אדם יכול לחשוב על עצמו שהוא תפוס מתכונה שלילית מסוימת כמו פריצת מוסכמות ולנסות כל הזמן להפחית מהתכונה הזאת אך תפיסה זו מעמידה את התכונה במקום שלילי תמיד, ולפי המבואר זה אינו כן שהרי יש מקומות שבהם צריך ללכת עם תכונה שעל פניו נראית שלילית ובכך יכול אדם לגלות שיש לו תפקיד משמעותי מאוד דווקא בתכונה שהוא החשיב לרע.
אנו מתאספים כאן ליום השנה לזכר בתו של ידידנו ר' משה שמעוני ידיד בית המדרש 'מי הדעת'.
נדבר כעת על עבודת המידות, בעבודה זו שותפים אנו אנשים ונשים במידה שווה. ישנה תפיסה רווחת בקרב בני תורה שעבודת המידות נצרכת בכדי שנוכל לקיים את המצוות בשלימות אך אין בה מטרה בפני עצמה.
הרמח"ל בדרך ה' בחלק א' פרק ג' מעמיד את עבודת האדם בקיום המצוות שמקנים שלימות לאדם, אך בחלק ב' פרק ג' אומר 'ענין העבודה שנמסרה לאדם וכו' ענייני הטוב והרע וכו' כל מידה טובה מענין הטוב והפך זה כל מידה רעה' מבואר שעיקר העבודה הינה בתיקון המידות ובהמשך דבריו אומר שזה עיקר התפקיד של האדם ובזה העולם מזמין לאדם מצבים שונים בכדי להוציא את מידותיו לפועל בצורה מתוקנת.
והנה בעיון בתוך דבריו נמצא דבר פלא מצד אחד כותב שלכל אחד יש חלק מסוים בעבודתו כמו שגזרה חכמתו ית' 'והוא פקודתו ומשאו וכו' ויודנו מעשיו במדת דינו יתברך כפי המשא אשר ניתן לו באמת' מבואר שלאדם יש תפקיד מסוים לפי ענינו וכל הדין עליו לעתיד יהיה לפי אותו תפקיד המוטל עליו אם כן מוכרח שיוודע לאדם תפקידו המיוחד, אך מיד אומר הרמח"ל 'אך מידת החילוק הזה ודרכיו נשגבים מאוד מהשגתינו ואי אפשר לנו לעמוד עליהם', והמעיין ישתומם איך יתכן שזה עיקר תפקידו ועל זה ידונו אותו אך אי אפשר לו לדעת ענין זה.
המסילת ישרים בפרק ג' ממשיל את משלו לגן המבוכה שהדרכים דומים כולם זה לזה והעומד על האכסדרה באמצע יכול להזהיר את ההולכים ואמנם העצה שהם נותנים לנו 'בואו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה'.
נתבונן היטב במשל זה ונמצא שהעומד באמצע לא אומר איך ללכת שהרי אם כן מה המשמעות של הגן אלא הוא נותן עצה כיצד להסתדר לבד במבוך.
אך דבר זה צריך הסבר שאם מדובר על מצוות ועבירות איך שייך לומר שהדרכים נראות אותו דבר הרי כשרואים מצוה מול עבירה אמנם ההתגברות קשה אך הדרך ברורה. הרמח"ל מדבר על עבודת המידות שם באמת הדרכים שוות שהרי אם ניקח לדוגמא מחנך שצריך להכיל את התלמיד ולנהוג בו ביד רכה וודאי שיש כאן דרך חינוך אך האם מפני כך נאמר שמחנך המשתמש בקשיחות וודאי טועה, ברור שלא. אם כן ישנם דרכים שוות שאדם אינו יודע באיזה מהם ללכת.
הרמח"ל בדרך ה' בחלק ב' פרק ג' אומר שיש מידות מצד הטוב ומידות מצד הרע למשל רחמנות מצד הטוב ואכזריות מצד הרע אך ברור ש'אסור לרחם על האכזרים' וכן 'מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו' נמצא שלא תמיד טוב להשתמש במידת הרחמנות אלא שהיא בדרך כלל טובה, אם כך נוכל להבין, ההולך במבוך החיים נתקל בשאלה האם להשתמש במידה טובה כמו רחמנות או שמא צריך כעת להשתמש במידה רעה כמו אכזריות ובזה צד המצוה וצד העבירה שקולים.
כעת העצה שנותנים לנו החכמים היא נפלאה שהרי במאמר חז"ל 'הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה' לכאורה מבואר שני מצבים שאינם קשורים דהיינו שאם מזדמנת לידיו מצוה צריך לשקול הפסד כנגד רווח ואם מזדמן עבירה צריך לחשב הפסד כנגד רווח, אבל לעולם כל ארבעת הצדדים לא מתחשבנים במקום אחד. אמנם אם מדובר על מידות צריך לחשב את כל הצדדים כלומר צד המצוה דהיינו רחמנות מה הרוח וההפסד וצד העבירה דהיינו האכזריות מה הרוח וההפסד.
הרב וולבה אמר שמחנך אמיתי כדי להשפיע נכון צריך לשמור על מרחק מהחניך, וישאל השואל הלא זה מידת גאוה אך האמת שצריך להשתמש במידה מגונה זו שנקראת גאוה.
אדם יכול לחשוב על עצמו שהוא תפוס מתכונה שלילית מסוימת כמו פריצת מוסכמות ולנסות כל הזמן להפחית מהתכונה הזאת אך תפיסה זו מעמידה את התכונה במקום שלילי תמיד, ולפי המבואר זה אינו כן שהרי יש מקומות שבהם צריך ללכת עם תכונה שעל פניו נראית שלילית ובכך יכול אדם לגלות שיש לו תפקיד משמעותי מאוד דווקא בתכונה שהוא החשיב לרע.
כעת מבינים אנו מעט כיצד יתכן תפקיד עיקרי לאדם שלא מתגלה לו משום שהמתגלה לאדם יתכן רק לפי הבנתו את המושגים שיש תכונה שלילית ויש תכונה חיובית ואין בכוחו להבין כיצד יתכן תכונה שלילית שתהיה תפקיד עיקרי שלו, אך הבורא מזמין לאדם מקרים במציאות שמכריחים אותו לחשוב 'הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה' ובכך יתכן להגיע למקום בלתי צפוי לחלוטין בו התכונה השלילית יש בה תפקיד.
בתפילת שמונה עשרה אנו מתארים ענין זה בברכת 'מודים' 'על חיינו המסורים בידך' כלומר החיים שלנו הם התכונות שלנו על כל מרכיביהם הטובים והרעים 'ועל נשמותינו הפקודות לך' הנשמה היא בעלת תפקיד כאן בעולם אך אין בידינו לדעת מראש מהו התפקיד שמוטל עלינו כמו שכ' הרמח"ל בדרך ה' 'ועל ניסך שבכל יום עמנו' זה מה שהבורא מזמן לנו מתוך המציאות ומגלה לנו על ידי כך את עיקר תפקידנו וזה בדרך נס ממש שלא על פי מהלך טבעי.
בכך אנו מודים שאיננו ברשות עצמנו אלא רק ברשות הבורא שהוא מכוון אותנו לפי רצונו והוא מזמין לנו את המקרים שעל ידיהם אנו מגלים את תכונותינו העיקריות ואת תפקידנו בעולם