חילוקי דעות מהותיים מביאים למצב הפוך מאהבה, מצב של שנאה, אדם מרגיש שמי שחולק עליו מערער ומשיג על כל הצורה שבו הוא חי, או על הדרך שבה הוא חושב ואהבת ישראל מחייבת לאהוב את כולם, גם את מי שחלוק אתו בדעותיו, ואיך עושים זאת.
חילוקי דעות מהותיים מביאים למצב הפוך מאהבה, מצב של שנאה, אדם מרגיש שמי שחולק עליו מערער ומשיג על כל הצורה שבו הוא חי, או על הדרך שבה הוא חושב ואהבת ישראל מחייבת לאהוב את כולם, גם את מי שחלוק אתו בדעותיו, ואיך עושים זאת.
איך לאהוב את מי שאני חולק עליו
ישנו חלק נוסף באהבת ישראל, שהוא מורכב מאד. חילוקי דעות מהותיים מביאים למצב הפוך מאהבה, מצב של שנאה, אדם מרגיש שמי שחולק עליו מערער ומשיג על כל הצורה שבו הוא חי, או על הדרך שבה הוא חושב ואהבת ישראל מחייבת לאהוב את כולם, גם את מי שחלוק אתו בדעותיו, ואיך עושים זאת.
חילוקי דעות יוצרים שנאה
בדברי חז"ל כבר מצינו שוויכוח גורם לשנאה, וכך דרשו חז"ל (קידושין ל:) את הפסוק את והב בסופה, אפי' אב ובנו נעשים 'שונאים' זה לזה, ומבואר שבטבע של השכל האנושי ויכוח גורם לשנאה (ורק שם סוף הויכוח הוא שונה, שיש ענין סגולי של התורה שנעשים אוהבים זה לזה,) הגרי"ס במכתב ו' מזכיר ענין זה, וכותב שם שהעניין שנעשים אויבים זה את זה הוא משום ש'הלימוד אשר יקרא לימוד הוא הלימוד בחריפות הדעת, כל אחד מחזיק בכל עוז סברתו', ואין זה רק בתורה, אלא גם במילי דעלמא כך הוא, אם מישהו חושב אחרת ממני אני שונא אותו, כי חילוקי דעות הוא דבר חריף ביסודו.
ויש שחושבים שעל האדם לנסות לחשוב שיתכן שגם השני צודק, אך גישה זו היא גישה שטחית שלא יכולה להחזיק מעמד, בשכל של האדם אין אפשרות לקבל את האמרה המקובלת בעולם 'כל אחד והאמת שלו', אלא אם כן מדובר בדברים שאינם חשובים, בדבר שחשוב לאדם אין לו אפשרות לתפוס בשכל שיש אפשרות אחרת, שיתכן שהשני גם צודק. וצריך לדעת איך אפשר להתמודד גם במקרה של חילוקי דעות הגורמים לשנאה, איך אפשר בכל זאת לעבוד על אהבת ישראל.
התמקדות במעלותיו מתוך התעלמות מהנושא לא יצליח
ולפי מה שנתבאר בפעמים הקודמות היה מקום לחשוב שהפתרון הוא פשוט, להתעלם מהנושא הזה ולנסות להתמקד במעלות האחרות שיש לאדם זה, לראות את הגדלות שלו וכדו', אך בפועל זה לא יביא לאהבה, אדם שיש לו חילוקי דעות משמעותיים עם אחר, למרות שילמד וידע את העובדה שהאחר בר מעלה, שהוא ישראל וכו', בפועל תישאר השנאה כלפיו.
וצריך לגשת לזה בצורה אחרת, צריך להבין כי האדם בנוי מהרבה קומות, יש לו קומה פשוטה, חיצונית, שהיא הקומה של הדעות הבסיסיות שלו, של ההנהגות שלו בענייני העולם ועוד, ויש עוד קומות, קומה של נשמה, ועוד עניינים פנימיים, וניתן להמשיל את האדם לבית רב קומות, שלמרות שהוא בנוי לגובה רב, הפתח נמצא רק בקומה הראשונה, הדרך היחידה להיכנס לבניין היא מהקומה הראשונה, ולמרות שהקומה השנייה קיימת אין שם פתח.
גם הגישה לזולת היא כזו, גם כשיש לשני מעלות רבות, שהוא שייך לכלל ישראל וכדו', אי אפשר להתחיל את הקשר והגישה לשני מהקומה השנייה, הקשר חייב להתחיל מהקומה הראשונה, הבסיסית, ושם זה מורכב, כי שם נמצאים כל הדעות שלו שקשה לסבול וכו', אבל חייבים להיכנס דרך הקומה הזו.
