בר כוזיבא מלך תרתין שנין ופלגא, אמר להו לרבנן: אנא משיח. אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין, כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין – קטלוהו.
ה'מורח ודאין' הוא דבר כל כך יסודי אצל משיח שכשלבר כוזיבא לא היתה המעלה הזו, מיד קטלוהו. אך באמת זה דבר הצריך ביאור. למה הוא חייב מיתה? האם מי שמשקר ואומר שהוא משיח חייב מיתה?
נראה לומר כך – לבר כוזיבא היתה נשמה גבוהה מאוד, רבי עקיבא שסבר שהוא משיח לא טעה. אלא שבן כוזיבא לא הצליח להכניס את נשמתו בצורה נכונה אל תוך המציאות. לכן משיחותו לא נמשכה ולא יצאה לפועל. יתכן שלא הרגו את בר כוכבא כעובר עבירה, אלא מאחר שנשמתו הגבוהה לא הצליחה להיכנס כראוי לתוך המציאות היא שבה ועלתה למעלה.
כל מעלותיו של המשיח נובעות מה'נחה עליו רוח ה", מכך שהנשמה שלו נוחתת בצורה נכונה לתוך המציאות. ואם זה לא מתרחש, אם מעלותיו אינן מתבטאות בצורה נכונה המגביהה את המציאות כולה ומבררת אותה, עליו למות, כי זה מלמד שגופו אינו יכול להכיל נשמה גבוהה שכזו.
דניאל חנניה מישאל ועזריה דכתיב בהו אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכלים בכל חכמה וידעי דעת ומביעי מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים. מאי אשר אין בהם כל מום? – אמר רבי חמא בר' חנניא אפילו כריבדא דכוסילתא לא הוה בהו. מאי ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך? – אמר רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שהיו אונסין את עצמן מן השחוק, ומן השיחה, ומן השינה, ומעמידין על עצמן בשעה שנצרכין לנקביהם, מפני אימת מלכות.
ששת המעלות של דוד היו סביב התורה, במדרגת התורה. של משיח היו במדרגות רוחניות גבוהות יותר. וששת המעלות של דניאל חנניה מישאל ועזריה הן במדרגות תחתונות יותר (נהי"מ). הן מעלות של חכמה הקשורה לפשטות של העולם. הן מעלות רוחניות הקשורות לגוף.
אם נתבונן נראה שששת המעלות שנאמרו בדניאל חנניה מישאל ועזריה מחולקות לשתים, שלש בגוף ושלש בפנימיות. שלש בגשמיות ושלש ברוחניות. 'משכילים בכל חכמה' 'יודעי דעת' ו'מביעי מדע' הן מעלות רוחניות, ו'אין בהם כל מאום', ו'טובי מראה[1]' ו'אשר כח להם לעמד בהיכל המלך', הן מעלות גשמיות.
נראה שהן שלש כנגד שלש. 'משכילים בכל חכמה' פירושו שאין בהם שום חסרון בחכמה, זה כנגד 'אין בהם כל מאום'. 'יודעי דעת' כנגד 'טובי מראה'. כי הדעת מחברת את הרוחניות עם הגשמיות וגורמת שהחכמה ניכרת בגוף ממש. ו'מביני מדע' כנגד 'אשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך', כי בינה ממשיכה את הפרטים מתוך הכלל של החכמה ולכן היא מקורה של מידת הגבורה שכל עניינה הוא להדגיש ולהוציא לפועל את כל פרטי ההנהגה. (אדם המנהיג את ביתו או קהילתו במידת הדין מדגיש ומוציא לפועל כל פרט ופרט ממחשבתו ודעתו). מבינה דינים מתערין, ממנה מגיעה יראה ואימת מלכות.
ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל. מאי סריסים? – רב אמר: סריסים ממש, ורבי חנינא אמר: שנסתרסה עבודה זרה בימיהם.
