בתוך בני אדם מועילה להציל את העולם.
אלא, כגון דיתיב קמיה רביה ונפלה ליה שמעתא בדוכתא אחריתי, ואמר: הכי אמרינן התם. ולא אמר הכי אמר מר.
הוא לא מבזה את התורה, להיפך, הוא רוצה לדעת את הפשט, אבל הוא לא מקשר את התורה לת"ח שלימד אותו, הוא מנתק את דברי התורה מהתלמיד חכם שלימד אותו את התורה. זו לא שאלה של זלזול אלא של תפיסה של התורה כדבר מופשט ולא כדבר שתלוי בתלמיד חכם שלימד אותו. האמת שעיקר התורה שאתה לומד היא התורה שנכנסה בתוך התלמיד חכם. תורה נכנסת לתוך המציאות של האדם. זו ביקורת נוראה עלינו כיום.
רבא אמר: כגון הני דבי בנימין אסיא, דאמרי: מאי אהני לן רבנן? מעולם לא שרו לן עורבא, ולא אסרו לן יונה. רבא, כי הוו מייתי טריפתא דבי בנימין קמיה, כי הוה חזי בה טעמא להיתירא, אמר להו: תחזו, דקא שרינא לכו עורבא. כי הוה חזי לה טעמא לאיסורא, אמר להו: תחזו דקא אסרנא לכו יונה.
הם אומרים שאדם שלומד תורה רק מגלה דברים ידועים ולא מחדש שום דבר. זה קרה לי פעם עם אדם שיודע הרבה תורה והוא אמר לי: כל מה שלא תגיד ותחדש בתורה כבר מישהו אמר את זה. תמצא את זה ב'אוצר החכמה'.
כאן רואים שוב שאפיקורוס הוא מי שיש לו בעיה איך התורה נכנסת לתוך המציאות של אדם. הוא אוהב תורה אבל הוא לא מזהה שזה קשור לאדם, לתלמיד חכם. הוא חושב שתלמיד חכם רק מצטט ולא מחדש ממש.
רב פפא אמר: כגון דאמר הני רבנן. רב פפא אישתלי, ואמר: כגון הני רבנן, ואיתיב בתעניתא. לוי בר שמואל ורב הונא בר חייא הוו קא מתקני מטפחות ספרי דבי רב יהודה, כי מטו מגילת אסתר אמרי: הא [מגילת אסתר] לא בעי מטפחת. אמר להו: כי האי גוונא נמי מיחזי כי אפקירותא.
רש"י מפרש שתי פירושים עיי"ש. כאן מזלזלים באותה מציאות של רבנן שהם ההתגשמות של תורה. וגם אם עושים את זה בלי כוונה זה חסרון כמו שרואים שרב פפא בעצמו עשה את זה.
רב נחמן אמר: זה הקורא רבו בשמו. דאמר רבי יוחנן: מפני מה נענש גיחזי – מפני שקרא לרבו בשמו, שנאמר ויאמר גחזי אדני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע.
רש"י מפרש 'בשמו' להלן, אחרי הסוגיא הבאה, אולי הוא גרס את זה במקום אחר. על כל פנים הוא אומר שהוא והרבי הוא אותו דבר. זה ביטוי כביכול שגם אחרי שהוא למד תורה הוא נשאר עם אותו שם. אסור להתייחס לרבי כמו שהוא היה לפני שלמד תורה. (אליהו מתגלה בתורה רק בתור נביא, הרי חז"ל אומרים שפנחס הוא אליהו, ואם כן השם 'אליהו' הוא רק שם שמבטא את דרגתו התורנית ולא את שמו שניתן לו כשהוא נולד, יתכן שאם כן יהיה מותר לקרא לאליהו בשמו.)
יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא, ויתיב וקאמר: עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא נחל מבית קדשי הקדשים ועליו כל מיני מגדים, שנאמר ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתם פריו לחדשיו יבכר, כי מימיו מן המקדש [המה] יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה. אמר ליה ההוא סבא: יישר. וכן אמר רבי יוחנן: (יישר). אמר ליה רבי ירמיהו לרבי זירא: כי האי גונא מיחזי אפקרותא? אמר ליה: הא [האי] סיועי קא מסייע (ליה) [לך]. אלא אי שמיע לך – הא שמיע לך: כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות, וחוקק בהם עשר ברום עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים, שנאמר ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וגו'. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן – כולי האי משכחינן? לימים הפליגה ספינתו בים, חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות, אמר להו: הני למאן? אמרי: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. כי הדר אשכחיה לרבי יוחנן דיתיב וקא דריש. אמר ליה: רבי, דרוש ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי. אמר לו: ריקה, אם לא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! יהב ביה עיניה, ועשאו גל של עצמות.
יש להעיר שהרי כבר בתחילה הוא לגלג, ככתוב 'לגלג עליו אותו תלמיד'. יתכן שעל הפעם הראשונה היה אפשר לסלוח לו, אבל כשהוא ראה שגם בפעם השניה הוא לא התחרט על כך שהוא לגלג בהתחלה וחשב שהוא צודק אילולא שהוא ראה, ובזה הוא קבע את הלגלוג הראשון.
יתכן שמה שהוא צריך סייעתא מהחוש זה מה שהורג אותו, אבל מה שהוא לא האמין בדברי רבי יוחנן לכתחילה זה האפיקורסות. (שמעתי מגדולי עולם שמה שהוא צריך לראות בחוש זה אפיקורסות, אבל ברש"י נראה שכבר הלגלוג של ההתחלה הוא אפיקורסות.)
עשאו גל של עצמות הכוונה כך: אדם הוא לא גל של עצמות כי יש חיות שמקשרת את העצמות בצורה נכונה. אבל אדם מת גם אם הכל נמצא זה אוסף של איברים אבל לא צורת אדם. אם אתה מסכים רק עם מה שהעיניים שלך רואות חסר לך בכל החיות של צורת אדם. החיות של אדם באה ממקום שהעיניים לא רואות, מהנשמה שאי אפשר לראות אותה. לכן הוא רק גל של עצמות. (שמעתי מר' יונתן)