חינוך מתחיל בהבטה של המחנך בפני הילד. זהו הצעד הראשון בחינוך – חינוך מתחיל בחניך עצמו. עלינו להביט בו ברצינות ובכבוד ולהבין מהו וכיצד הוא חש, מרגיש וחושב. רק לאחר מכן באים כל העקרונות החינוכיים.
חינוך מתחיל בהבטה של המחנך בפני הילד. זהו הצעד הראשון בחינוך – חינוך מתחיל בחניך עצמו. עלינו להביט בו ברצינות ובכבוד ולהבין מהו וכיצד הוא חש, מרגיש וחושב. רק לאחר מכן באים כל העקרונות החינוכיים.
נושא בעול הוא תחילת החינוך
הנושא המאתגר בחינוך הוא הפער הקיים בין מה שאנו חושבים לנכון לבין התפקוד של החניך. החניך עשוי להיות התלמיד, הילד, ואפילו אנחנו כלפי עצמנו.
ראו להתבונן בנקודה יסודית זו משום שהיא היסוד והתשתית לאופן שבו נחנך ונדריך את ילדינו.
'נושא בעול עם חברו' הוא הדבר שאמור לעמוד לנגד עינינו בגישה שלנו לילדים ולתלמידים. זהו יסוד המעצב ומשנה את אופן החינוך שלנו.
נשים לב מהי החשיבה הרווחת בנושא זה.
הצורה הרגילה בה אנו מחנכים היא באופן שברור לנו מה צריך להיות. מהי צורת החיים הנכונה שהילד מחויב לאמץ. את אלו נדרוש מהילד.
כך, לצורך הדוגמא, אם נתמקד בצורת הלימוד – מספר שעות הלימוד, רציפות הלימוד וכן כל כיוצא בזה. הצורה ברורה לנו מראש, ואנו נדרוש מהילד לעמוד ולהגיע ליעד ולמטרה כפי שהיא ידועה לנו.
ניתן להתייחס לצורת חינוך זו באופן סלחני כשמדובר בחינוך מוסדי. בתוך מסגרת ומערכות גדולות לפעמים אין ברירה, ואופן החינוך נעשה על ידי קביעת דגם אופטימלי מראש – הדרישה מכל התלמידים היא לעמוד בדרישה ולהגיע לתוצאה זו.
אך כשאנו מכניסים מודל כזה של חינוך מוסדי לתוך הבית זהו פשע וטעות גדולה. גישה זו מסוגלת להביא לתוצאות אכזריות כלפי הילדים. בדרך לתוצאה בה אנו חפצים, אנו רומסים את הרגשות והאישיות של הילד לחלוטין.
גישה זו, המקדשת את העיקרון בלא שימת לב לילד עצמו, מעוורת לעיתים את עיני המחנך או ההורה באופן שהעומד מהצד משתומם כמה אכזריות יכולה לצמוח ממחשבה "חינוכית".
מעשה שהיה וילד הביא עוגות לכבוד הנחת התפילין לקראת בר המצווה שלו. אימו המסורה שלחה איתו עוגות ביד נדיבה ובכמות גדולה. לאחר שכיבד את רבותיו בתלמוד תורה ואת חבריו, נשארו לו עוגות בכמות גדולה. וכך קרה שבמהלך השיעור בחיידר הוא אכל עוגה מהמלאי שנותר לו. כמובן שזהו דבר שלא ראוי לעשות. אך הרב בכתה הגיב והעניש אותו בצורה יוצאת דופן – הוא הכריח אותו לעמוד מול הכיתה ולאכול את כל העוגות שנשארו לו, שזו הייתה כאמור כמות בלתי הגיונית לאכילה. הילד אכל על כורחו וכמובן הקיא הכל לאחר מכן.
המקרה הוא כמובן יוצא דופן, והאב בא להתייעץ מה לעשות.
תוך כדי הדיון עלתה שאלה, מדוע הילדים שגילם כבר בגיל בר מצווה, והרי הם מחויבים בכל המצוות, מדוע ואיך לא קם אחד מתוכם וזעק את זעקת הילד המסכן והתנגד למעמד האכזרי והמשפיל? אחד המחנכים שנכח בדיון הגיב ואמר ש'המלמד תמיד צודק' וכך הילדים צריכים לחשוב ולהתייחס אליו, ומכאן שאין מקום להתנגדות של מי מהם.
אלו כמובן דברים נוראיים!
בזהירות המתבקשת ניתן לשאול עליהם – מה ההבדל בין אמירה זו לדבריו של אייכמן שאמר במשפטו כי אין הוא אשם משום שנשמע לפקודות? קידוש האמירה ש'המלמד תמיד צודק', תוך התעלמות מוחלטת מראיית התלמיד ורגשותיו וחייו כחשובים בפני עצמם, מביאים לעיוותי חשיבה מזעזעים.