צ"ב מה ענין סירוס אצל עבודה זרה, הרי בכל הולדת דבר חדש צריך לצרף את הבו"ע, השותף השלישי. אם כן ודאי שלע"ז אין אפשרות לצרף איתה את השותף השלישי ולהוליד דבר מה. ומאחר שאין בה כח הולדה ודאי לא שייך בה סירוס. לסרס אפשר רק מי שיש לו כח עצמי, ואילו לע"ז אין כח עצמי, אין כח הולדה.
אולי אפשר לומר שכפי שיש לע"ז כיום כח לשבות ניצוצות של קדושה ולהיות ניזונת מהן, היה לה קודם לכן כח לקחת בשבי גם את המעמקים שמשם מגיעה החיות לעולם. אע"פ שע"ז בעצמיותה אינה יכולה להוליד, אולם היא היתה יכולה להיות פונדקאית לכח הקדושה, לאור אין סוף שממנו מגיעה החיות.
מה מולידה עבודה זרה? נראה שהיא מולידה גוי שמאמין בעבודה זרה. אצל גויים נאמר 'מנהג אבותיהם בידיהם' (חולין יג:), אין בעבודתם ממש, אין בה פנימיות, אלא מצוות אנשים מלומדה. ואילו אצל ישראל יש מושג של 'מאמינים בני מאמינים'. יתכן שלפני דניאל חנניה מישאל ועזריה היה גם לע"ז כח להוליד וליצור 'מאמינים בני מאמינים'. זה כח ההולדה שהיה לעבודה זרה, ודניאל שהוציא את הטס מפיו של הצלם וחבריו שנכנסו לאש, ביטלו את כח ההולדה הזה.
כך נראה גם בדברי רש"י שאומר שמהותו של סירוס היא: 'שנודע לכל שאין כח בע"ז'. נראה שלפני הסירוס כח ההולדה התבטא בכך שהע"ז הולידה אנשים שסברו שיש בה כח.
צ"ע האם יש קשר בין הסירוס של דניאל חנניה מישאל ועזריה לסירוס של עבודה זרה. יתכן שיש כאן מהלך של 'זה לעומת זה'. כיון שנסתרסה עבודה זרה גם הם נסתרסו. כשבטלה עבודה זרה על ידי ההצלה מהכבשן בטלה גם מדרגת הנבואה ולכן הם הפסיקו להוליד כמותם.
בשלמא למאן דאמר סריסים ממש – היינו דכתיב בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות.
בביתי ובחומותי היינו: ברשות שלי. הרחבת הקדושה ותיקון העולם הנובעים מעבודתם נמצאים ברשותו של הבו"ע. וזה טוב מבנים ובנות שיש להם בחירה להרשיע. הם ברשות עצמם ולא ברשותו של הבו"ע.
אלא למאן דאמר שנסתרסה עבודה זרה בימיהם – מאי טוב מבנים ומבנות? אמר רב נחמן בר יצחק – מבנים שהיו להם כבר, ומתו.
חנניה מישאל ועזריה שנכנסו לכבשן האש מתו, מציאותם הסתלקה לגמרי, אלא שהם קיבלו חיות חדשה שמכחה הם יכולים לחיות גם אחר מיתה. לכן גם הבנים שהיו להם עד אותה מציאות מתו ונולדו להם בנים חדשים שגם הם חיים מכח של קדושה וחיות עליונים ומוכנים יותר לשלמות.
מאי שם עולם אתן לו אשר לא יכרת? – אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בצפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו.
'שם עולם' הוא תוספת לשמו של האדם. יש לכל אדם שם ושורש קבוע וקיים בתוך רשותו של הבו"ע, אך לדניאל היתה זכות מיוחדת שאותו שורש יצא לפועל והתגלה גם בעולם הזה, במציאות. זה ספר דניאל שנקרא על שמו כאן בעולמנו.
מכדי, כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו, ונחמיה בן חכליה מאי טעמא לא איקרי סיפרא על שמיה? אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק טובה לעצמו, שנאמר זכרה – לי אלהי לטובה. – דוד נמי מימר אמר זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך! – דוד רחמי הוא דקבעי.
