אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו – הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – הוי אומר לעמל תורה נברא.
אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו – הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – הוי אומר לעמל תורה נברא.
עמל הוא יצירת מציאות חדשה. עמל הוא יצירה של דבר חדש בהתגברות על המניעות. (זה ביאור מה שאמרו חז"ל (משנת ר"א פרשה כ) שהבו"ע לא ברא את העולם לא בעמל ולא ביגיעה כי לבו"ע אין מניעות.)
משמעות הפסוק שכל אדם לעמל נברא היא שזה התיקון של הגוף, ללכת נגד הרצונות שלו. אבל עדיין יתכן שדי בעמל מלאכה, הרי גם במלאכה אפשר לייצר דבר חדש, גם זה מקדש את האדם, כמבואר בהלכה שרועה צאן הטרוד במלאכתו אינו מהרהר בעבירה, ולכן מותר לו להסתכל בצאן בשעה שהם נזקקים זה לזה. אך הפסוק 'כי אכף עליו פיהו' מלמדנו שצריך ליצור מציאות חדשה עם הפה, מהמקום שבו הפנימיות של האדם יוצאת החוצה. לאור מסקנא זו גם המושג 'עמל' משתנה. העמל בתחילה הוא עמל המתגבר על המניעים של החומר, אבל בעמל פה אין חומר, עמל הפה הוא עמל המתגבר על החיצוניות, שבמהלכה הרגיל מבקשת לבטא את עצמה ולא את הפנימיות.
עדיין איני יודע אם עמל תורה או עמל שיחה. שיחה היא ביטוי של השכל, ביטוי של המחשבות. יש מקום לדון אולי אדם צריך ליצור דבר חדש ברובד של השכל, ברובד של המחשבה שלו, ואין צורך דווקא לעמל תורה שהוא לא מחשבה שכלית אנושית, אלא יצירה מפנימיות של תורה שהיא הרבה יותר גבוהה מהתורה של האדם הפרטי.
הפסוק 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' מלמדנו שאדם נברא לעמל תורה. לא בגלל שזו יצירה עמוקה יותר, אלא בגלל שהתורה צריכה לא למוש מפי האדם, על האדם להביע ולבטא את התורה ולא את השכל הפרטי שלו. העמל צריך להיות גילוי תורה, אולם גם הוא גילוי של הפנימיות, (בבית מדרשו של הגר"א דרשו למצא לכל סברא מקור בתורה.)
והיינו דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא.
רש"י אומר שני פירושים למילה 'דרופתקי'. או שהיא טירחה, טירחה של שבירת רצונות הגוף שאינו רוצה לעסוק בתורה, או שהיא נרתיק, הגוף הוא תמיד נרתיק לפנימיות של האדם, ואשרי מי שזוכה שהפנימיות שלו היא תורה.
יש כאן דבר עמוק. אנחנו מזלזלים בגוף, אולם לימוד התורה צריך לחדור עד למטה למטה ולהתבטא גם בגוף. אצל אנשים גדולים אפשר לראות שתנוחת הגוף שלהם מראה על כך שהם חושבים בלימוד. גם כשהם הלכו ברחוב הגוף עמד בצורה כזו שהם יכלו לחשוב בלימוד. הגוף היה כבד, היה מרוכז, ואז הם יכלו ללמוד. כהכנה לכך אדם צריך להעמיד את גופו בצורה שהעולם לא נכנס אליו כל הזמן. אז מתפנה מקום לתורה והוא זוכה לכך שפנימיות גופו תהיה התורה.
נואף אשה חסר לב, אמר ריש לקיש: זה הלומד תורה לפרקים, שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך יכנו יחדיו על שפתיך.
ריש לקיש מדמה את התורה לאשה, וזה לכאורה קשה הרי התורה מלמדת אותי ולא מקבלת ממני, היא הזכר ואני הנקבה? נראה שכאן יש המשך לדברי ר"ע לעיל שכשאדם לומד תורה הוא מוליד עוד אדם. במעשה בראשית מבואר שהזיווג של אדם וחוה היה צריך להעמיד עוד אדם בדרגא של אדם הראשון, זה הנקודה של זיווג, הזכר מוליד בדמותו כצלמו על ידי האשה, על ידי זיווג עם מישהו אחר. אלא שאני יכול להוליד אדם כמוני רק אם הזיווג נעשה בצורה תדירית. רק אם דברי התורה הם 'יחדיו על שפתיך' נולד אדם שלם. נואף עושה מעשה הולדה מזדמן, לשם הנאה בלבד, בלי כוונה להוליד אדם. וכך גם הלומד תורה לפרקים אינו רוצה להוליד את עצמו. הוא נהנה מהלימוד, הוא מתעניין בתורה, הוא מבין שהלימוד נותן לו משהו לפי מצבו העכשווי, אבל הוא ממאן להבין ולהסכים שעל ידי הלימוד כל כולו נולד מחדש.
