כיום ישנם אנשים שאינם חיים בצורה זאת, הם לא פונים לקראת השארת רושם, סבורים שהדבר אינו נצרך. לשם מה להשאיר רושם, לכאורה הדבר החשוב הוא קיום המצוות והעולם הבא. אך האדם אינו בנוי בצורה זאת, כך כבר נברא אדם הראשון, שנאמר לו "תן דעתך שלא תקלקל את עולמי" (קהלת רבה ז, יג), כלומר עליו להשאיר רושם על העולם ולא לקלקלו.
"אין זכר כשם טוב, אין ריוח כעשיית המצות, אין חן כקיום התורה".
אין זכר כשם טוב
לשם הבנת דברי הרוקח יש לעמוד על הבנת ענין מסוים. לאדם ישנו צורך בסיסי להשאיר רושם על העולם, להרגיש שהעולם שבו הוא קיים שונה מעולם שבו איננו קיים. לא שינוי דרסטי המשפיע על העולם כולו, הוא איננו גדול בישראל, אך עדיין הוא זקוק לתחושה שהוא עושה רושם בעולם. זאת איננה גאוה או מגלומניה, אלא חלק ממבנה האישיות של האדם. רושם זה שהאדם רוצה להשאיר בעולם, מתפרש בצורה שהוא משאיר זכר, כמו שנאמר (משלי י, ז) "זכר צדיק לברכה", הוא השאיר אחריו זכר ורושם בעולם.
כיום ישנם אנשים שאינם חיים בצורה זאת, הם לא פונים לקראת השארת רושם, סבורים שהדבר אינו נצרך. לשם מה להשאיר רושם, לכאורה הדבר החשוב הוא קיום המצוות והעולם הבא. אך האדם אינו בנוי בצורה זאת, כך כבר נברא אדם הראשון, שנאמר לו "תן דעתך שלא תקלקל את עולמי" (קהלת רבה ז, יג), כלומר עליו להשאיר רושם על העולם ולא לקלקלו.
לענין זה מתיחיס הרוקח כאן באומרו: "אין זכר כשם טוב". היינו הזכר הוא הרושם שהאדם משאיר בעולם. ואין זכר כמו השם הטוב.
נעמיק בדבריו. השם הוא הגילוי של האדם, וכמו שאומרים ששמו של האדם יצא בעולם, משמעות אמירה זאת היא שהגילוי של האדם יצא בעולם. הגילוי צריך להתקבל בעולם לא כדבר יוצא מן הכלל, מפתיע, נועז במיוחד. לא זהו הרושם שהאדם רוצה להשאיר. הרושם שיש להשאיר הוא רושם של טוב, הנקרא "שם טוב". וכאן ישנה עבודה.
נביא דוגמא לענין, ר' חצקל סרנא אמר על מחברי ספרים שעשרים אחוז מן הספר הוא טוב ושמונים אחוז חבל להדפיס, אך לו יאמרו למחבר הספר להשמיט חלק ממנו, הוא ישמיט דווקא את העשרים אחוז הטובים שבו. נתבונן בדבר, מחבר הסופר רצה לעשות רושם, כתב חידושי תורה שלו, לעיתים דברים מחודשים מאוד בסוגיות הקשות שבש"ס. כאמור, זאת איננה גאווה, זאת היא צורת בנין האדם. הוא סבור שהדברים החשובים שכתב הם החידושים היוצאים מגדר הרגיל, הפשט המחודש ביותר, שכך הוא יותיר רושם יזכרו אותו. אמנם יתכן כי דווקא הדברים הפשוטים שאינם חידושים חריגים הם הדברים הטובים שבספר. ומשום שהם מתפרשים כטוב אצל הציבור. הציבור מקבל אותם כטוב ונהנה מהם.
