עת מלחמה ח'

נשיאה בעול

בתקופה הנוכחית בה בכל יום ויום מתגלה ומתחדש עוד אסון רווי בצער איום ונורא רח"ל, תביעת הנשיאה בעול עולה וצפה שוב ושוב על שולחננו, ומחייבת אותנו להתבונן מה נדרש מאיתנו בעקבותיה, וכיצד נוכל לשאת בעול.

בעת הזאת רבים נתקלים בקושי מהותי בסוגיה זו, הנובע מהעובדה שממדי האסונות כה עצומים וגדולים ממידתנו ואיננו ערוכים למצבים שכאלה, וממילא התחושה היא שבין כה וכה אין בכוחנו לפעול ולגעת במקומות שכל כך גדולים מאיתנו.

אל לנו לתת לקושי כבד זה לגרום לנו להתעלם לחלוטין מהנושא, שכן הבורא עולם הניח את הסוגייה הזאת אל מול עיננו לא בשביל שנתעלם ממנה בתואנה שזהו רק ניסיון שיש להילחם בו, אלא בכדי שנעבוד על הנושא. 

אך מאידך לא נכון ואף לא שייך שנכניס את עצמינו לאותה סוגיה טראגית על כל מקריה ופרטיה, שכן באמת אין לנו את הכלים לפעול שם כלל ועיקר, דומה הדבר לאדם החפץ לטפס על הרים, ומתחיל תכף את מסעו הראשון על ההר הגבוה ביותר, מבלי להקדים ולהרגיל את עצמו במקומות נמוכים יותר בהם יוכל להתחיל ולטפס. 

הבורא עולם הניח בפנינו את סוגיית נשיאה בעול בתביעה שנעבוד ונעמול עליה במקום שבו אנו מסוגלים ויכולים לפעול, אין רצונו שנעבוד דווקא באותם המקרים המחרידים שדרכם הוא תבע מאיתנו את הנושא, אלא שנרחיב את הנושא למקומות בהם אנו יכולים לפעול ויכולים להשתנות, וכאשר נפעל במקום כזה, הרי שאנו מרחיבים את הנושא למקום מעשי בחיים שלנו.

עיקרה של נשיאה בעול היא יכולת לחשוב להקשיב ולחוש את סיפור חייו של השני על פי ראייתו ותפיסתו הייחודית. בכדי שנוכל לשאת בעולו של החבר אנו זקוקים לזמן התבוננות בפרטי חייו, לצורך כך עלינו להיות קשורים אליו מחד, ולהיזהר לא להיכנס יחד אתו לתוך הבוץ מאידך. משכך, עלינו להתחיל ולעבוד על כך בסביבה הקרובה אלינו בה תתכן לנו יכולת שכזאת, ולא במקומות קשים ואיומים בהם אנו עומדים חסרי יכולת לחלוטין.

מעתה בפרט בעת הזאת בה אנו נתבעים על נשיאה בעול, יש להרחיב ולהחיל עבודה זו עם בני ביתנו וסביבתנו הקרובה תחילה, ומשם נוכל להתרחב במשך הזמן. עלינו להתבונן בקורות הסובבים שלנו ובסיפור חייהם, ועוד לפני שננסה לפתור את בעיותיהם, נתאמץ לחוש את תחושותיהם על פי התפיסה שלהם, כמו מחשבה על הילדים כיצד הם מרגישים שיש סמכות מעליהם וכדו'.    

חובת הנשיאה בעול מחייבת אותנו לנסות לחוש את עולמו של החבר, כאשר נתבונן בדבר נבחין שנשיאה בעול נצרכת תמיד בין במקום שמחה או חלילה במקום צער. לעיתים דווקא במקום שמחה החבר חווה תחושת צער מסוימת, לדוגמה, כאשר אחד מבני ביתו מתחתן, הוא עלול לחוות שביתו מתרוקן. ולפעמים לא רק שאיננו מסייעים לו אנו עלולים לפגוע בו, מצוי הדבר בניחום אבלים רח"ל שמגודל הרצון לנחם אומרים שהנפטר היה קרבן ציבור והכל לטובה וכדו', אך אילו היינו חשים את צערו של השני, היינו מבינים כי הוא זקוק לכך שיחושו איתו הצער והאובדן ויבכו איתו, ולא שישכנעו אותו שזה לטובה. 

היכולת להיכנס ולחוש את עולמו של השני דורשת מאיתנו עבודה רבה, נטייתנו הטבעית היא להתעניין דווקא בדברים מרגשים ומסעירים שלא דורשים עבודה מצידנו, גם אם אין לנו כלים לפעול שם, אך ההתעניינות בחבר אינה מרגשת ומסעירה, וגם במקומות שיש לנו כלים להתעניין בו אנו נמנעים מכך. 

ולכך בפרט בעת הזאת אנו נתבעים לשאת בעול במקומות בהם אנו כן מסוגלים ויכולים לפעול גם אם הדבר נראה לנו חסר ריגוש, ולא להתעורר לשאת בעול במקומות מוצפי ריגוש וסער אשר רק מדמים אשליה של נשיאה בעול, בלי עבודה אמיתית לחיות את עולמו של הזולת.