באגדתא סמיכות הסוגיא של המאמרים בנויה אחת על השניה, ויש כאן שתי שיטות היכן למקם את דברי ריש לקיש. רש"י אומר שמקומם של דברי ריש לקיש כאן. ואילו הגר"א אומר שהם שייכים לסוף העמוד, אחרי ההתפתחות של המשך הסוגיא כפי שנראה לקמן. דברי ריש לקיש נוגעים גם ל'עמל' וגם להולדה מחדש. רש"י מיקם אותם כאן כהמשך לסוגיית העמל והגר"א העדיף למקם אותם בהמשך הסוגיא שמדברת על הולדה חדשה.
תנו רבנן: והנפש אשר תעשה ביד רמה – זה מנשה בן חזקיה, שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פילגש לאליפז וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה?
מימרא זו היא המשך של דברי ריש לקיש שהובאו לעיל. אמרנו שמי שלומד תורה לפרקים ומכניס את עצמו רק למקום שנעים לו אינו נולד מחדש. אדם שמקבל בתורה רק את מה שהוא מבין בשכל, זו בעיה גדולה. אדם חייב ללמוד את התורה כדבר שמעליו, כדבר שאמור להוליד אותו ולא כחכמה סתם. מנשה למד תורה בצורה כזו, הוא למד רק היכן שהיה נעים לו. הוא הכניס את עצמו רק למקום שנעים לו, הוא שפט את התורה רק לפי מה שהוא מבין, זה זלזול בתורה ואז אין כאן לידה.
יצאה בת קול ואמרה לו: תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דפי אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך.
יש כאן הקבלה בין לשון הרע ובין גילוי של פנים בתורה, בלשון הרע אני מוציא את הפנימיות של השני בצורה רעה. זה בעצם לא נכון, הפנימיות של השני היא טובה, הוא מכלל ישראל, אי אפשר לקבוע את המהות שלו בצורה רעה. אני אומר שהוא אדם רע, וזה אסור. הקב"ה אומר: על זה אני יכול לשתוק, כל זמן שאתה מגלה את הרע של בני אדם, אני יכול לשתוק, אבל כשאתה מדמה שהפנים שמתגלים בתורה הם כמו הפנים של השכל שלך, כשאתה חושב שאני מתגלה בתורה רק לפי ההבנה שלך, אז אני אוכיחך ואערכה לעיניך, כי התורה היא תמיד הרבה יותר עמוקה ממה ששכל אנושי יכול לתפוס.
עיי' בדברי רש"י על הפסוק: 'ועשית ככל אשר יורוך', אפי' שאומרים לך על ימין שהוא שמאל וכו' וכ"ש אם אומרים לך על ימין שהוא ימין. דבריו תמוהים. כשסנהדרין אומרים על ימין שהוא ימין איני צריך לשמוע להם, אני מקיים את הדברים כי אני מבין שהם נכונים. אולם רש"י מלמדנו שזו טעות. גם כשסנהדרין אומרים על ימין שהוא ימין אתה צריך לשמוע להם רק בגלל שזו תורה ולא בגלל שהשכל שלך מבין את זה.
ועליו מפורש בקבלה: הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. מאי כעבות העגלה? אמר רבי אסי: יצר הרע, בתחלה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה לעבות העגלה.
בהתחלה אדם חוטא בדבר שאין לו אליו משיכה חזקה אך לבסוף יש לו משיכה חזקה לכך, משיכה כעבות העגלה שאי אפשר להינתק ממנה. כשאדם הולך אחרי שכלו בלבד בהתחלה נראה לו שאין הפרש גדול בין מה שהוא אומר ובין התורה, יש כאן רק דבר דק, אבל אחר כך הוא הולך אחרי השכל שלו גם נגד התורה בפירוש. אפשר לראות את זה אצל אחאב שאומר לאליהו שהוא עוכר ישראל, כי הוא הבין שגם הוא רוצה את כלל ישראל והוא עושה את זה לפי השכל שלו בצורה הכי טובה שיש. הוא רצה להעמיד את כלל ישראל לפי השכל שלו ולא לפי שכל התורה.