מוכנות להיכרות פשוטה פותחת שער להיכרות עמוקה
החידוש באהבת ישראל הוא שהקשר עם הזולת צריך להיכנס לקומה ראשונה, אדם צריך להסתכל בצורה כזו ולהבין שלמרות שלדעתו השני הוא טועה בכל זאת הוא רוצה לעבוד איתו, להיות שכן שלו וכדומה. צריך להיות מודע לכך שהקומה הראשונה שלו גורמת למורכבת ביחסים איתו, אבל אי אפשר להתמקד רק בצדדים החיוביים ולהתעלם מהבעיה, הגישה הנכונה היא לדעת שעם כל זה שהוא שייך לקבוצה שקשה לסבול אותה, למרות שיש לו דעות עקומות, למרות כל זה החלטתי להתמודד איתו, והגישה הזו פותחת פתח להכרה שלאדם הזה יש עוד דברים נפרדים, האדם לא צריך להתחיל לפרש מעצמו את הקומה השנייה אלא היא תיפתח אליו מאליה, ברגע שהוא מוכן להתחבר לאדם למרות המחלוקות, ממילא נפתחת הקומה השנייה, מתגלה עוד עומק שהוא משמעותי ויציב יותר מהדעה שלו, זו שלא מוסכמת עליו.
לעבוד על אהבת ישראל זה לא אומר לעצום את העיניים ולחבק את כל העולם, אפשר בהחלט להשאיר את המודעות לכך שהשני הוא מוזר ולא צודק, אבל צריך לעבוד איתו בפעולות פשוטות, כמו לומר שלום כל יום, ולנהל יחסים פשוטים גם אם לא חביבים. ובסופו של דבר באופן אוטומטי תיפתח אצל האדם האפשרות להתחבר ברובד יותר עמוק, יותר מתאים, אבל התהליך חייב להתחיל מהקומה הראשונה, אי אפשר לדלג למה שהשני הוא קודש קדשים ולהתעלם מכל מה שמפריע בו אלא צריך להתחיל מהבסיס, ועל ידי פעולות הפשוטות של להיות ביחד, תתפתח האפשרות לראות שמלבד הבעיות יש באדם ההוא עוד משמעויות.
הגישה הזו נכונה גם בענייני חינוך, כשהורה רוצה לחנך ילד, כשמורה רוצה לחנך תלמיד, נוטים לחשוב שהדרך הטובה ביותר היא לנסות להתחבר אליו, הוא מתוך התעלמות מהנושא החינוכי ופשוט להסתכל לצד השני, לעשות טיול ביחד וכדומה. אבל זה לא נכון, כי אי אפשר להתעלם מהבעיה, היא קיימת בו, ולעשות משהו שהוא לגמרי חיצוני ודרך זה להתחבר אליו זה יהיה חיבור מלאכותי ממש, שלא יחזיק הרבה, צריך להיות מודע לכך שישנה בעיה, ולהבין שלמרות שהוא בעייתי צריך לפעול ולהתייחס אליו בצורה רגילה, ולעבוד איתו באופן רגיל, לתת לו לעבוד על משהו שהוא יכול להתמודד איתו למרות כל החסרונות שלו.
קבלת האחר למרות חילוקי הדעות
וצריך להבין שבפועל כך זה עובד, אי אפשר לשים את חילוקי הדעות בצד, אבל צריך להניח להם ולעבוד על הקשר במשהו אחר, לא כדי לברוח מהמודעות לבעיות אלא כדי להיכנס לקשר עם הזולת למרות הבעיות. וכשמתקשרים ומתחברים נכנסים פנימה יותר, ורואים עוד מעלות שלא היו מוכרות קודם, והדרך לראות את זה היא לקבל את האחר עם חילוקי הדעות שלו.
אדם אינו צריך לתקן את עצמו או את סביבתו מאה אחוז, אלא צריך להיות מסוגל לחיות עם אנשים שחולקים על דעתו, והדרך שבה אפשר להצליח להיות חבר של מישהו כזה היא כאשר לא מנסים לתקן אותו, אלא רק מודעים לכך שלמרות שיש דברים שהוא חושב עליהם בצורה כזו שהיא מופקעת לגמרי, בכל זאת העבודה איתו היא בנושאים אחרים, שבהם יש הסכמה ושייכות, ובאמצעות הקשר הזה, שעוסק בעניינים אחרים, מתגלה עוד עומק שיש לבן אדם, מתגלה הקומה שניה שלו, והגילוי הזה לא נוצר מתוך חיפוש של הקומה השנייה, מתוך התבוננות בצלם אלוקים או במה שהוא חלק מכלל ישראל, אלא פשוט מתוך כך שנוצר עמו קשר למרות הדעות שלו.
זוהי ההצעה שיש להוסיף על העניין של אהבת ישראל, להיות מודעים לכך שיש אחרים שחלוקים אתו בדעותיהם, ועדיין אפשר לאהוב אותם.