פרק חלק דף צב עא מי שאין בו דעה עד סוף המימרות של ר' אלעזר

מתקיף לה רב אדא קרחינאה: אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע! – אמר ליה: למילתיה, הכי נמי, כדעולא. דאמר עולא: שתי הופעיות הללו למה? אחת למדת טובה, ואחת למדת פורענות.

מהו דבר גדול? דבר שאמנם מופיע בעולם שלנו אך נוגע למקומות עליונים. מובן שדעת עונה להגדרה זו, כי היא כח המכריע בין שתי כוחות עליונים לקראת המקבל. אך קשה לגמ' להבין מה יש בנקמה מעבר להופעה בעולם. הרי לכאורה נקמה אינה מכריעה בין שתי צדדים. היא רק מדגישה את האחד. נקמה היא הדגשת מציאותו של הנוקם, אין בה צד שני.

מידת הנקמה מתעוררת אצל אדם בזמן שחברו פוגע בו ומבקש לאפס את מציאותו, אז הוא מבקש לנקום, להתהפך ולהדגיש את מציאותו על חשבון חבירו. גם מידת הנקמה אצל הקב"ה מתעוררת כשמאן דהו רוצה להכחיש את מציאות הבורא, או אז הקב"ה מוכיח לו שהוא כאן. לכן מקשה רב אדא איך אפשר שנקמה תהיה בין שתי צדדים, בין שתי שמות.

מיישבת הגמ' שגם בנקמה ישנם שתי צדדים. נקמה גורמת מצד אחד ששכינה שורה על כלל ישראל, ומצד שני היא מביאה פורענות על אומות העולם. העובדא שלנוכחותו של הקב"ה יש רושם גם על ישראל וגם על אומות העולם היא הכרעה בין שני צדדים. הנקמה מראה את נוכחותו של הבו"ע בשתי הצדדים.

היכולת להתבטא בשני הצדדים נובעת מכך שגם בנקמה יש משהו מעבר, נקמה נוגעת לעולם השכר. בשכר יש תמיד חשבונות יותר גבוהים, לכן שייך לומר שהיא דבר גדול. הגמול עולה לאותו מקום כמו הדעה. בכל נקודה של שכר שנקבל לעתיד לבא יש עוד ועוד פנימיות עד אין סוף.

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, שזה ניתן בין שתי אותיות וזה ניתן בין שתי אותיות.

ל'דעת' יש שתי קצוות. הקצה האחד הוא הדעה של פרנס המנהיג את הציבור בצורה נכונה. היא עומדת למטה, בין יסוד ומל' שיש זיווג ביניהם כנרמז בפסוק 'מרחמם ינהגם'. אולם הדעת עצמה עומדת הרבה יותר גבוה, כמבואר בפסוק 'כי אל דעות ה'.' ואדם שיש בו דעה כולל את שני הקצוות הללו.

כאן מתגלה שגם השורש העליון ביותר של הדעת, דעת במקום הכתר, כולל זכר ונקבה, נותן ומקבל. אף שהיא מכריעה בין שורשי ההנהגה כולה, אולם הכל עומד לקראת המקבל. כל ההכרעה בין השמות העליונים היא כדי להגיע בסופו של דבר עד למטה. זה בעצם תפקידו של בית המקדש. להוריד את ההשפעות העליונות מהקו עד המלכות. אפי' בשורש הדעת אין ענין אחר חוץ מלהגיע עד המציאות.

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר, שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים.

דעת מחברת בין עליון ותחתון. ולכן מי שיש בו דעה 'לסוף מתעשר'. 'לסוף' אינו הגדרת זמן אלא ביטוי לכך שהדעה מכניסה את הכל לתוך המציאות. עשירות היא כשיש פרטים רבים בתוך המציאות. שרשו של הריבוי הוא כלל אחד, אך כשהכלל העליון הזה יורד למטה, יש למטה פרטים רבים. כשהדבר העליון נוחת עד למטה, עד המדרגה הפשוטה ביותר, עד כיסו של האדם, ונותן לו הרבה כלים, אז המציאות מתעשרת.

כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנא' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו.

עד עכשיו דיברנו על מי שיש בו דעה. עכשיו מדברים על הצד של הרע, על מי שאין בו דעה. מי שאין לו את אותו קו המחבר את הכל, אסור לרחם עליו. רחמים הם מלשון 'רחם'. כשאני מרחם על מישהו אני נותן לו כלי קיבול. אין לו כלי, ואני נותן לו כלי. מי שאין בו דעה הוא אדם שאינו יכול לחבר דבר עליון לחיים הפשוטים שלו. אסור לתת לו כלים כי הוא ימלא אותם בדברים לא ראויים.

