מאי וישבי בנוב. אמר רב יהודה אמר רב איש שבא על עסקי נוב אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך.
דוד ודאי אינו אשם בעוון הזה, אך אעפי"כ מאחר שהעוון התגלגל על ידו הרי הוא 'טמון' בידו, ספוג אצלו. יש בפנימיותו נקודה פגומה. דוד המלך צריך להיות משיח, לכן לא יכול להיות בידו אפי' שמץ של עבירה. משיח צריך להיות נקי לחלוטין. דנים אותו גם על גרמא רחוקה, עד כדי כך שדוד כמעט מת על עוון נוב עיר הכהנים. בזה הוא גדול אפי' מאברהם וממשה ואדם הראשון קודם החטא.
כל רצונו של דוד המלך היה שיהיה בית לה', תכליתו של דוד המלך היא להקים מקום עבודה קבוע בעולם, וכל זמן שעוון זה בידו הוא מעכב על ידו, כי עוון זה החריב את החיבור שהיה בין עליון ותחתון. דוד אינו יכול להיות סיבה לבנין בית המקדש, לחיבור השלם בין עליונים ותחתונים, אם יש לו שייכות לעוון שביטל את החיבור בין הקדושה העליונה לתחתונים.
על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים ועל ידך נטרד דואג האדומי ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו. רצונך יכלו זרעך או תמסר ביד אויב. אמר לפניו רבונו של עולם מוטב אמסר ביד אויב ולא יכלה זרעי.
יש כאן שלש עוונות. דואג, שאול ונוב. תורה (דואג הוא הת"ח שבדור) מלכות וכהונה. הקשר בין תורה ומלכות למלכות בית דוד ברור מאליו, אולם כאן מתגלה גם קשר בין הכהונה והמלכות. אמנם כהן אינו יכול להיות מלך, אולם הכהונה נצרכת לגילוי מלכות. כהונה מעמידה את המלכות.
עבודת הכהנים היא עבודה גבוהה מאוד. עיי' ברמב"ן (פ' נשא) שפירש את הפסוק 'ישא ה' פניו' שבברכת כהנים שהקב"ה ישא וירים את פניו מעל הנבראים, לעולמות עליונים שאין להם לכאו' קשר עם העולם שלנו, וגם משם ישפיע שפע 'אליך'. עיי' עוד בגמ' (מכות יא:) שכהן גדול יכול גם להתפלל שבית דין יגמרו את דינו של הרוצח בצורה אחרת. הוא נוגע בתפילתו במקום גבוה יותר משכל התורה של הסנהדרין, במקום שממנו מגיעה הכרעת הדין.
בירושלים היתה שכינה, צדק ילין בה, מעולם לא לן אדם בירושלים ועבירה בידו. תושבי ירושלים נענשו על כל עבירה מיד כדי שיהיו נקיים מחטא. אך גם כהני נב חיו בלי עבירות, לא ע"י עונש, אלא מצד שהכהנים שייכים לי"ג מידות הרחמים, הבו"ע נושא את עוונותיהם כל הזמן משום שהם כהנים.
הברכה של כהנים היא שלום, חיבור של עליונים ותחתונים. שלום בינינו ובין אבינו שבשמים. לכן כהן גדול לובש שמונה בגדים, כי הוא מוריד את הקדושה העליונה, גם את הבינה שהיא מג"ר, עד למטה לארץ.
מלכות בישראל אינה יכולה להתקיים בלי עבודת הכהונה, כי תפקידה של המלכות להכניס את רצונותיו הגבוהים של הקב"ה לתוך כלל ישראל, ולא רק לדאוג לסדר המדיני. לכן דוד המלך אינו יכול להיות מלך כראוי כשיש פגם בכהונה. שאול היה צריך להישאר כמכין לדוד, נב עיר הכהנים היתה צריכה להישאר כהכנה לקדושת ירושלים, וכשדוד המלך נעשה שותף לחורבן נב ולהריגת שאול ושלשת בניו הוא אינו יכול לבנות את ירושלים.
יומא חד נפק לשכור בזאי. אתא שטן ואדמי ליה כטביא. פתק ביה גירא ולא מטייה. משכיה עד דאמטייה לארץ פלשתים. כדחזייה ישבי בנוב אמר היינו האי דקטליה לגלית אחי.
סוגייתנו עוסקת בשורשי המלחמה שבין פלשתים ובין מלכות בית דוד. כתוב בחז"ל (אסתר רבה ו, ו) שלשני אנשים ניתן רמז משמים, למרדכי ולדוד. העבודה של משיח, של דוד המלך, וגם של מרדכי, היא לגלות שכינה בארץ, משום כך ניתן להם סימן בתוך החיים הפשוטים שהקב"ה עומד לגלות על ידם שכינה בארץ.
