יש להקשיב עם התבוננות, קשב הבינה, כשאני עושה זאת אנשים חושבים שזו רוח הקודש, אך זאת פשוט הקשבה. הקשבה לקול. זו עבודה גדולה שניתן בקלות לחטוא בה, יש להקשיב בהתבוננות, בבית, לילדים, בכל בן אדם לחברו. ולמחנך הדבר הוא תנאי מוקדם לכל, לא ניתן להסתדר בלא גישה זאת.
הדר השירה המשך בכיוון. קול התחינה קשב הבינה. טוב מתוק טעמי תורה. נגינות ישרים נאווה תהילה.
"הדר השירה המשך בכיוון". אנחנו חושבים שרק משוררים גדולים עוסקים בשירה, אין זה כך, בעצם כל אדם יש בו בחינה שהוא אומר שירה. כל אדם רואה את העולם שלו, ומכיר שהעולם הוא אינו פשוט, הוא רואה בו תכנים למיניהם, הוא מעורר בו הרגשים מסוימים, זהו התוכן של שירה.
שירה איננה ניגון, בכך נעסוק בהמשך דברי הרוקח. שירה משמעותה שהעולם מדבר, העולם מביע תוכן מרומם ונשגב ממנו. ניתן לראות זאת בברכות הנהנין, ברכות אלו הם הביטוי אצל האדם שהאוכל איננו מביע רק תאוות אכילה, האוכל דורש הכרת הטוב לבורא שנתן לנו אותו, כך בעצם העולם עצמו מדבר כמקום להכרת הטוב לקב"ה.
העולם יכול לדבר אל האדם מכל מיני כיוונים, וכשאנו חווים זאת אנו בעצם מחויבים לשיר, כפי שאומרים בתפילה לאחר נשמת: "שכן חובת כל היצורים לפניך להודות ולהלל וכו', על כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי עבדיך משיחך". היינו שעל כל יצור ויצור מוטל להוסיף עוד דברי שירות ותשבחות בנוסף על שירותיו של דוד המלך. בשירה זאת אנו מבטאים כי העולם שלנו איננו נשאר עולם של חול, עולם תקוע וקבוע, אלא עולם המראה ומצביע על דבר גדול יותר.
זהו הדר השירה, מה פירוש המשך בכיוון? ביאור הדברים הוא כי לא מספיקה רק השירה עצמה, לומר רעיון יפה בעל תוכן, לרעיון היפה צריך להיות המשך, הוא צריך לגרום לאדם להמשיך את אותו הכיוון של רוחניות שהתגלה לו בו. יש תרבויות שלימות שיש בהם שירה בלא כל המשך כיוון. כך למשל השירה הסינית, הם יכולים לומר משפטים חכמים, אך לאחר שמכירים את ספרות זאת מבינים כי ניתן לייצר משפטים רבים כאלו. אין קושי לומר דברים חכמים משלים יפים, לקשר את העולם לתוכן נשגב יותר, אך לזה אין המשך בכיוון, אין לכך כל כיוון, זהו פשוט רעיון בודד שעומד בלא כל משמעות. דבר זה איננו נקרא שירה, הוא נקרא דימיון. הדר השירה הוא ההמשך בכיוון, הוא דבר שגורם לאדם לחשוב, תוכן שאפשר לעבוד עימו. וכמו שאם אנו עומדים על עניינה של ברכת הנהנין ומתבוננים בעניין הכרת הטוב, הדבר נותן תוכן שאפשר לעבוד עימו הלאה. זוהי שירה אמיתית.
גדולי עולם עסקו בשירה, כיום לא ניתן לומר זאת כשבח, אך הרמב"ן והחזו"א כתבו שירים. לא כשתפס אותם בולמוס או משהו דומה, השירה היא חלק מן הנפש של היהודי, היא מביעה תוכן הנשגב מהעולם, הוא לא מונח בפירוש בעולם כמו המדע, הפיזיקה והכימיה, הוא שירה, אך הוא מדבר על העולם, ולא על משהו אחר. יהודי שאומר שירה עושה זאת באופן של המשך כיוון היינו שהיא נותנת לו כיוון בעבודה.