'שם עולם' הוא השתייכות למקור גבוה ונעלה מאוד של כלל ישראל שבו אין מקום לאדם פרטי. להשתייך אליו יכול רק אדם שאינו תופס מקום. אם אדם מחזיק טובה לעצמו ומבקש לתפוס מקום הוא אינו יכול להתחבר לשרשים עליונים הנדרשים כדי להיות רשום בתורה.
דווקא כשאדם מבטל את עצמו לגמרי כלפי מעלה, הוא נשאר קיים לעד. כל זמן שהוא חושב שהוא שוה משהו מצד עצמו הוא מאבד את הכל. אי אפשר לקרא את ספרו של נחמיה על שמו כי הוא לא ביטל את עצמו ורצה להכניס את השפע לרשותו הפרטית. משום כך עבודתנו היא להתבטל יותר ויותר ולא לתפוס מקום. (אמנם מבואר שהקב"ה נותן לת"ח כבוד בעל כרחם, אולם הוא אינו מעוניין בעצם בהדגשה הזו, אלא הוא עושה זאת רק כדי שישמעו דבריהם. היו אנשים גדולים שלא התנגדו לפרסום שמם בחייהם אולם עשו כל שביכולתם כדי שישכחו אותם לאחר מיתה שאז כבר אין צורך בכך.)
על אף שנחמיה ביקש: 'זכרה לי אלקי לטובה כל אשר עשיתי על העם הזה.' הוא לא ביקש שה' יזכור את כלל מעשיו הטובים אלא את התבטלותו ומעשיו לטובת כלל ישראל עדיין זה דבר פסול. גם מי שמבקש רק לעשות סניף לעצמו מישועת כלל ישראל, עדיין נקרא מחזיק טובה לעצמו.
רב יוסף אמר: מפני שסיפר בגנותן של ראשונים, שנאמר והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים וגו'. ואף על דניאל שגדול ממנו סיפר כו'.
זו מידה כנגד מידה. כששמו של אדם נקרא על ספר, הרי הוא נעלה וקודם לאותו שלומד את הספר. אולם אם הוא מבזה את הקדמונים ואומר שהם לא קודמים אליו ולא נעלים ממנו, גם הוא אינו זוכה שהלומדים בספרו יאמרו: אתה קודם לנו.
אמר רבינא: שמע מינה, האי מאן דמבעית, אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי. מאי תקנתיה – לינשוף מדוכתיה ארבעה גרמידי. אי נמי – ליקרי קרית שמע. ואי קאי במקום הטנופת לימא הכי: עיזא דבי טבחא שמינא מינאי.
אדם הנמצא בסכנה צריך קודם כל לנסות לשנות מקום, לעבור לד' אמות אחרות. משנה מקום משנה מזל. ד' אמות הם מקומו של אדם וכשהוא עובר למקום אחר יתכן שישתנה דינו. אם זה לא מועיל, עליו להתבטל, להרגיש שהוא חסר ערך עצמי. האפשרות הראשונה היא לעשות זאת על ידי התבטלות כלפי מעלה, התבטלות לבורא עולם, על ידי קריאת שמע. והאפשרות השניה להתבטל מצד העולם, להבין שאפי' העז העומדת לשחיטה בבית המטבחים יותר טובה ממנו.
[1] יש לעיין מה פירושו של 'טובי מראה'. אצלינו יופי נמדד לפי היצר. ככל שיש יותר יצר ומשיכה לדבר כך הוא נחשב יפה יותר. כך נראה גם בפרשה של 'יפת תואר' שחז"ל אומרים בה: דיברה תורה כנגד יצר הרע. מאידך, יש מקומות רבים שהתורה מדברת על יופי מצד אחר. ודאי שהיופי של האמהות לא היה יופי מצד היצר כמבואר ברש"י שעל שרה נאמר 'בת כ' כבת ז' ליופי', ומצד היצר זה הפוך.
נראה שיש שתי סוגי יופי, מצד היצר ומצד הקדושה. עיי' במהר"ל על הפסוק 'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את' שבאותה שעה אברהם אבינו הוציא מחיקו כביכול את המשקפיים של היצר וראה שהיא יפה במבט של יצר. אולם ודאי שגם לפני זה הוא גם ראה שהיא יפה במובן אמיתי, במובן של קדושה.