אין מדובר כאן על אדם שאין לו דעה בכלל. יתכן שזהו אדם גדול כמו בלעם היודע דעת עליון, אולם דעתו העליונה לא ירדה למטה, לא הולידה אצלו כלום. זה מה שהפסוק אומר: 'אם לא עם בינות הוא', אם אין דבר עליון שיורד למטה, 'לא ירחמנו עושהו'. הקב"ה לא יתן לו רחם, לא יתן לו כלים, כי הוא לא ימלא בהם דברים טובים. רחמים על אדם שאין בו דעה הם כמו הוצאת זרע לבטלה. השפע נשפע על מקום לא פורה.

יש כאן נקודה הצריכה התבוננות. ר"א פותח באדם שאין לו 'דעה', אך מביא פסוק המדבר על 'בינה'. הטעם לזה הוא משום שבינה היא המקור. היא מהג"ר העומדים למעלה, והדעת עומדת ביניהם ומורידה את ההשפעה למטה. (כתוב בספה"ק שהבינה מבינה מהנבראים איזה חלק מהחכמה שייך אליהם ומורידה את אותה חכמה אל תוכם.) דעה מכונה כאן בלשון 'בינות' כי היא הבן של הבינה. הבינה משולה לאמא שיש בבטנה עובר והוא הדעת.

ואמר רבי אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה – יסורין באין עליו, שנאמר לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו, ואין מזור אלא יסורין, שנאמר וירא אפרים את חליו ויהודה את מזרו.

גם כאן הדעה מכונה בלשון בינה, 'אין תבונה בו'. כאן מתחדש שגם חיצוניות אסור לתת למי שאין בו דעה. לחם הוא אחד הדברים הגשמיים המבטאים דבר עליון. הוא סועד את הלב. הוא ההתגלמות של ההשגחה העליונה שרוצה בקיום האדם. טעם חיטה נותן לאדם שכל. (כתוב בספה"ק שלחם הוא בגי' שלש פעמים הוי"ה. לחם הוא דבר גבוה מאוד שמתגלם בעולם שלנו. כמו ת"ח שאמנם נמצא איתנו, אך הוא התגלמות של דבר עליון יותר.)

גם אם אתה רוצה לתת שכל ע"י החיצוניות, ע"י הלחם שלך, אסור לך לתת למי שאין לו דעה מעצמו. דעת היא ביטוי לקשר עליון, לדבר שבא מלמעלה, ואסור לתת אותה לאדם שאין לו את היכולת לגלם בתוכו דבר עליון.

פנימיות אינה מולידה פנימיות. אם אין באדם דעה, לא יעזור לך לתת לו משהו פנימי. פת שהיא נותנת סעד הלב. כשאין לאדם פנימיות, פנימיות אינה מתקנת אותו.

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה – לסוף גולה, שנאמר לכן גלה עמי מבלי דעת.

כבר ראינו לעיל שדעה עולה עד למעלה, היא המקשרת את העולם שלנו לשרשו העליון. מי שאין בו דעה בונה את העולם שלו בלי קשר למעלה, בלי דעת. הוא תופס את העולם בצורה מאוד ארצית. כשאתה בונה בנין בעולם בלי שהעליון נכנס לכאן, אין לך מקום בעולם. אם אין קשר למעלה, בנין העולם שלך לא יוכל להיות כאן. אין לעולם התחתון מקום בלי קשר לעולם עליון.

לכן כתוב 'בסוף', הסוף הוא ביטוי לאופן שהדבר מתפרש בקרקע. במקום הנמוך ביותר. הקב"ה רוצה עולם שהוא מקום לעבודה, מקום שמבטא דברים עליונים, ומי שאין לו דעה אין לו מקום בעולם.

ואמר רבי אלעזר: כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה – אש אוכלתו, שנאמר כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נפח ירע שריד באהלו. אין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר ובשרידים אשר ה' קרא.

גם זה המשך של סוגיית הדעת. ההתגלמות של הדעת היא בחכמת התורה. כמו כן, עיקר זמנה של החכמה הוא בלילה, אז העולם אינו בחזקו ותקפו ויש מקום להתעסק גם בעולם הזה בדברים גבוהים יותר. בית שאין דברי תורה נשמעים בתוכו בלילה אינו קשור למעלה. ומקום שאין לו שייכות לדברים עליונים גם בשעות שהעולם נחלש, אש אוכלתו, מידת הדין אוכלתו.

לילה מבטא את התנועה מלמטה למעלה. אם יש לילה בלי מיתוק של תורה באה אותה תנועה שמלמעלה למטה שהיא אש, ואוכלתו. 'אש לא נופח' היא אש חזקה שאינה צריכה נפיחה. אש בלי מיתוק, מידת הדין בלי מיתוק. היא בוערת עד כדי כך שלא צריך לנפוח בה כדי שהיא תאכל ותכלה.

ואמר רבי אלעזר: כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו – אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו, אין שריד אלא תלמידי חכמים, שנאמר ובשרידים אשר ה' קרא.

תלמידי חכמים הם בני אדם שמגלמים בתוך עצמם דבר עליון. הם שגרירים של העליון, שגרירים של הבו"ע. ומי שאינו מהנה ת"ח מנכסיו הוא אדם שאינו מתקשר עם דברים עליונים.