יש להיזהר בכך, לא ליפול באמירת רעיונות יפים שעומדים לעצמם ותו לא. ניתן לפגוש אנשים שמשתעשעים בעמקות שאין לה המשך כיוון, היא לא עושה אותם עובדי ה' גדולים יותר, לא פועלת כלום, רק אמירת דברים עמוקים. זאת איננה שירה של יהודי, שירת היהודי היא כשהעולם מוסר לו תוכן והשירה ממשיכה את הכיוון שמופיע בתוכן זה.
ישנו עולם שלם של שירה שאין בו המשך כיוון, דברים עמוקים, משפטים מרהיבים, שאין להם כל המשך רק הנאה רגעית בלא כל תועלת. זה איננו הדר השירה! החכמה הזוהרת מתוך הרעיון היא ההמשך כיוון – הדרך שיש בו.
"קול התחינה קשב הבינה". זהו דבר מאוד בסיסי בעבודה שלנו, בעבודת בן אדם לחברו. קול התחינה היינו קול של תחינה שהאדם פונה בתחינה למישהו, "קול" זה הפנימיות, המילים אינן הכל, העיקר הוא הקול שנובע מבפנים. בבית ניתן לפגוש זאת, כשהאישה מבקשת משהו, בקשה בתחינה, הבעל סבור שרצונה שיתן לה את מבוקשה. אך יתכן שהוא לא הקשיב, היא מבקשת משהו אחר, כל אדם נשוי נפגש בכך שלעולם הקול של התחינה הוא העיקר.
ניתן להתבונן בדבר בקול התחינה שבתפילה, בפניה לבורא העולם, נוסח התפילה הוא "שמע קולנו", היינו את הקול, לא את הדיבור. הייתי רוצה לומר שמע דיבורינו מפני שאמרתי את המילים של תפילת שמונה עשרה, אך אנו אומרים שמע קולנו שהקב"ה ישמע את הקול. דהיינו מהו הקול שבו התפללנו, מה עמד מאחורי המילים, מה הסתתר שם בפעימות הקול, מהי האג'נדה מתוכה פנינו להשי"ת בכל ברכה וברכה, על כך אנו מבקשים שישמע את הקול, את התחנונים שלנו. לעיתים קשה להתפלל כך, היינו מעדיפים לומר שמע דיבורינו, אמרנו דברים טובים שחז"ל קבעו לומר, מילים ראויות, שאותן יקבל השי"ת ולא יתייחס לקול שלנו למה שקורה בפנים. אך בורא העולם רוצה לשמוע את הקול של האדם, את קול הבקשה.
בעלי המוסר אומרים שיש להתפלל על דרך המוסר, היינו להתפלל מתוך שימת לב מה מתרחש בפנימיות שלנו, אלו חלקים בנפשנו משתתפים בתפילה. האדם רוצה להיות בריא, אך ישנם אנשים שרוצים להיות בריאים בשל סיבה מסוימת ויש בשל סיבה אחרת. אדם מברש כסף, לשם מה הוא מבקש אותו, יתכן ובדיבור יסביר שלשם מטרה נעלה, אך הקול לכשעצמו אומר משהו אחר.
