אשר על כן יש לפרש את דברי הרוקח באופן אחר, שאינם עוסקים בקבלת השכר, אלא בעצם מעלת הזכות עצמה. הגמ' ביבמות עוסקת בקבלת שכר על העשייה של הזולת, ואילו הדברים שכאן אמורים ב'זכות' שמשמעותה כמו 'זכות אבות' היינו שהאדם עומד במקום התחלתי טוב יותר, כך גם האמור שיש לאדם זכות פירושו שהוא עומד במקום טוב ונכון, שמכוח זה הוא יכול לזכות לדברים גדולים.
"אין זכות כמזכה את הרבים, אין קרבן כשבירת הלב"
"אין זכות כמזכה את הרבים" ניתן ללמוד את דברי הרוקח בצורה פשוטה, המזכה את הרבים הרי שהוא זוכה בכל זכויותיהם של הרבים שנעשו מכוח דבריו ופעולותיו, כל דבר שצמח מכוחו גודל ויש לו פירות ופירי פירות וכן הלאה, וכולם צמחו מכוח אותו זיכוי הרבים.
אמנם יש בכך בעיה, משום שנאמר בגמרא ביבמות (קט, ב): "כל האומר אין לו אלא תורה, אין לו אלא תורה, לא צריכא, דקא מגמר לאחריני ואזלי ועבדי, מהו דתימא אית ליה אגרא לדידיה, קמ"ל". היינו שאדם המלמד את האחרים והוא בעצמו איננו אוחז באותו מקום, למרות שאכן השומע הושפע ממנו ועשה כדבריו, אין לו שום זכות בזה. אלו דברים חמורים. יהודים האוחזים בתפקיד בו הם משפיעים על הרבים, מוסרים שיחות המורות דרך כיצד להתפלל וללמוד וכדומה, אם הם אינם אוחזים שם, במרחבים עליהם הם מדברים, אינם מקבלים על כך שכר. הם לא יוכלו לטעון שלמעשה דבריהם הועילו. הם מקבלים שכר רק אם גם הם עצמם אוחזים במקום עליו הם מדברים. נמצא אם כן שזיכוי הרבים לכשעצמו אינו טומן בחובו שכר, אלא רק כשהוא בא יחד ההשתלמות העצמית.
אשר על כן יש לפרש את דברי הרוקח באופן אחר, שאינם עוסקים בקבלת השכר, אלא בעצם מעלת הזכות עצמה. הגמ' ביבמות עוסקת בקבלת שכר על העשייה של הזולת, ואילו הדברים שכאן אמורים ב'זכות' שמשמעותה כמו 'זכות אבות' היינו שהאדם עומד במקום התחלתי טוב יותר, כך גם האמור שיש לאדם זכות פירושו שהוא עומד במקום טוב ונכון, שמכוח זה הוא יכול לזכות לדברים גדולים.
'זכות' פירושו של דבר, אדם שיש לו זכיות, הוא עומד במקום טוב, באזור של הקדושה. מכוחה אפשר לזכות לדברים גדולים, אך אין בה קבלת שכר בפועל. ר' ישראל אומר שאדם שאין לו מספיק זכויות לזכות בדין בראש השנה, אם רבים צריכים לו הוא נידון לטובה. היינו שהדבר מעמיד את האדם במקום נכון. הוא קשור לכוח של הרבים בכך שהוא פועל עבורם.
נראה, כי על ענין זה אין להתבונן בעינים חדות כדברי הגמ' ביבמות, דברים אלו נאמרו על ענין מסוים, על עשיית מצוה שנגרמת בשל השפעה של אדם אחר, כשאדם גורם לחברו לעשות מצוה יש לו חלק בעשייתה ואף בשכר עשייה זאת, ועל כך נאמר שם שהדבר תלוי אם האדם המעורר על הדבר שייך אליו בעצמו.
אולם על אדם הפועל למען הציבור, המבט חד פחות, כמו שאומר ר' ישראל שיש בכך יכולת להטות את המאזניים לכף זכות. אדם שרבים צריכים לו עומד במקום בטוח יותר, זו הזכות היותר גדולה, מפני שזהו המקום שבורא העולם רוצה. הקב"ה חושב על כל יחיד ויחיד, אך את הציבור הוא בוודאי רוצה. אדם המזכה את הציבור בורא העולם בוודאי רוצה אותו, הוא יכול להיות בטוח שהוא עומד במקום נכון אצל הקב"ה. ומשום כך המזכה את הרבים אין מקום לדקדוק אם אכן הוא באמת שייך ואוחז בדברים, והעיקר הוא עצם העסק, להיות מזכה את הציבור.