כך גם ענין "שם טוב", הותרת החותם אינה בגילויים המפליגים והחריגים, שם טוב, אותה השארת חותם, עניינה דבר המתפרש כטוב, לא דבר היוצא מגדר הרגיל. כאן יש מקום לעבודה, כשהאדם רוצה לעשות רושם על הכלל, הוא יכול לחשוב שיש לעשות דבר החורג מגדר הרגיל, דבר בלתי צפוי. אך זה איננו שם טוב, הדבר ישכח. שם טוב היינו דבר המתקבל אצל אנשים כדבר טוב, שהגילוי של האדם בעולם הוא טוב, זהו זכר שנשאר. דבריו של ר' חצקל מאירי עיניים, הם מלמדים כי אדם הרוצה לעשות רושם עליו להתמקד דווקא בדברים המתקבלים כטוב על ידי העולם ולא בחריג ובמופלא.
אלו הם דברי הרוקח "אין זכר כשם טוב". זכר זהו הרושם אותו משאיר האדם בעולם, הזכר הזה הוא ה"שם טוב", היינו הדבר המתקבל כטוב על ידי העולם. הוא אינו דבר שיש להסביר שהוא טוב, הוא פשוט מתקבל כך. עתה עלינו לעשות חשבון נפש לאן מגמתנו.
אין ריוח כעשיית המצות
מה נקרא רווח. אנו יודעים להסביר כי רווח הוא ההפרש בין ההשקעה לבין הסכום המתקבל בפועל. אך כיצד נפרש זאת על הרווח מעשיית המצוות.
ניתן להסביר שהרווח קיים במקום שאיננו יודעים אודתיו, זהו העולם הבא. אנו מאמינים לגמרי בשכר ועונש, אך איננו יודעים את גודל הרווח שיש בקיום המצוות. הרווח הגדול ביותר הוא עשיית המצוה, אדם העושה מצוה אין לו מושג כמה גודל שכרה, הוא מקבל דבר ענק תמורת מעשה קטן. זהו הרווח הגדול ביותר. נכון לפרש כך את הדברים בצורה פשוטה, באופן זה הם בנויים על האמונה בשכר ועונש, שאנו מבינים שהשכר שהבורא עולם נותן לנו הוא מעל ומעבר לכל המושגים שלנו, הוא בלתי נתפס.
נעמיק מעט בדברים. בגמ' בחגיגה (ג, א) נאמר על מצות הקהל: "טף למה באין, כדי ליתן שכר למביאיהן". כלומר התינוקות באים למעמד הקהל בכדי שהוריהם המביאים אותם יקבלו על כך שכר. לכאורה אם הבנת הדברים היא שהשכר בא בשל עבודת הבאת הילדים על כל הטורח הכרוך בכך, הדבר תמוה, שהרי אם כן מה הענין דווקא בהבאת הילדים, ניתן לטרוח רבות בהבאת משא כבר יותר, כך ישנה טירחה עצומה שעליה יקבלו הטורחים שכר. אך בוודאי משמעות הדבר איננה כן, אין ענין בטורח שבהליכה לקיום מצות הקהל, אדרבה יש ללכת בשמחה ובצורה טובה. בתורתנו הקודשה אין ענין בהוספת קושי, זאת היא תפיסה השייכת לדתות אחרות. אנו עובדים את בורא העולם בשמחה בטעם ובחיות.
ישנו ענין מיוחד בהבאת הטף שבעבורה מביאי הטף מקבלים שכר. הילדים למרות שאינם מבינים כלל את המתרחש, בעצם הבאתם למעמד הם משתייכים אליו. כשהאדם מביא עימו את הטף למעמד ההקהל, הוא מביע תוכן זה, שישנה חשיבות בעצם השייכות לדברים גם בלא שום הבנה בהם. על כך מקבלים המביאים שכר, השכר בשל התפיסה שהוא מעוניין להשתייך לדברים הנעלים אף שאין לו בהם השגה. בהבאת הטף האדם מודיע בגופו, בכך שמביא את התינוק שאינו מבין כלל את המעמד, שההליכה למצות הקהל היא איננה בגלל שהוא מבין ומשיג אותו, הוא מעבר למושגים של האדם, אך הוא מגיע להשתייך אליו. ועל כך הוא מקבל שכר טוב. מכך למדנו שהשכר בא לאדם בשל שייכותו לתפיסה שהדברים הם למעלה מהשגתו.
