חלק צט עא סוף העמוד

תניא, היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה – זה הוא דבר ה' בזה.

כאן מתבארת נקודה נוספת בתורה, כיון שהתורה באה ממקום עליון ביותר, הרי היא אינה דבר אישי שלי. היא שייכת לכלל. ואני יכול לזכות בה רק אם אני שייך לכלל כולו. אם אדם חושב שהתורה מקבלת מקום אישי אצלו, שהתורה נמצאת אצלו ויכול להיות שהתחנה הסופית שלה תהיה אצלו, זה בזיון לתורה.

מצד אחד אין ראוי לגלות סודות התורה ולהגות בה בשווקים וברחובות, אבל הכיוון של כל הלימוד תורה צריך להיות מתוך הבנה של שרשרת של מסירה, מתוך אחריות להעביר אותה הלאה[1].

רבי נתן אומר: כל מי שאינו משגיח על המשנה.

החלק בתורה שבעל פה שבא מלמעלה, שהוא חכמה בעצם, הוא המשניות. הם יסודות של חכמה עליונה שנמסרו בידינו. מי שאינו משגיח על המשנה סבור שהיא אינה דבר עיקרי וחשוב, סובר שהמשניות הן רק הכנה לשקו"ט של הגמ'. שהעיקר היא ההבנה האישית שלו, ולא המשנה שהיא היסודות של התורה. אך האמת היא שכל מה שאנו עמלים להבין הוא רק הבנה בתוך אותם יסודות. תורה בנויה בצורה שיש יסודות שנקראים משניות והכל כלול בפנים. כל התורה כולה בנויה כך. זה מה שנקרא משניות, הם היסודות של התורה שניתנו בצורה ש'ככה זה'. התוכן של תורה הוא לא רק מה שאתה משיג, אלא אתה משיג בדבר שהוא עליון וניתן מלמעלה. המשניות הן ההוכחה שהתורה מן השמים, יש משניות שניתנו למשה מהר סיני, הן היסודות.

רבי נהוראי אומר: כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק.

אדם אינו צריך לעסוק כל רגע בתורה[2], אך עליו לחיות עם התורה, להיות במצב שהתורה אף פעם אינה עוזבת אותו. המדד לזה הוא שגם אם הוא פוסק מלימודו לצרכיו, הוא שב אל התורה מיד כשמתאפשר לו ועוסק בה בכל רגע אפשרי, כפי שכל אדם יוצא לפעמים מביתו אך שב אליו מיד כשהוא מסיים את עסקיו. תורה כוללת את כל מהותו של האדם, היא הרבה יותר גדולה מחייו של האדם.

רבי ישמעאל אומר: זה העובד עבודה זרה. מאי משמעה? – דתנא דבי רבי ישמעאל: כי דבר ה' בזה – זה המבזה דבור שנאמר לו למשה מסיני אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'. –

בשתי הדברות הראשונות יש גילוי מיוחד לכך שדבר ה' בא אלינו. הדברות הללו מבטאות את הקשר הישיר עם הבו"ע כי אותם שמענו מפי הגבורה. כמו כן כלולה בהם כל התורה כולה, 'אנכי' הוא התמצית של כל מצוות עשה, ו'לא יהיה לך' הוא התמצית של מצוות ל"ת.

רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה – דומה לאדם שזורע ואינו קוצר.

רבי יהושע בן קרחה מחדש נקודה נוספת הנובעת מהעליונות של התורה. התורה גם מתרבה, היא פרה ורבה. אין אנו עוסקים כאן בחזרת הלימוד למניעת השכחה, זו אינה חזרה, היא חלק מהלימוד הראשוני. החזרה המדוברת כאן היא חזרה שמטרתה להפרות את הלימוד, כמדוייק בדברי הגמ' המשווה אותה לזורע ואינו קוצר. הזורע אינו מבקש לקצור את אותה כמות שזרע אלא עשרת מונים ממה שזרע. בקצירה קוצרים יותר ממה שזורעים, גם החזרה כאן היא לימוד נוסף שעל ידו מתחדשים לי עוד ועוד חידושים.

רק בחכמת התורה קיימת מציאות כזו שעל ידי שלומדים שוב את אותו הדבר מתגלים בו כל הזמן דברים חדשים. זה נובע גם כן מכך שתורה באה מאותו מקום גבוה שאין לו גבול.

רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה – דומה לאשה שיולדת וקוברת,

בשעת הלימוד יש ללומד שמחה כמו של אשה היולדת, הלומד מרגיש שהלימוד פותח לו פתח לחיים חדשים שהוא לא ציפה להם כלל, אבל אם אחר כך הוא 'משכח' (מבנין 'פועל', הוא עושה פעולה כדי לשכוח) הרי התקווה שיתפתחו מתוך הלימוד חיים בוגרים נכזבת כתינוק שנקבר. זה חידוש מעבר לזריעה וקצירה שהוזכרו לעיל. קצירה אינה ממש מציאות חדשה, היא ריבוי של אותו גרגר שזרעתי, אולם לידה היא מציאות חדשה ממש. בתורה אין רק התקדמות, יש עולם חדש שצריך להתגלות ולהתפתח.

רבי עקיבא אומר: זמר בכל יום, זמר בכל יום. אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא – שנאמר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר.

בדברי ר"ע מצינו שתי פירושים ברש"י: פירוש ראשון: 'היה מסדר לימודך, אף על פי שסדור בפיך כזמר, והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים.' ופירוש שני: כפי 'שעוסק בשירים ובזמירות תדיר תדיר נעשה זמר, כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו.'

בפירוש הראשון מתבאר שהתורה מולידה עולם שלם אצל האדם. העסק בתורה כראוי אינו מוליד רק דברי תורה אלא מוליד את העוסק בה בצורה חדשה. הלימוד לא מרבה רק תורה אלא מרבה בן אדם של קדושה, אדם שהוא ציור של העתיד לבא. פנימיות כל התורה כולה היא אדם, כמבואר ב'נפש החיים' (א,א) ש'עומק פנימיות ענין הצלם הוא מדברים העומדים ברומו של עולם והוא כולל רוב סתרי פנימיות הזוהר'.

בלשון השניה מפרש רש"י שחידושו של רבי עקיבא אינו עוסק בלידת האדם על ידי התורה, אלא בלידת התורה. מי ש'חוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו', והיא 'מחזרת עליו, ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה'. רש"י חוזר פעמיים על המושג 'סדר', ורומז בזה דבר עמוק. כתוב בחז"ל שאם ניתנה תורה על הסדר היינו יכולים להחיות מתים. סדר הוא כשאדם רואה בצורה ברורה את החכמה העליונה, כשהוא רואה אותה ישירות, זה נקרא סדר. אז הוא פוגש את הגילוי הגדול ביותר של חכמתו של הבו"ע, את הרצון הפנימי של המסדר. הוא רואה איך דברי תורה מתיישרים זה עם זה ומגלים את עצם רצונו של הבו"ע.

עומק זה נקרא גם 'טעמי תורה' שהם הרבדים הכי פנימיים בתורה. אי אפשר להסביר לאדם במילים מהו טעם של דבר מה. עצם הרצון של הבו"ע הוא תחיית המתים. צריך להתקשר לתורה בצורה כזו שאתה חוזר עליה כל הזמן כמו זמר. אז אתה עומד על סדרי תורה, התורה נהיית סדורה בפיך, אחר כך הדברים נהיים פתוחים לפניך ומסודרים לפניך.

עיי' ב'נפש החיים' (א, טו) בשם הע"ח 'ודע כי מי שיש בידו כח במעשיו כו' אז יהיה לו זכירה נפלאה בתורה ויבין כל רזי התורה כו' ויתגלו לו רזי התורה כתיקונן ע"כ. נראה שכוונתו לסדר המבואר כאן, משמעותה של זכירה נפלאה היא שהלומד מבין את סודות התורה. הכל שקוף אצלו. זה נקרא סדר.

[1] המשגיח אמר לי לא לומר תודה בסיום הלימוד איתו משום שהתורה שהוא למד מיועדת להעברה לכלל ישראל.

[2] מלך צריך לעסוק בתורה כל היום ממש, אבל סתם אדם יכול להפסיק לצורך מסויים, אבל כשאין לו צורך להפסיק הוא צריך להיות דבוק בתורה. זה הגדלות של תורה שהיא לא אומרת לאדם לעזוב את החיים שלו, רק מלך צריך להיות דבוק כל הזמן כי הוא בטל לתורה, הוא שייך למעלה, מלכות ישראל עליו, אין לו מקום לחיים פרטיים, אבל לכל אדם יש מקום בתוך התורה לחיים הפרטיים שלהם.