יש בדברים רובד נוסף, לשם הבנתו נפתח בדוגמא. ר' בייניש פינקל היה אדם ענק שבענקים, וידע גם להיות חביב לדברי הלצה, הוא היה בעל חוש הומור מפותח ביותר, ניתן היה להשתעשע ולצחוק עימו. פעם אחת ניגשתי לשחוק עימו באיזה ביקורת על הציבור. התגובה הייתה בלתי צפויה לגמרי. הוא הקפיד על כך במידה שלא פגשתי מעולם. "מדוע אתה צריך לדבר רע על הציבור?" הוא שאל. הוא ממש צעק, דבר שלא ראיתיו עושה מעולם. מכך למדתי שהיחס לציבור הוא שונה לגמרי. משום שהבורא עולם מעוניין מאוד בציבור, ולכן אסור לבוז ולשחוק לו.
עלינו להיזהר מאוד בכך. שלא להוריד את הציבור ולזלזל בו. 'אין זכות כמזכה את הרבים', לא נאמר דווקא לזכות את המובחרים, את בני התורה. צריך לזכות את הציבור. אי אפשר לחתוך בהינף יד חלק מן הציבור ולדחות אותו מעלינו. זה מסוכן. כיום ישנה מלחמה ציבורית צודקת על תופעות מסוימות, מכשירים למיניהם שיש בהם סכנה, במסגרת זאת שמעתי שנאמרו על הרבים דברים קשים מאוד. שאין לציבור הזה תקווה, לא יוכל לצאת ממנו כלום. מסוכן לומר כך. יש לזכות את הרבים, כשיש לרבים בעיה עלינו לעבוד על כך, להתאמץ ולעמול ולדרוש כיצד בכל זאת ניתן לעזור להם. יתכן שאיננו יודעים כיצד לטפל בתופעה, אך אין זאת סיבה לבטל חלק מהציבור בהינף יד. לומר שהוא כבר איננו שייך ולא ניתן לעבוד איתו. זה נגד כל ענין זיכוי הרבים, שאדרבה, עלינו לחפש את האופן לזכות אותם.
באגרת המוסר אומר ר' ישראל, כי אדם הדבוק בעבירה חמורה שאין רבים נכשלים בה, עבירה שיש בה כרת. צורת עבודתו עליה היא לימוד ההלכות של אותה עבירה בעיון. והדבר יביא אותו לאט לאט לכך שיעזוב את העבירה לגמרי. דברים אלו עוסקים בעבירה ממשית חמורה שיש בה כרת מן התורה. ור' ישראל אינו מתייאש מן הציבור, אלא מבקש את הדרך להורות לו לקום משפלות חטאו. הוא מזכה את הרבים. זאת איננה עצה בעלמא אלא דאגה אמיתית לרבים, גם כשהם תפוסים בחטא.
זהו זיכוי הרבים! גם אותו אדם השקוע בחטא חמור שכבר נעשה לו כהיתר, בא ר' ישראל ועוסק באפשרות לזכות אותו. חושבים שזיכוי הרבים שייך במצוות החשובות להיות חזן ביום כיפור, בעל תוקע, להוציא ידי חובה בתקיעות מהודרות. לא. 'אין זכות כמזכה את הרבים' – פירושו של דבר לזכות את הרבים במקום שבו הם נמצאים, שם לטכס עצה כיצד לזכות אותם, על כך יש לעבוד. זיכוי הרבים איננו דבר סגולה, הוא עבודה.
זיכוי הרבים במצבם שלהם, אין משמעותו להזדהות עם חטאם, ר' ישראל שכתב על זיכוי החוטאים, היה רחוק מכך כמטחווי קשת, לא הייתה לו זהות עם שום עבירה שבעולם. כשהוא נכשל בשוגג במוקצה של נר שכבה שהוא המוקצה הכי חלש, הוא התעלף! וכשהעירו אותו וראה את הנר שוב התעלף! לא היה לו שום יחס עם עוברי עבירה, אך הוא רצה לזכות את הרבים, ולא פסח על שום ציבור שבעולם, אף שהוא שקוע עמוקות בעבירה. כשיש ציבור גדול של אנשים הזקוקים לי זהו זיכוי הרבים, זה המקום הנכון והטוב ביותר להיות בו.
"אין קורבן כשבירת הלב" אנשים סבורים ש'שבירת הלב' משמעותה עצבות דיכאון ושבר, אין זה כך כלל וכלל. אדם מדוכא הוא בלתי פרודוקטיבי, זאת התוצאה היחידה של דיכאון. שבירת הלב היא דבר אחרי לגמרי.
נבאר זאת. ענינו של הקרבן כפי שמסביר הרמב"ן הוא להתקרב לבורא העולם. את הקרבן יש לשרוף, משמעות הדבר שהעולם מתבטל כלפי הקב"ה. אלו הם גם שאר עבודות הקרבן, השחיטה והזריקה והלאה, פירושם הוא שנוטלים את כל אלו וזובחים אותם לבורא העולם, מבטלים אותם כלפיו.
