ועד בהקדמת הרוקח
פתיחת ההקדמה:
נתתי אל לבי הבלי עולם הזה שהם שוא ושקר, והעולם הזה עולם עובר וימי אדם מעטים והפועלים עצלים, מרוב צרות וצוקות נחסרו לבות האדם כי בגוים אין תורה. ואמרתי אל לבי לא כל האדם זוכה לידע מלבו חקרי הלכות לסלת סולת נקיה, אכתוב ספר אחד למען ירוץ קורא בו למצוא דברי חפץ לידע איך לעשות המצות כאשר צום אלוקינו יתברך שמו ויתעלה זכרו. וקראתי הספר הזה: רקח בשמי: 'אלעזר, וסימן ר'קח מרקחת מעשה ר'קח שמו 'אלעזר בן 'יהודה, כל אדם צריך לרשום שמו בספרו כמה תנא דבי אליהו מתחיל ויגרש את האדם לפי כן ויגר"ש כמה תנא דבי אליהו מדרש תדשא מתחיל תדשא הארץ דשא כמה זה 'רבי פנחס בן יאיר ומדרש בראשית רבה מתחיל ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ואהיה שעשועים כמו רבי הושעיה רבה ופרקים דרבי אליעזר מתחילין מי ימלל גבורת ה' כמה אליעזר בן הורקנוס וכן סדר עולם מתחיל מאדם ועד נח, מאדם כמו יוסי.
יראת ה' ראשית דעת. ראשית חכמה יראת ה'. תחלת חכמה יראת ה'. אדר הכל אהבת השם. למד נבון לב טוב.
אנו מתחילים בלימוד ספרו של הרוקח, הרוקח הוא אחד מגדולי הראשונים, יותר מכך ר"א בן הגר"א כתב בספר רב פעלים שהרמב"ן למד קבלה אצל הרוקח על דרך נס, אם כן הרוקח הוא רבו של הרמב"ן בקבלה. דברי הרוקח הם תמציתיים מאוד אך יסודיים ביותר, נוכחתי בכך כשהצעתי לפני המשגיח ולפני הגר"י דיוויד מדבריו כאן בהקדמה, ופעמים שהם ממש היו נסערים מתוקף הדברים.
מטרת לימוד זה להחיות בנו את הגישה שניתן ללמוד ספר בצורה שמתבוננים היטב במה שנאמר, מרחיבים את הנאמר, ולפתע פוגשים שיש כאן תוכן עצום ונורא בכמה מילים. אינני אומר שהפירוש המוצע בדבר הרוקח הוא בוודאי הנכון, זה איננו הנושא בלימודנו, הנושא הוא שעלינו להשתית בתוכנו את הענין שיש להתבונן בדברי הראשונים כראוי. אנו מורגלים בדברים הידועים, בציטוטים מסוימים של הרבינו יונה או של החובות הלבבות, דברים מוכרים, ובשל כך שהם ידועים כבר הם אינם מעוררים את האדם, בלימודם האדם איננו עומד מול אתגר, מול צורך לפענח את כוונת הדברים. כאן בלימוד הקדמת הרוקח אנו פוגשים את האתגר שבהבנת הדברים וכך אנו מתבוננים בהם. דברי הרוקח כאן אינם ברורים ומובנים, וננסה להעמיק בהם ולפרשם. זהו דבר חדש שיתכן ולא עשינו בחיינו וכדאי להתנסות בו.
נתחיל בלימוד דבריו: "נתתי אל לבי הבלי עולם הזה שהם שווא ושקר, והעולם הזה עולם עובר וימי אדם מעטים והפועלים עצלים, מרוב צרות וצוקות נחסרו לבות האדם כי בגוים אין תורה".
יש לקרוא היטב את דברי הרוקח, הוא אומר מספר דברים. הוא אומר כי המציאות של העולם יש בה הבל שהוא שווא ושקר. מהו השווא ושקר שיש בעולם? לכאורה המילה שקר איננה המילה הנכונה לדבר בה על העולם. כשמדברים על דיבורים של בן אדם ניתן לומר שהוא מדבר שקר, אך מה פירוש הדבר שהבלי העולם הם שקר? הבלי העולם הם מציאות רעה או מפתה, אך מדוע הם שווא ושקר? שקר משמעותו שהשאלה היא אם הם אמת או לא, והדבר איננו מתאים להיאמר על הבלי העולם.