זהו קשב הבינה, כשמקשיבים עם בינה רואים שהקול הוא משהו שונה. כך זה בבית, וכך זה בבן אדם לחברו. זהו יסוד חשוב. לעיתים אנשים באים לבקש עזרה בענין מסוים ובכדי לעזור להם יש להקשיב עם התבוננות, קשב הבינה, כשמקשיבים כך מבינים דברים אחרים המונחים בתוך בקשת העזרה, דברים יותר עמוקים ומהותיים שהם המפריעים לו, שאינו מעיז להעלותם על דל שפתיו. אין הכוונה שיש לחפש מניעים נסתרים, אלא להקשיב עם בינה. ויש אנשים שאינם יודעים להקשיב, שמעתי מיועץ מסוים שכשבחור בא אליו להתייעצות הוא יודע מיד היכן הבעיה ואינו צריך להקשיב כי פגש כבר מאות בחורים, זה איננו קשב הבינה. [יתר על כן, אותו מחנך אף אמר לי בהזדמנות אחרת כי כל שנה היא דור חדש, אך אם כן יש בה בעיות חדשות ואחרות, וכיצד ניתן לדעת את כל הבעיות, זאת סתירה מוחלטת].
יש להקשיב עם התבוננות, קשב הבינה, כשאני עושה זאת אנשים חושבים שזו רוח הקודש, אך זאת פשוט הקשבה. הקשבה לקול. זו עבודה גדולה שניתן בקלות לחטוא בה, יש להקשיב בהתבוננות, בבית, לילדים, בכל בן אדם לחברו. ולמחנך הדבר הוא תנאי מוקדם לכל, לא ניתן להסתדר בלא גישה זאת.
"טוב מתוק טעמי תורה". "מתוק" הוא דבר שאצל האדם נחשב כטוב, כך האדם בנוי שהוא חפץ בדברים מתוקים. אולם כפי שאומר הרמב"ם, והדבר כבר נאמר בתורה, המתוק הגופני, המיידי, הוא לא דבר טוב. משום כך המתוק איננו מוקרב על המזבח, אסור להקטיר דבש על המזבח משום שהוא כולו מתוק. לא ניתן להקריב מתוק על המזבח משום שהמתוק מקהה את חושי האדם, התורה בעצם רוצה מן האדם יותר ממה שניכר על פני השטח, והמתוק סותם זאת. אפילו בגוף זה כך, המתוק סותם את התאבון. וכך הם פני הדברים גם ברוחניות, המתוק גורם שלא לבקש יותר, כשנחמד וטוב לאדם הוא איננו מחפש עוד.
האמור ברוקח ש"טוב מתוק טעמי תורה". היינו שבלימוד תורה אין זה כך. האגלי טל כותב שההנאה מלימוד התורה איננה סתירה ללימוד לשמה אלא חלק מן הלימוד. הטעם והמתיקות שיש בלימוד איננו סותם את התאבון ללמוד עוד. זאת סגולה מיוחדת שיש רק בתורה ולא בשום מקום אחר. בכל מקום המתוק הוא הסוף, וכך המתוק איננו טוב, כי הרי טוב משמעותו (כפי שנתבאר בהרחבה בשיעור בענין לב טוב) היא הפתיחות ליותר והמתוק סותם זאת, כשמתוק לאדם הוא לא צריך דבר יותר. בתורה אין זה כך, הלימוד הוא מתוק אך עדיין אנו רוצים יותר.
אלו הם דברי הרוקח, טוב מתוק היינו הטוב שהוא מתוק, ישנו בטעמי תורה. טעמי תורה אין פירושו הסיבות לדברי התורה, התורה היא רצון הבורא עולם ואיננו יודעים על שום מה כך הוא רצה. טעמי תורה היינו איך שאנו טועמים את הדברים, כפי שמבאר ר' חיים בריסקר, שטעמי תורה הכוונה היא הטעם שיש לנו בדברי התורה, התחושה שהם מעוררים אצלנו.
כך מבואר ברמב"ן על איוב, את האמור (א, כב) "לא נתן תפלה לאלוקים", מבאר הרמב"ן כי תפלה היינו מלשון תפל בלא טעם. דהיינו לא שאין סיבה מוצדקת למה שהבורא עולם עושה, אלא שאין בזה טעם שהדבר תפל, אין הבנה לדבר, הוא איננו מתיישב. זה פירוש טעמי תורה, שהדברים מתפרשים אצלנו, שאנו מרגישים אותם.