כך גם עניינה של שבירת הלב, שבירה שהיא ביטול לבורא עולם. הלב הוא המקום שבו אדם עומד ובטוח בו, על הרשעים נאמר (שבת לא, ב): "ליבם בריא כאולם", היינו טבע האדם שליבו הוא בטוח, בטוח במה שהוא עושה, ואינו חושב שיתכן שהוא לא בסדר. כך טבע העולם בלא עבודה. שבירת הלב פירושה המוכנות להכיר בכך שישנם דברים שאינם בסדר, שאני עומד במקום הלא נכון.
שבירת הלב היא נטילת העוצמה של הלב, של הנקודה המרכזית שבאדם, המקום שבו הוא סבור שהוא נמצא ויודע וצודק. מתוך נכונות לפגוש ולהתמודד עם ההכרה שאפשר והדבר איננו נכון, שהוא אינו יודע. זהו אחד מהדברים הקשים ביותר שהאדם איננו מוכן להזיז, הוא אינו שומע ומקשיב לכך, כי ההקשבה היא תמיד שאלה, עירעור, על התפיסות והמחשבות שהיו לנו עד היום. הקשבה זאת היא כעין התקפה עצמית, הכרה שאינני בטוח בדרך שלי כי יתכן וישנה גם דרך אחרת.
אם האדם איננו מוכן לכך, הוא שומע רק עד כמה שהדברים מתאימים לו. זה נקרא שהרשעים ליבם בריא כאולם, הם בטוחים במקומם, בטוחים שעומדים נכון. הם מוכנים להוסיף על כך, לייפות את הדברים, לקבל קושיא שיש עליה תירוץ. אך אינם מסוגלים להגיע לשבירת הלב. להבין שמה שהאדם חושב על עצמו איננו כן, הקביעות שהניח בחייו יתכן ואינם נכונות, יכול להיות כי דווקא תפיסות שונות הם הצודקות.
שבירה זאת גורמת קרבה לבורא העולם. משום שהקב"ה הוא איננו מה שאנו חושבים שהוא, שהרי הוא הבורא ואנו הנבראים. אנחנו חושבים בעצמנו וסבורים שחושבים טוב ונכון, אך הקב"ה בוודאי חושב אחרת. גם כשאנו מעמיקים ומחדשים, חידושים הראויים להיאמר לפני הגדולים שבגדולים, שהם לכאורה בוודאי נכונים. עדיין יכול להיות אחרת, מפני שהקב"ה הוא גדול יותר מכל מה שנוכל להשיג בעולם. וממילא הדבר מביא ללב שבור, לכך שהאדם איננו עומד על מקומו בטוח בעצמו.
ייתכן ולשם כך צריך ביטחון עצמי גדול, שהאדם יוכל לשבור את עצמו. אדם שאין לו ביטחון עצמי כשהוא תופס זאת חושב שאיננו שווה כלל. אך לא כך פני הדברים. האדם לכשעצמו הוא בסדר גמור, אך עליו להפנים כי איננו יודע וצודק, יתכן גם אחרת.
זאת היא עבודה קשה, לחיות בצורה זאת של שבירת הלב, שהנחות היסוד הנמצאות בלב אינם נטועות חזק, הם עומדות בצורה שהן יכולת להישבר. זהו הקרבן הגדול ביותר. 'אין קרבן כשבירת הלב'.
יהודי שעבר עבירה מביא קרבן חטאת, כשהמקריב מסתכל על קרבנו הוא חוזר בתשובה, הוא חוש כאילו פשטו ממנו את העור, הקריבו את אבריו ושורפים אותו. כאן בשבירת הלב האדם עושה זאת ממש, בפנימיותו עצמה. זהו דבר שאיננו פשוט כלל ועיקר, אך יש לעבוד עליו. כיום לא מסוגלים לשבירת הלב, אנשים מוכנים להוסיף, לחזק, להמשיך, אך לא לחשוב כי אולי אני לגמרי לא צודק, אולי הדברים הולכים אחרת מהצורה שבה הם חושבים עליהם.
ענין זה נכון בערכי התורה, כי התורה היא תמיד למעלה מן האדם, ונכון גם בבן אדם לחברו. כשהאדם חי עם שותף בבית, שבירת הלב היא מהדברים הגדולים שיש, יתכן והשני אומר דברים שונים לגמרי ממה שחשבת, ושם זה קשה מאוד, קשה לאדם לעזוב את העמדה של עצמו כדי לקבל עמדה של מישהו אחר. וזאת היא שבירת הלב.