נבאר את הדברים מתוך דוגמא מסוימת. בהיותי בישיבת שטרסבורג של הרב אליהו אביטבול, הייתי נוכח בקבלת שני תלמידים שהגיעו לישיבה עם שער ארוך האסוף לקוקו גדול, הם אמרו שסיימו עם התרבות המערבית, וסיפרו שהיו נוכחים בהקרנת סרט על מסך גדול, והכירו בשקר שיש בכך, לכן הם זרקו אבנים על המסך, כשהם זרקו את האבן כל המרקע עליו מוקרן הסרט נמוג, והסרט התפוגג. כך הם הראו לציבור שם שכל מציאות זאת היא שווא ושקר, אין לה יסוד, היא איננה מציאות כלל. זאת היא מציאות דמיונית אך היא מנהיגה את העולם, אין שם שום אמת ומציאות בפנים, כשאבן אחת פוגעת בה היא נעלמת. זה הפירוש שהבלי העולם הם שווא ושקר.
דוגמא נוספת, בזמן מסוים הוזקקתי להגיע לשכונת תלפיות שהיא מרכז קניות ענק לצורך קניה מסוימת. התבוננתי בכך שכל מקום זה מושתת על היצר לחדש דברים שלא צריכים, מה היה קורה אילו יצר זה היה בטל מן העולם. אנשים צריכים בכל שנה רהיטים חדשים, רכב חדש. אם יצר זה היה מתבטל הרי שהכלכלה העולמית הייתה קורסת, קריסה עצומה, קשה בהרבה מקריסת מגדלי התאומים. כל כלכלת העולם הייתה מתפוגגת לכלום, אפס. זה פירוש דברי הרוקח הבלי העולם הם שווא ושקר, אין להם אחיזה באמת הם הכל שווא ושקר, בתוך המציאות של העולם יש מרכיבים שאין להם שום יסוד.
דבר נוסף שאומר הרוקח: "והעולם הזה הוא עולם עובר וימי האדם מועטים והפועלים עצלים". זאת בעיה נוספת שישנה בעולם, הוא איננו נותן מרחב של זמן. כאן הרוקח אינו מדבר על המציאות של העולם, אלא על המרחב הזמני שבו, שהוא מאוד מצומצם, ואנו איננו מספיקים לעשות את מה שצריך לעשות.
עוד אומר הרוקח דבר שלישי: "מרוב צרות וצוקות נחסרו ליבות בני אדם כי בגויים אין תורה". הצרות גורמות שהלב אינו עומד בצורה הנכונה, בצורה שנוכל להבין את התורה. נמצא כי ישנם שלשה יסודות שהם מפריעים לקלוט את האמת של התורה. א. הבלי העולם, שהם אינם מציאות, רק לתורה יש אחיזה במציאות האמיתית, ובהבלי העולם אין מציאות אמיתית. ב. יש מעט מידי זמן, אין לאדם מרחב זמן, אם היה לנו זמן ארוך יתכן והיינו מגיעים ליותר. הפועלים עצלים, אם היינו מנצלים את הזמן היינו יותר מגיעים לאמת. ג. יש צרות וצוקות ולכן נחסרים ליבות בני אדם ואין תורה.
ממשיך הרוקח ואומר: "ואמרתי אל לבי לא כל האדם זוכה לידע מליבו חקרי הלכות לסלת סולת נקיה". לא כל אדם יכול לבוא לכלל מצב שהוא מגיע לאותה נקודה אמיתית בתורה. הרוקח בעצמו זכה לכך. למרות שהוא עבר צרות קשות ואיומות שלא ניתן לתאר, במסעות הצלב הוא ראה בעיניו כיצד הצלבנים רצחו את אשתו. ועל אף צרותיו המשיך בכתיבת הספר. בתקופה זאת חיו אנשים מחומר אחר, מחושלים כברזל. הרוקח פגש בעצמו באותם צרות וצוקות, הוא פגש את השווא והשקר שמסביב, ובכל זאת הוא הגיע לסולת נקיה, לנקודה האמיתית שבתורה. והוא כותב שמשום שלא כל אדם זוכה לכך הוא יכתוב ספר שילמד זאת.
"אכתוב ספר אחד למען ירוץ קורא בו, למצוא דברי חפץ לידע איך לעשות המצוות כאשר ציוום אלוקינו יתברך שמו ויתעלה זכרו". הספר מיועד לאדם הרוצה לדעת כיצד לעשות את המצוות כמו שציוום השי"ת, דבריו אמורים על גדרי הלכה, כי ספר הרוקח הוא בעצם ספר הלכה – קיום המצוות כמו שציווה ה' אלוקינו. ודבריו כאן אמורים גם על ההקדמה, שהיא מעמידה את האדם עם כוחות נפשו בצורה נכונה כיצד לקלוט את התורה.