הרגשת טעם ומתיקות בתורה היא מהדברים העליונים ביותר. וכאמור היא לא עוצרת את הביקוש של האדם. זהו טוב מתוק. המתוק אינו קרב על המזבח, משום שהמזבח הוא כולו למעלה, מתוק לא יכול להשתייך לגבוה, כי המתוק הוא נמצא כאן ובכך הוא עוצר, איננו ממשיך ועולה ללמעלה. אך בטעמי בתורה יש טוב מתוק שהמתוק הוא טוב, הוא איננו עוצר בעצמו אלא מבקש להמשיך ולטעום עוד ועוד.
"נגינות ישרים נאווה תהילה". הראשונים מבארים שהמילה "נאווה" היא מלשון נאה או מלשון תאווה. נאווה תהילה היינו שמתאווים להלל. "נגינת ישרים נאווה תהילה", הנגינה היא כמו תמצית של קול, כי איננה דיבור ולא שירה, אלא דבר הרבה יותר גולמי ומופשט. ונגינת ישרים זאת התאווה להלל את הבורא עולם.
את עומק הדברים נוכל להבין מתוך האמור בשירת הים. בפסוק (שמות טו, כ – כא) נאמר "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולת: ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים". מתואר כאן שמרים באה לכל הנשים והיא אומרת שירה, והנשים יוצאים לפניה עם תופים, ועונה להם מרים אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. רש"י במקום כותב שמובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא יעשה להם ניסים, ולכן הוציאו עימם תופים ממצרים. עתה בקריעת ים סוף שנעשה הנס הוציאו הנשים את התופים. והנה כתב שם רש"י: "ותען להם מרים – משה אמר שירה לאנשים הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים". היינו משה רבינו אומר לבני ישראל שירו לה' ובני ישראל עונים אחריו, ומרים אומרת שירה, אך שם לא נאמר שהנשים עונות אחריה, ויש להבין זאת. עוד יש לדייק את האמור בפסוק "ותען להם מרים", לכאורה מרים ענתה לנשים ואם כן היה הפסוק צריך לומר "להן" בלשון נקבה, אך בפסוק נאמר "להם" בלשון זכר.
מכוח זאת למדנו שהדבר נעשה בצורה זאת, הנשים הוציאו את התופים שלקחו עימם ממצרים, מכוח הביטחון שיעשה לישראל נס, והן רק ניגנו בתופים, הם לא אמרו מילה אחת, רק ניגנו עם אותו הביטחון שיצאו עימו ממצרים. ניגון זה הוא ביטוי עמוק מאוד של האדם. ורק זאת עשו הנשים. ומרים ענתה לנגינת התופים של הנשים, היא אמרה שהנגינה שלהם אומרת "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". זה מה שכתוב בפסוקים. יש שואלים הרי קול באישה ערווה וכיצד יתכן שהנשים שרו, אולם כפי שהסברנו הנשים לא אמרו מאומה הם רק לקחו את הכלים של הביטחון ועשו מהם ניגון, ותו לא.
ניגון זה הוא עמוק הרבה יותר מהדיבור, הדיבור רק אומר את הדבר, אך העצם, התמצית של המילים זהו הניגון. כך נוכל לפרש את דברי הרוקח "נגינות ישרים נאווה תהילה", כשהאדם מבטא בניגון והוא באמת ישר, מקושר לבורא עולם, הוא נאווה תהילה – מתאווה להלל את הבורא עולם. זה מונח בתוך הניגון. כך היה ביציאת מצרים שהפנימיות של הניגון הייתה תאווה לשיר, אבל הנשים לא שרו בפועל, הם הביאו זאת בצורה גולמית הרבה יותר עמוקה, בצורה שלא ניתן לומר אף מילה, רק לנגן בתופים. כך האמור כאן, נגינות ישרים – כשיש ניגון של ישרים, זה נאווה תהילה – זו תאווה להלל לבורא עולם.