הוא אינו רואה סימן ברכה לעולם, כי ברכה תמיד מגיעה מעולם עליון. תלמידי חכמים הם התגלמות של הדעת שבאה מלמעלה למטה, הם מנהיגים וממתקים את הה' גבורות של המלכות, וכשאין מיתוק, הגבורות עולות מלמטה למעלה. אם בגללך הת"ח נשאר כאן למטה, אם הוא אינו נהנה ממך, אין אפשרות שהברכה תרד אליך.

ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. –

שיור פת על השולחן נובע מההבנה שכיון שהפת היא שפע המגיע מלמעלה, יש בו יותר ממה שאני יכול להכיל. אמנם הוא יורד אלי, הוא נמצא כאן כדי להזין אותי, אולם עדיין הוא גדול ממני. וזה מתבטא גם בבחינה הפשוטה הזו שאינני יכול לאכול את כולו.

לחם הוא בגי' ע"ח כנגד שלש הוויות. הוא החיצוניות של הפנימיות. החיצוניות של הדעת, של השפעתו של הבו"ע. אם אינני משייר, אני לא מכיר בכל שהבו"ע נותן תמיד יותר ממה שצריך. צריך להכיר שתמיד במה שבא מהבו"ע יש יותר ממה שאני צריך.

והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שלחנו – כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך! – לא קשיא, הא – דאיכא שלימה בהדיה, הא – דליכא שלימה בהדיה.

בעבודה זרה הדבר המשפיע עלי נמצא באותה רשות יחד עם המושפע. היא השפעה רוחנית שכל כולה ברשותי. עבודה זרה היא כאן ואני יכול להכריח אותה לתת לי ולהשפיע עלי. אולם את הקב"ה עובדים בצורה אחרת. הוא למעלה, ברשות אחרת, ואנו פונים אליו ומבקשים שיפנה אלינו.

הפתיתים הם שארית מהסעודה שהבו"ע השפיע עלי, אך הלחם השלם הוא השפעה בפני עצמה. אם אני אוכל ונשארים פירורים מהשפעתו של הבו"ע זה נקרא סימן ברכה. אולם אם אני משייר מהשפעת ה' אלי ומניח בצידה עוד לחם שלם, הרי כביכול אני אומר שיש עוד השפעה חוץ מהשפעתו של הבו"ע, ולא זו בלבד, אלא היא ברשותי, על שולחני.

ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו – כאילו עובד עבודה זרה, כתיב הכא והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב התם הבל המה מעשה תעתעים.

אמרנו לעיל שהדעת – ההשפעה העליונה יכולה להתהפך לעבודה זרה, ל'עורך לגד שולחן', על ידי שאדם מייחס את המקור אליו, כביכול הוא ברשותו. עכשיו ר"א אומר שיש דבר חמור יותר. אדם המחליף בדיבורו, אדם שאומר דבר שלא היה ולא נברא. כאן אין מקור בכלל והוא יוצר מקור מעצמו. כביכול הוא המקור של הדבר בעולם.

דיבור הוא ביטוי של הדעת. כשאדם מחליף בדיבורו הרי הוא משתמש בכח הדעת בצורה לא נכונה. הדעת אינה מורידה את העליון לכאן אלא מייצרת בעצמה משהו. והמחשבה שאדם יכול לייצר ברוחניות משהו בעצמו, היא עבודה זרה.

אולי אפשר להוסיף נקודה נוספת. הדעת היא במוח. המרחק מהמוח אל הפה קטן יותר מהמרחק מהמוח אל היד. כשאדם מחליף בדיבורו הרי שגם במרחק הקטן הזה, מהמוח אל הפה, הדעת כבר אינה מהלכת בצורה נכונה.

ואמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה – קשתו ננערת, שנאמר עריה תעור קשתך.

גם ענין זה קשור לסוגיית הדעת שהרי 'אין קישוי אלא לדעת'. הכח היחיד שיכול להכניס דבר עליון לתוך העולם, ליצור חיים חדשים, הוא כח הדעת. מותר להשתמש בכח הזה רק בקיום מצוות עונה. המסתכל בערווה משתמש באותו כח עליון לבטלה. לכן קשתו ננערת. הוא מאבד את כח הגברא שלו כי הוא משתמש בו בצורה לא נכונה^[1].

ואמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל וקיים. אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא: בית אפל אין פותחין לו חלונות לראות נגעו, שמע מינה.

[1] בקיום מצוות עונה אדם מאבד את עצמו. כי אי אפשר להכניס את השותף השלישי אם אדם לא מאבד שליטה. הולדה היא הורדה של דבר עליון וכל זמן שאדם אינו מאבד שליטה, אין מקום לכניסה של דבר עליון. (בבואה דבבואה של נבואה שבה הנביא מאבד את כוחו ומציאותו.)