מכאן ממשיך הרוקח ואומר את דבריו המפורסמים שלא נעמוד כעת לעיין בהם: "וקראתי הספר הזה רוקח בשמי אלעזר, וסימן ר'קח מרקחת מעשה ר'קח שמו אלעזר בן יהודה. כל אדם צריך לרשום שמו בספרו כמה תנא דבי אליהו מתחיל ויגרש את האדם לפי כן ויגר"ש כמה תנא דבי אליהו, מדרש תדשא מתחיל תדשא הארץ דשא כמה זה רבי פנחס בן יאיר. ומדרש בראשית רבה מתחיל ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום ואהיה שעשועים, כמו רבי הושעיה רבה. ופרקים דרבי אליעזר מתחילין מי ימלל גבורת ה' כמה אליעזר בן הורקנוס. וכן סדר עולם מתחיל מאדם ועד נח, מאדם כמו יוסי".
הסיבה שיש למחבר לרשום את שמו בשם הספר, היא מפני שהספר הוא חלק ממנו, הוא נובע מעצמותו. מטרת כתיבת השם איננה בכדי שידעו מי המחבר, שהרי ניתן לכתוב את השם גם ברמז, המטרה איננה לפרסם את המחבר, את השם ניתן רק לרמוז. ענין כתיבת השם הוא מפני שהספר נובע מעצם האדם. הרוקח בספרו רוצה להעמיד את האדם כראוי עם כוחות הנפש שלו, זאת הוא מלמד בהקדמת הספר. בהלכות חסידות הוא רוצה להעמיד את הבן אדם באופן שהתורה יושבת אצלו בצורה הנכונה. לאחר שהוא מביא בספר את עצמו הוא יכול לכתוב את שמו בשם הספר.
רבים מביאים את דברי הרוקח הללו שיש לרשום את שם המחבר בשם הספר. אך הסיבה איננה בשל כך שהשם צריך להיות כתוב בספר, אפשר גם בלא זה. הסיבה לכתיבת שם המחבר כי התורה נובעת ממנו, ומה שנובע מאדם אחד שונה ממה שנובע מאדם אחר, ולכן יש לכתוב את השם. כיום יש ריבוי כתיבה של דברי תורה, אמנם רוב הדברים הנכתבים הם ליקוטים מספרים אחרים, על כך אי אפשר לכתוב את השם של עצמו, כי דברי התורה הללו לא נבעו ממנו, הם ליקוט. יש לחדש תורה שנובעת מהבן אדם עצמו.
נוסיף עוד, הגאון אומר שלרוקח היו את כל הברייתות שיש בשלימותם, אין הכוונה לאוסף כתבי יד, כל הברייתות בשלימות שהיו לו היינו גירסאות שאין לנו בספר יצירה. הייתה לרוקח גירסה ברורה, כל התורה כולה הייתה כמונחת בקופסא אצל הרוקח. יש כאן תוקף של אדם שיודע את התורה באופן שאין למעלה הימנו. ויחד עם זאת הוא כותב תורה מתוך עצמו, הוא היה יכול רק לצטט מתוך ידיעותיו העצומות בלבד, אך אינו עושה זאת, הוא כותב תורה מתוך עצמו. ולכן הוא רושם את שם המחבר בשם הספר.
יראת ה' ראשית דעת. ראשית חכמה יראת ה'. תחילת חכמה יראת ה'". אלו שלשה ציטוטים מפסוקים, מה רצון הרוקח לומר בכך? הרוקח אומר שכך מתחילים ספר. לעולם יש בספר שכל וחכמה, אבל הנקודה היא שהשכל מתחיל ממקום שהוא גבוה יותר ממנו, הוא מתחיל מנקודת ראשית הגבוהה מן השכל. דבר זה הוא יסוד כל התורה כולה. לו נבוא לומר במילה אחת מהי כל התורה כולה, זהו ענין זה, שדבר שהוא גבוה מהשכל של האדם נכנס לתוך תפיסת האדם. בכך המחלוקת שלנו עם כל הפילוסופים ועם כל העולם כולו, שאנו אומרים שהשכל שלנו נובע ממקום שהוא מעבר לשכל.