ניתן להסביר את דברי הרוקח כי "אין ריווח כעשיית המצוות" בעוד אופן, בפירוש אותו ניתן לראות כאן בעולם הזה. בצעירותי שמעתי וועדים בחבורה מפי המשגיח, בתקופה מסוימת אט אט התמעטו בני החבורה מסיבות שונות, עד שבסופו של דבר נותרתי רק אני לבדי עם המשגיח. בועד זה עבדנו על ענין מסוים ולפתע אירע לי דבר מוזר, בעודי עובר על נושא מסוים נפתח לי ממנו נושא אחר לחלוטין, שאינני רואה כלל כיצד הוא קשור לנושא עליו עבדנו. שאלתי זאת את המשגיח, והוא ענה לי כי זה נקרא: "מצוה גוררת מצוה" או שכר מצוה מצוה". האדם עוסק בדבר מסוים ופתאום נפתח לו דבר שונה לגמרי. זאת היא תופעה שאיננה שייכת בשום עבודה בעולם, כשהאדם עובד קשה בתחום מסוים הוא מקבל את הרווח באותו התחום, הוא עוסק במדע ומתפתח במדע, לא יתכן שאדם ישקיע בפיזיקה ויתפתח בפסיכולוגיה. אך בעולם הקדושה אין הדבר כן, מצוה גוררת מצוה, שכר מצוה מצוה, המצוה יש לה רווח במקום אחר ושונה – גם בעולם הזה. שלא כשאר עסקים שהרווח בא בדבר בו האדם עוסק, הרווח שבעמל על המצוה מגיע גם בשטח שונה לגמרי.
נמצא כי יש לנו שני ביאורים בדברי הרוקח. ניתן לפרשם על העולם הבא, היינו שהרווח שישנו במצוה איננו בפרופורציה להשקעה שיש בה, הוא מעבר לשכר חלף ההשתדלות. ופירוש נוסף על העולם הזה, המצוה פותחת עולם אחר, יש בה רווח במקום שונה לגמרי. האדם משקיע בדבר אחד ופתאום יש בידיו שנים, רווח שאינו מצוי בכל עסק אחר מעסקי העולם הזה.
אין חן כקיום התורה
הרוקח מגדיר כאן את עצם ענין החן, [לפני כן דיבר על החן שעל ירא ה', שם לא היה זה עצם החן אלא בחינתו השייכת ליראה]. השפיץ, השיא, של ענין החן הוא קיום התורה. זהו נושא בסיסי מאוד. כבר בתורה מצינו שמשה רבינו אומר "למען אמצא חן" (שמות לג, יג). החן הוא נושא גדול וחשוב בתורה.
נבאר את ענין החן, ברמה הפשוטה ביותר, בצורת היחסים שבין אדם לחברו, אדם שיש לו חן פירושו של דבר, ישנה אווירה המקיפה אותו שמעלה עליו חן. החן איננו נובע מפרט מסוים באדם, לא ניתן לומר על איבר מסוים שהוא מוצא חן, אלא האדם כולו הוא המוצא חן. יש משהו העוטף את האדם, אווירה מסוימת שהיא החן. כך נרקמים היחסים בין אדם לרעהו, ישנה איזו הילה, מציאות חן, העוטפת את האדם. יתכן כי אדם הוא איננו מרשים במיוחד, אך הוא מוצא חן, וישנם אנשים מרשימים שאינם מוצאי חן. זהו תוכן חמקמק שקשה להגדירו, אך ניתן לפגוש אותו בחוויה האנושית.
כיום לעיתים מערכות היחסים מתנהלות בצורה מגושמת יותר, במקום לחפש את החן העדין הקורן מהאדם, אנו מתייחסים לצורה נאה, ליופי, להופעה מרשימה. כשבאים לתפוס את המכלול, את ההאווירה שסביב לאדם, יוצאים ממקום מגושם המתייחס רק להופעה החיצונית. יתכן שבמקום להתייחס לחן של הקדושה העוטף את האדם, אנו מתייחסים להופעה המוחשית שאין בה כלום.