פלשתים התנגדו לקשר של מלכות שמים עם ארץ ישראל. עמלק או השבעה עמים מתנגדים לצורת אדם של כלל ישראל, אולם הפלשתים הם נגד ארץ ישראל. פלשתים מתנגדים לעבודתו של דוד, להשראת שכינה בארץ. הם רוצים את ארץ ישראל בלי השכינה. שכינה היא אש אוכלת. אש אוכלת גם את הפתילה במקצת. בכל מקום שיש השראת השכינה הגשמיות נשרפת במקצת. לכן בארץ ישראל לפני שכלל ישראל נכנסו לארץ היו פירות גדולים מאוד, כדי שגם אחרי שתשרה השכינה ותשרוף קצת מהפירות עדיין ישארו פירות ראויים. אך פלשתים רוצים ארץ ישראל בלי שכינה כדי שיהיו פירות גדולים, הם מתנגדים להשראת השכינה כדי שהגשמיות לא תתמעט. עולם בלי השראת השכינה הוא עולם גדול יותר.
גליית גיבור פלשתים היה המתנגד לעבודתו של דוד מלך ישראל. דוד נמשח אמנם למלך לפני המלחמה עם גליית אולם תחילת הגילוי שלו היתה במלחמה הזו. הוא הרג את גליית, אולם השורש, ערפה, נשאר קיים, ובסוגייתנו המלאכה מסתיימת בהריגת ערפה וישבי.
כפתיה קמטיה אותביה ושדייה תותי בי בדייא [סדייא].
ישבי שם את דוד תחת בד של זיתים, תחת קורה של זיתים. השמן נמצא בפנימיות הזית. לא כמו ענבים שבהם המשקה רק מפקד פקיד וכלוא בתוך הענב. גם באופן השימוש יש הפרש בין יין ושמן. יין שותים דרך הפה, אולם בשמן סכים את הגוף. כי שמן הוא ביטוי לחכמה עליונה. שמן ששון מחבריך. שמן רומז למהלך עליון ביותר, מהלך עמוק המקיף את האדם מכל הצדדים, מהלך שיכול להיכנס בכל נקבי הגוף, ואינו צריך את הפה דווקא. ישבי רצה להרוג את דוד עם קורה של זיתים כדי לומר לו, אין לך מקום בחכמה, אין לך מקום בשרשי העולם.
אתעביד ליה ניסא. מכא ליה ארעא מתותיה. היינו דכתיב תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסולי.
ישבי רצה שהקורה תמחץ את דוד מצד אחד והארץ מצד שני. הוא רצה להרוג אותו ע"י הארץ. הוא סבר שעוון נב עיר הכהנים גורם שאין לדוד מקום בארץ. אולם הקב"ה עשה נס שהארץ נבקעה מפניו של דוד וגילתה שיש לדוד מקום בארץ. התגלה שהוא יותר חשוב מהארץ שתחת רגליו, כי הוא אחז במידת המלכות. המעלה של ארץ ישראל כלולה במלכות, ולכן היא נסה מפני דוד שהוא מלכות.
עניינו של דוד המלך הוא להביא את הקדושה עד למטה, עד קרקע העולם (עיי' זבחים כד. שדוד קידש את הרצפה). הקדושה של מלכות בית דוד נוגעת לרצפה ולכן הרצפה מסייעת לו. (אצל משה רבינו זה היה הפוך. החרב, הכלי שאיתו באו להכות אותו, נשברה. ואילו כאן לא בית הבד נשבר, אלא הארץ נבקעה ונתנה לו מקום.)
ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה
ערב שבת הוא הכנה ליום השבת שהוא חיבור של יסוד ומלכות, היסוד רוצה להיכנס למלכות ולתקן את העולם. ערב שבת במנחה הוא כנגד דוד שהוא עטרת היסוד, הוא הכנה לאותה קדושה. (גם אצל יעקב אבינו שבא לשכם בערב שבת, אומר רש"י: 'ערב שבת היה'. יעקב אבינו רצה להיכנס לארץ ישראל שהיא כנגד המלכות ולתקן את העולם כולו, וכשדינה שהיא נוק' – מלכות נפגמה הוא הבין שנטרפה השעה.)
אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא חזינהו כתמי דמא.
חפיפת הראש של אבישי היא רמז לדוד המלך כי דוד הוא הראש של אבישי ושל כלל ישראל. חפיפת הראש בערב שבת רומזת על נקיון הראש, הפיכת הראש משחור ללבן. היא הכנה לכתר המונח בשבת על הראש. בשבת מתגלה על הראש מדרגה גבוהה יותר, לכן צריכים לחפוף את הראש. אי אפשר להיכנס לעולם של 'להתענג על ה" בלי נקיון הראש.