זה פירוש "יראת ה' ראשית דעת, ראשית חכמה יראת ה', תחילת חכמה יראת ה'". היינו יש ראשית לדעת ולחכמה והיא היראה. היראה היא תגובה של האדם כשהוא עומד בפני משהו יותר גדול ממנו. יראה האמורה לענין מעשה משמעותה שהאדם מפחד לפספס את המעשה. אך יראה האמורה על חכמה, אין פירושה שהאדם ירא ומפחד לפספס את החכמה, יראה של חכמה פירושה שהאדם עם החכמה עומד בפני עולם שהוא יותר גדול ממנו, זאת היא החכמה שלו.
דבר זה צריך חיזוק בזמננו. ראיתי זאת מספר פעמים אצל המשגיח, ונקודה זאת קיימת בצורה גדולה ועוצמתית אצל הגר"י דיויד. אצלו ראיתי בחוש את המודעות שהדברים שהוא מתעסק איתם הם יותר גדולים ממנו. למרות שהוא ת"ח בקנה מידה אדיר והתורה כמונחת בקופסא אצלו, בכל פעם שהוא מדבר יש הרגש שהוא בעצם עומד בפני מציאות גדולה ממנו, לא מציאות שהוא מכיל בתוכו, מונחת בכיסו, שהוא יודע ומבין אותה בדיוק, אלא דבר שהוא גדול ממנו. יתכן שבשמיעת שיעור בלבד לא רואים זאת, כי בשיעור האדם אומר את מה שהוא רוצה למסור, אך כשלומדים אחד על אחד עם אדם גדול כזה, רואים זאת ממש.
כיום איננו חווים זאת, בשמיעת שיעור או בלימוד ספר אנו חווים את העשרת הידע, אך לא את תחושה זאת שאני נהיה קטן יותר ויותר והדבר הנאמר הוא הרבה יותר גדול ממה שאני אי פעם יוכל להבין. הכרה זאת היא תחילת החכמה.
הרוקח פותח: "יראת ה' ראשית דעת", הוא מתחיל בדעת ולא בחכמה. הנקודה שבדעת שהיא מחברת בין למעלה ללמטה, כמו שמשה רבינו שהוא היה דעתן של ישראל, הוריד את התורה מלמעלה למטה. היינו דעת היא הדבר המוריד מלמעלה למטה. ולדעת יש ראשית שהיא מעל אותו למעלה שהיא מורידה ממנו, וראשית זו היא יראת ה'.
"ראשית חכמה יראת ה'". החכמה היא דבר שבונה את הבן אדם, הוא החכם, וראשית החכמה היא יראת ה'. וממשיך הרוקח "תחילת חכמה יראת ה'", ולכאורה הראשית היא דבר שמעל החכמה, ותחילת הוא דבר שבתוך החכמה, ואלו הם לכאורה שני דברים. כעת לא נדייק כאן יותר מידי, יתכן ואם היינו בקיאים בחכמת הקבלה יכולנו להבין מה כל פסוק ופסוק בא לומר. אך נשאיר את הדברים באופן זה: ישנם שלשה פסוקים המורים כי אכן התורה רוצה שיהיה לאדם שכל, שילמד תורה, אך לימוד התורה בנוי על כך שיש משהו יותר גבוה מן האדם. אלו הם תחילת דברי הרוקח.
כל דבר מדברי הרוקח הוא כמו כוכב, "כל הישוב כולו תחת כוכב אחד יושב" (פסחים צד, א), כך לימוד כל שורה פה הוא עולם מלא, ניתן לעבוד עליה שנה שלימה, איננו באים לעשות זאת, אלא להתבונן בדבריו. כעת למדנו שהיסוד של חכמת התורה הוא שהיא באה ממקום גבוה יותר. ניתן להתבונן בכך רבות, מטרת לימודנו להתבונן בכך קצת להבין שכך התורה בנויה, וכך הלאה בדברים אותם נלמד בהמשך. יש כאן מהלך שלם ויתכן שעתה לא נוכל להגיע לסופו.
"אדר הכל אהבת ה'". אדר היינו לבוש או יופי, אדרת היא לבוש, להאדיר זה ליפות, להחשיב. אם כן החשיבות של הכל או הלבוש, היינו ההופעה של הכל, היא אהבת ה'. כאן יש להתבונן להבין נכון את הדברים. מהי אהבה? כשאדם אוהב מישהו פירוש הדבר שהוא מרכזי בשבילו, זהו יסוד האהבה. וממילא אהבת ה' משמעותה שהאדם שם את הקב"ה במקום מרכזי בחיים שלו. אין הכוונה לומר שהבורא עולם הוא מרכז כל העולם מבחינה השקפתית, זה איננו נקרא לאהוב אותו, זאת השקפה לא אהבה. אהבה היא שאנו עובדים לשים את הבורא עולם כמרכז החיים שלנו.