חינוך כזה, שמוחק את הילד ואת מה שהוא כשלעצמו בדרך למימוש העיקרון, הוא אינו חינוך יהודי. הניסיון ליישם את מה שכתוב בספר בנוגע לאופן שבו האדם צריך להיראות – אינו חינוך כלל.
חינוך מתחיל בהבטה של המחנך בפני הילד. זהו הצעד הראשון בחינוך – חינוך מתחיל בחניך עצמו. עלינו להביט בו ברצינות ובכבוד ולהבין מהו וכיצד הוא חש, מרגיש וחושב. רק לאחר מכן באים כל העקרונות החינוכיים.
לעומת זאת, יש תפיסה שמקורה בעידן המודרני, לפיה על המבוגר רק להכיל את הילד. להדריך אותו רק על פי הרגשות שלו והמבנה שלו עצמו. בלי שתהיה שום נקודת עוגן מבחוץ. מי שמצדד בגישה זו יודע אף לצטט את הפסוק 'חנוך לנער על פי דרכו', מה שיתבאר בהמשך כטעות.
גם גישה זו אינה יהודית. משום שחינוך כזה לא מחזיק שום עיקרון יהודי. רק הילד, כפי שהוא.
ישנה גישה שלישית, המציבה בראש ובראשונה את תמונת המטרה מול העיניים, אך יחד עם זאת גם קשובה לקשיי הילד ולטבעו על מנת לדעת כיצד ניתן לעזור לילד להתגבר על הקשיים על מנת להגיע לאותה מטרה. הילד יקבל פרסים והבטחות, לרוב בשביל שבאמצעותם יקבל כוח להתגבר על הקושי.
השיטה עלולה להיראות נכונה משום שהיא קשובה לילד. אך כאמור, בדרך זו המחנך שם בראש ובראשונה את תמונת המטרה האופטימלית כפי שהוא היה רוצה לראות את הילד, וההקשבה ושימת הלב לילד נועדות בשביל לדעת היכן וכיצד ניתן לסייע לילד להתגבר על הקשיים שעומדים בינו לבין המטרה.
הצורה הנכונה לחינוך היא לשים לב, להתבונן ולהקשיב לעולמו של הילד בראש ובראשונה. לכל ילד נורמלי ישנה התמודדות עם הדרישות שיש לו מההורים או המורים. עלינו להתחיל בחניך, להתבונן בעולמו מתוך כבוד ורצינות. נקודת הפתיחה היא 'נושא בעול עם חברו', לשאת את עולמו של החניך, גם כשהוא צעיר. לקבל את העובדה שיש לו עולם משלו והוא הדבר הראשון.
לאחר מכן על המחנך לשוב לעקרונות התורניים. ולנסות לראות היכן הילד יכול לבטא וליישם את העיקרון התורני בתוך החיים שלו כפי שהוא. הצורה יכולה להשתנות, היא לא תהיה במדויק התמונה שעמדה למחנך בראש, אבל הילד יישם את העיקרון התורני במידות המתאימות לו. הדבר לא יתרחש כפי הכתוב בספר, אלא יהיה בצורה הייחודית של הילד.
זהו יסוד החינוך – למצוא את היישום הייחודי של הילד בקיום העקרונות התורניים הבלתי משתנים.
הקשבה כזו לילד היא זו שמאפשרת לו למצוא את המקום שלו בתוך עבודת ה' וכך להצליח בה.
מעשה היה ובחור התלונן כי אין לו טעם בלימוד, מבירור עימו עלה כי הוא מומחה למשחק ה'סנוקר' ואוהב אותו, לדבריו, לימוד סוגייה אינו דומה ליכולות שיש בו במשחק הסנוקר.
העצה לאותו בחור הייתה ללמוד חומש רש"י ועוד מפרשים, בהם המרחב והיצירתיות דומים יותר לכוחות הנפש שלו כפי שמתבטאים במשחק. אומנם המודל העיקרי הוא לימוד גמרא ומפרשיו, אך לבחור זה יש את הקשר הייחודי שלו עם התורה.
העיקרון של הקשר לתורה נשמר גם לאחר שהצורה הותאמה לאופיו ולעולמו.
אנו חיים בעידן שבו אנו מרבים לומר על הדור הצעיר כי הוא חלש ואין לו יכולות לעמוד בכל מיני מצבים. זו קביעה מאד בעייתית. ראשית, משום שמדוע דור שלם של אנשים יהיה עם אופי כל כך חלוש?
שנית, אנו רואים שכאשר ישנו אתגר גדול, בני הנוער מתגלים בכוחות נפש אדירים. כך אפשר לראות כעת, במלחמה. רבים חשבו כי אין לדור הצעיר שנמצא כל העת במסכים ובטכנולוגיה סיכוי בקרב זה. אך בניגוד לתחזיות, הדור הצעיר הפתיע לטובה ומגלה כוחות ותעצומות נפש נפלאים.
'חולשת הדור' היא תוצאה ישירה של החינוך שלנו. כאשר אנו דורשים מהילדים להיות צורה מבוימת.