הדבר חשוב מאוד לבחורים העומדים בפרק השידוכים. לעיתים הנוי החיצוני משפיע מאוד על הבחור, ויוצר אצלו רושם כי האישיות חיובית מאוד. בחור הנמצא במקום כזה, אני מעמת אותו, עם ההבנה שההופעה היפה היא תחליף לרכישת מידות טובות, מפני שהיא פותחת שערים לפני האדם בלא צורך בעבודה אמיתית. בעוד אישה רגילה צריכה לעבוד על מידותיה בכדי להתקבל אצל הבריות, אשה בעלת יופי מיוחד איננה עושה זאת. בתורה אנו מוצאים כי גם גויה יכולה להיות "אשת יפת תואר", היינו שאין ביופי תוכן רוחני מיוחד הוא חיצוני לגמרי ושייך גם לגויים. ניתן לבדוק זאת באחוזי הגירושין של ה"יפת תואר" בעולם, הם גבוהים ביותר, משום שלא ניתן לחיות עם אישיות מסוג זה. התפיסה המגושמת מושפעת מן הדבר מאוד, אך זה איננו חן אלא יצר. כשמסבירים זאת לבחור בצורה שכלית הדיון מסתיים, אך עדיין הוא יכול לעמוד בשלו ולרצות בכך, משום שהוא מתפתה מן האווירה המגושמת והרדודה שישנה כיום.
החן האמיתי הוא דבר שבקדושה ואיננו שייך ליופי החיצוני. אלו הם דבר הרוקח כאן, החן נובע מקיום התורה, כשהאדם מקיים את התורה פירושו של דבר שענין גדול ממנו חופף עליו, הוא מקיים את רצונו של הבורא עולם, בכך הוא משייך את עצמו לעולם גדול ומרומם יותר האופף אותו. זהו "אין חן כקיום התורה" החן האמיתי הוא שמשהו נעלה מן האדם עוטף אותו, והשיא של תוכן הגבוה מהאדם שיכול להיות חופה עליו הוא קיום התורה. כי התורה היא מעלינו, את התורה לעולם לא נבין עד הסוף ולא נקיים עד הסוף, הבורא עולם עצמו מקיים את המצוות כמו שמצינו בירושלמי, ואם כן כיצד יתכן שאנו נגיע לקיומם המוחלט. אך למרות זאת אנו מקיימים אותם משתייכים בכך לדבר גדול העוטף אותו. קיום התורה הוא החן בדרגה הגבוהה ביותר שתתכן.
הדברים חשובים מאוד, ישנה תמורה מגושמת מאוד בעולם, שמייחסים רק לעטיפה של הבן אדם. לעיתים אי אפשר להישמר מן הדבר, יש כאלו שיש להם חוש ריח חזק יותר ויש כאלו שפחות, ויתכן כי נלך שולל אחר המעטפת החיצונית. לעיתים הלב דואב כשרואים בחורים שהגיעו לפרקם שרוצים לבנות חיים שלימים על שקריות של רושם. בארץ ישראל ניתן לצעוק זאת, באמריקה יש להכריז זאת במערכת הגברה, שם הדבר קיבל ממדים מסוכנים שהדעת איננה יכולה לסבול. כאן זה לא כך, אך עדיין ניתן לטעות בכך ולהיות מושפעים מהאווירה החיצונית שאליה נמשך היצר.
על כך אנו עומדים מדברי הרוקח כאן, שאין חן כקיום התורה. החן הוא תמיד דבר גדול יותר האופף את האדם, חופף את כולו. וקיום התורה הוא החן המקסימלי שיתכן שהיה על האדם.
אנו מתעסקים כאן עם יסודות העבודה, רואים את עולם העבודה מכמה צדדים. אף שאין זה עיקבי, אנו לומדים כאן על שלל נושאים שלא היו עולים בדעתנו. הרוקח בהקדמתו נוטל עקרונות בתורה שהם חשובים עבורנו ביותר, ועובר אותם אחת לאחת. אמנם אין בדבריו כאן הדרכה מסודרת, אך אלו דברים שצריכים להיאמר, נושאים חשובים ביותר שבדרך כלל איננו שומעים אותם.