דברים אלו הם המשך לאמור קודם לכן ברוקח. למדנו כי הרצון של הבורא עולם והנוכחות שלו הם דבר הרבה יותר גבוה ממנו, וכאן אנו לומדים שעלינו לקחת את אותו הרצון ולהוריד אותו לתוך המציאות שלנו, ולשם כך דבר ראשון יש לעשות את הבורא עולם דבר מרכזי בחיים שלנו. אנו עושים זאת כל יום בקריאת שמע.
לשים את הקב"ה כמרכז החיים אין זה מן הדברים הפשוטים, כי אם הוא מרכז החיים ממילא גם רצונו שם, ויש לו מה להורות ולומר לנו. וכל אדם צריך לעבוד על כך, שאדר הכל – היינו היופי של הכל, או ההופעה של התורה של רצון ה' בעולם, היא אהבת ה', היא היסוד של הכל. ועתה יש ללמוד, לא ניתן להסתפק באהבת ה', ויסוד הלימוד כפי שנראה בהמשך דברי הרוקח, הוא שהאדם הלומד מבין, אמנם אם האדם מבין לכאורה הדברים כבר אצלו? יש להבין בצורה כזאת שהלימוד עדיין מאפשר את הריח הזה שהדבר בא מעבר, הוא הרבה יותר גדול ממני, הוא לא מהרשות הפרטית שלי. אין זה פשוט ללמוד בצורה זאת, אנו רגילים ללמוד באופן שהתורה צריכה לומר את הסברא שלנו, כאן אנו עוסקים בלימוד מתוך מודעות שאיננו מבינים את הדבר אף פעם עד הסוף. אין אלו רק מילים שלא מבינים, אלא את עצם הדבר לא ניתן להבין עד הסוף. זהו חלק מן הלימוד, זאת היא ההבנה, אני מבין דבר שאני מודע לגמרי שלא אוכל להבינו עד הסוף.
"לימוד נכון לב טוב". נכון יכול להיות מלשון כן, היינו שהדבר נשען על יסוד נכון מלשון כן, וכלשון הפסוק (שופטים טז, כט) "שני עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם", היינו הבית נשען עליהם. על מה נשען הלימוד האמור שאיננו הולך כולו לכלי הקיבול של האדם, והוא מכיל את כולו כמונח בכיסו? הוא נשען על לב טוב, שהמרכז של האדם, הלב שלו, איננו לב שפונה לעצמו אלא פונה לטוב, אם הלב פונה לטוב, מה שמעניין את האדם זה הטוב, אז תוכל ללמוד ולהסכים עם זאת שלעולם אתה מתעסק עם תוכן שבסופו של דבר לא תוכל להבין עד הסוף. אתה מנסה להבין ככל האפשר, אך אף פעם לא תבין עד הסוף. יסוד ללימוד כזה שהוא לימוד נכון, הוא הלב טוב. שמרכז האדם הלב שלו הוא טוב, כך האדם יכול ללמוד בצורה הנכונה את התורה הקדושה שבאה ממקום כ"כ גבוה שראשית חכמה יראת ה', כשהמרכז הוא הבורא עולם. גם כשהאדם צריך ללמוד הוא איננו שם את עצמו במרכז. כשבלב האדם נמצא טוב הוא יוכל להסכים שלא הדבר שלו הוא העיקר. אנו מכירים זאת רבות, שהלב של האדם תפוס בכך שהוא צריך לייצר את הפשט, הוא צריך לומר זאת, לומר את המילה האחרונה, זה לב שאינו עסוק עם הטוב אלא עם המידות של עצמו, שם הלימוד מתעקם.
כשאנו מסכימים שהתורה היא מעלינו חוסכים בכך המון ויכוחים. אם חושבים רק שהתורה מעלינו לא לומדים כלל, לכן צריך לדעת כיצד לעשות זאת. מחד האדם לומד ומבין את התורה, ויחד עם זאת הוא מסכים שלא יבין את הדברים עד הסוף. ממילא גם אדם אחר יכול להיות בתמונה, לא הוא חייב להיות המאן דאמר הבלעדי. זהו "לימוד נכון לב טוב".