כתמי הדם מבטאים שקיימת התנגדות, אין אפשרות להגיע לאותה נקיות של הראש הלבן, ראש ההנהגה. כשדוד המלך במצוקה אי אפשר להגיע לאותו מקום גבוה, אי אפשר להכניס את הראש בתוך אותו עולם של קדושה.
איכא דאמרי אתא יונה איטריף קמיה אמר כנסת ישראל ליונה אימתילא שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא שרי.
דוד הוא צורתם של כלל ישראל. דוד הוא מידת מלכות כנגד כנסת ישראל, וכשדוד המלך במצוקה כל כנסת ישראל הומה ומצטערת.
אתא לביתיה ולא אשכחיה אמר תנן אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו בשעת הסכנה מאי אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה בשעת הסכנה שפיר דמי רכביה לפרדיה וקם ואזל.
אבישי היה צריך להציל את דוד המלך עם הפרדה שלו דווקא. כי כדי להינצל, דוד אינו יכול להיות נקודה בלבד, הוא צריך לרכב על הסוס שלו, להתפשט ולהתרחב על העולם, הוא צריך נוכחות בעולם. המלכות אמנם יוצאת מנקודה אחת אך עליה להתפשט עד שהיא נעשית עולם שלם. (עיי' כעין זה ב'נפש החיים' א, יח, לגבי עבודת התשובה, שעל ידי נקודה אחת אפשר לחזור ולבנות שוב את כל קומת האדם.)
בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא כי חזיתיה פסקתה לפילכה שדתיה עילויה סברא למקטליה אמרה ליה עלם אייתי לי פלך פתקיה בריש מוחה וקטלה.
גם לכוחות הטומאה יש שורשים עמוקים. ערפה היא שורשם של גליית וישבי כפי שרות היא שרשו של דוד. ערפה ורות היו שתי אחיות אך כל אחת מהן פנתה לכיוון אחר. ערפה הולידה את גליית וישבי ורות את דוד. דוד היה צריך לעקור את הרע מהשורש, להרוג גם את ערפה. כי זהו השורש שעומד לעומת מלכות בית דוד.
כל גילוי מלכותו של דוד הוא בנצחון על גליית, וכשהוא הרג את ערפה שהיא שורשו של גליית הוא השלים את גילוי מלכות בית דוד. לכן אבישי הרג אותה עם מכה במצח כפי שהרגו את גליית בנה. בזה הוא השלים את הריגת גליית ועקר מהשורש את ההתנגדות למלכות בית דוד.
כד חזייה ישבי בנוב אמר השתא הוו בי תרין וקטלין לי. פתקיה לדוד לעילא ודץ ליה לרומחיה. אמר ניפול עלה ונקטל.
בפעם הזו ישבי זרק את דוד לאויר. הוא מסכים לתת למלכות מקום באויר אולם לא בארץ. הנקודה של מלכות עדיין אינה בנויה, עדיין אינה מגיעה לארץ.
אמר אבישי שם אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא.
יש לדוד המלך אפשרות לנחות בתוך השם. שם ה' יכול להיות המקום של דוד בין השמים והארץ. זהו ביטוי לכך שהוא מוריד את השמים לקראת הארץ אולם לא מגיע לרצפה. דוד יכול לדור בינתיים על שם השם, אך לא לנחות עד למטה, עד הארץ.
ונימא ליה איהו. אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין.
רשע זה בנה מקום שבו אין מקום לדוד המלך. לכן זה בית האסורים ולא רק סכנה. המלכות צריכה להבנות ולהתפשט על הארץ אך היא אינה יכולה לעשות זאת כשהיא אסורה בבית האסורים. במצב זה דוד אינו יכול להציל את עצמו. אדם אינו יכול לעשות מקום לעצמו כשאין לו מקום.
אמר ליה מאי בעית הכא אמר ליה הכי אמר לי קודשא בריך הוא והכי אהדרי ליה. אמר ליה אפיך צלותיך בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער. אמר ליה אי הכי סייע בהדן היינו דכתיב ויעזור לו אבישי בן צרויה אמר רב יהודה אמר רב שעזרו בתפלה.
דוד חשב שפסיקת זרעו היא צרה כללית ואם הוא ימסר ביד אוייב זו צרה פרטית. אולם אבישי אמר לו להיפך. המסירה ביד אוייב היא צרה כללית ופסיקת זרעו היא צרה פרטית, כי ישאר מישהו כמו בנוב ולא יפסק זרע בית דוד. מלכות בית דוד צריכה את דוד עצמו, לא די בזרעו. דוד המלך אינו אדם פרטי, הוא שייך לכלל ישראל. מאותה סיבה גם אנשי דוד נשבעו לו שלא יצא למלחמה עוד ולא יכבה את נר ישראל.