אנו גורמים לנבואה להגשים את עצמה על ידי שאנו גורמים לה להיות כך.
אנו פוחדים לקחת את העיקרון התורני ולנסות ליישם אותו במקומות הנמוכים יותר, איננו יודעים מה לעשות שם. כך יוצא שאנו מעדיפים לדרוש מהחניכים את הרובד "התקין" של 'מה צריך לעשות', ולא לתת להם להתבטא בתוך המרחב הזה.
הפחד ממקומות אלו משאיר את הילדים חלשים.
זו עבודה, ועלינו לשנס מותניים עבורה. להביט כראוי על הילד, להבין אותו ואת מה שהוא צריך, ורק אחר כך להכניס את העיקרון התורני למרחב ולתת לילד ליישם את העיקרון התורני בתוך הכלים המסוימים שיש לו, גם אם הם לא יתאמו אחד לאחד עם התמונה העולה מספרים מסוימים או מהתפיסה הרווחת כלפי תחום זה.
אומנם בתוך מוסד קשה להתנהל באופן זה, ולכן ישנם כללים כשכולם צריכים להתיישר לפיהם. אך לפחות בתוך הבית, עלינו להקשיב ולראות את הילד בראש ובראשונה.
לכל אדם, גם כשהוא אינו "בעייתי", ישנו מבנה אישיות מסוים אשר מתקשה בדברים מסוימים ויש לו את האתגרים האישיים שלו.
אדם צריך בראש ובראשונה לשאת בעול. בין אם זהו עולו של החניך – מבנה אישיותו, ובין אם זהו עולו שלו עצמו. כן, כל אדם צריך להכיר ולהתייחס באמפתיה למציאותו על מנת שיוכל לאחר מכן לחנך את עצמו ואת האחרים כראוי ולא רק להחיל עליהם דוגמות נוקשות.
עלינו להכניס את העיקרון התורני לאחר שנבין היטב ונשים את אישיותו של הילד על לוח ליבנו.
הדבר מתבטא גם בדברים שונים.
לפעמים הילד מספר כי המלמד התנהג אליו באופן לא הוגן או דרש ממנו דברים שאינם צודקים. במצב זה אנו נמצאים במיצר, המלמד התנהג כלפי הילד בצורה לא הוגנת, מצד שני ישנו הכבוד למלמד שאנו רוצים לשמר.
גם כאן, דבר ראשון עלינו לראות את הילד, להבין שעבר עליו משהו לא טוב. עלינו אף לשקף לו את הדבר. אך יחד עם זאת עלינו להחיל את העיקרון התורני שהוא הכבוד שהחניך צריך לרכוש למלמד. הדבר שייצא מכך הוא שהמלמד ראוי לכבוד אך הוא טעה במקרה זה. ננסה לחפש פתרון אחר לילד.
האמירה כי המלמד ראוי לכבוד ועם כל זה הוא אינו צודק היא אמירה מורכבת. היא רואה את טובתו ואת מציאותו של הילד, אך יחד עם זאת היא נותנת כבוד למלמד, ועדיין הוא אינו צודק.
לעיתים, כאמור, למוסד עצמו קשה להעביר מסר כזה, אך כהורים בבית חשוב שכך יהיה המסר.
המוטו צריך להיות כיצד מיישמים את העיקרון התורני בתוך מצבו של הילד.
גם בנושא של תפילה מצוי פעמים רבות כי האדם לא התחנך מעולם לגשת לתפילה בכלים שלו. האדם מקבל מסר כי עליו להתפלל באופן כזה וכזה. הוא אינו מוצא טעם בכך אך הוא חש שהדבר כפוי עליו, וכך מתפתחים אצלו קושי ותסכול מהתפילה, היא הופכת להיות משא בלתי נסבל.
צורת החיבור הנכונה שעלינו גם לשקף לילד היא כי אכן התפילה כפי שהיא נראית, עלולה להיות "משעממת", היא חוזרת על עצמה שלוש פעמים ביום ואכן קשה להתפלל כפי שצריך.
אך בכל זאת, על הילד לאפס את כל מה שהוא חושב על התפילה ולהתחיל מנקודה פנימית שלו – לנסות לזהות במרחב התפילה משהו שכן נוגע בו. אולי ברכות מסוימות, קטעים כאלו ואחרים.
באופן כזה אנו יכולים לפתח את המקומות האלו ולהתחבר לתפילה מהמקום שנותן לנו את החיבור.
אנו לא צריכים להביא את הילדים בגיל צעיר מדי לבית הכנסת, מה שייחווה אצלם ככפייה לתפילה שאינה מדברת אליהם כלל.
העיקרון הוא – לא לגרום לילד לעשות את מה שאני רוצה, אלא לחנך אותו כך שיקיים את העיקרון התורני מתוך המקום המיוחד שלו, מתוך הקשר האישי שלו.