פרק חלק ק עא רב פפא – קוממיות

מיתיבי: ואולך אתכם קוממיות. רבי מאיר אומר: מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון. רבי יהודה אומר: מאה אמה, כנגד היכל וכותליו, שנאמר אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל וגו'. כי קאמר רבי יוחנן – לכוי דבי זיקא.

לעולם הבא אנחנו נמצאים בצורה של שתי קומות. אנחנו כוללים גם את המציאות הפשוטה שלנו וגם את המציאות העליונה יותר, שהיא מעבר לגובה שאפשר לחשוב גם היא יוצאת לפועל. אלו שתי קומות. כביכול המציאות הפשוטה והמציאות העליונה שתיהן כאן. גם עשרים זה שתי קומות של עשר ועוד עשר, אבל הגמ' שואלת שפעמיים עשר לא מספיק, כי עשר זה קומה פשוטה, אבל מאה זה קומה שכוללת הכל. ולעתיד לבא יהיה פעמיים קומה שכוללת הכל.

לרבי יהודה צריך להיות כנגד היכל שבבית המקדש שהוא מקום העבודה, הוא מקום שעליונים ותחתונים נפגשים. ואנחנו נהיה כמו ההיכל בגדלות שהעליון יכול לשרות אצלינו בלי קושי. כו"ע מסכימים שקומה אחת לעתיד לבא היא מאה ולא עשר כמו קומה פשוטה, המחלוקת היא רק אם לעתיד לבא תהיה קומה אחת או שתי קומות.

מאי ועלהו לתרופה? רבי יצחק בר אבודימי ורב חסדא, חד אמר: להתיר פה של מעלה, וחד אמר: להתיר פה של מטה. איתמר (נמי), חזקיה אמר: להתיר פה אילמין. בר קפרא אמר: להתיר פה עקרות.

הקשר של זה לסוגיא הוא כזה. ביחזקאל כתוב שבגאולה העתידה יהיה עלהו לתרופה, השאלה היא אם יש לעתיד לבא כזו מעלה שעליונים ותחתונים מתחברים יחד ויש לכל אדם שתי קומות איזו תרופה צריך?

אם זה נכון כתוב כאן בגמ' דבר נורא. גם במציאות עליונה כזו של קוממיות עדיין יש מקום לחסרון, או לאלמות, לאנשים שאין להם אפשרות להוציא את הפנימיות החוצה בדרך דיבור, (הפה הוא מקום הלידה של השכל). או לעקרות, לנשים שאין להן אפשרות להוציא את הפנימיות החוצה דרך לידה.

רפואה תורנית היא שאתה חוזר לתוך המציאות הטבעית שלך, שאתה יוצא לפועל בצורה נכונה. וגם במצב של קוממיות יש עוד ועוד פנימיות שיכולה וצריכה לצאת. צריך עוד ועוד לידה של צורת אדם וזו בחינה של תרופה.

רבי יוחנן אמר: לתרופה ממש. מאי לתרופה? רבי שמואל בר נחמני אמר: לתואר פנים של בעלי הפה.

בלימוד תורה אדם צריך לצמק את המציאות שלו, כמו שנראה לקמן, משחיר פניו על לימוד תורה. (הסטייפלר היו לו פנים לא יאומן כי יסופר, גם גויים אמרו שבתמונה שלו רואים אדם זקן וחכם). לר' יואליש מסאטמר היו פנים של תינוק גם בזקנותו, אפי' שהוא השחיר פניו על דברי תורה.

קרן עור פניו הוא ביטוי לכך שהתורה באה בברירות בלי קמט, אבל אצל כל בני אדם התורה באה עם קימוט.

רבי יוחנן אומר שלעתיד לבא אותה השחרה שאדם משחיר פניו על דברי תורה תעלם.

דרש רבי יהודה ברבי סימון: כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה – הקדוש ברוך הוא מבהיק זיויו לעולם הבא, שנאמר מראהו כלבנון בחור כארזים.

כאן כתוב שהתורה לעתיד לבא תהיה גבוהה מאיתנו כפי שכיום היא גבוהה מאיתנו, עם כל הגדלות שתהיה לנו לעתיד לבא. רק יש תרופה שהפנים הנוגעות לפנימיות של האדם, הפנים שמאירים את הפנימיות של האדם לא מתקמטים כפי שהם מתקמטים היום.

לעתיד לבא הלמעלה והלמטה גרים בהרמוניה יחד, ולכן התורה גרה בהרמוניה עם האדם ופניו אינן משחירות.

אולי זה הנושא של העולם הבא, שיש הרמוניה בין העולם התחתון והעולם העליון, ודאי שהעליון נשאר עליון, אבל הוא חי בהרמוניה עם התחתון, כמאמר חז"ל 'ולא תזדעזעו ממני', יכול שלא תהיה יראה ת"ל כו'. יש יראה כי הוא עדיין עליון ממני, אבל אין זעזוע כי אני חי איתו בהרמוניה מושלמת.

אמר רבי תנחום ברבי חנילאי: כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה – הקדוש ברוך הוא משביעו לעולם הבא, שנאמר ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.

הגוף לא מתאים עם העליונות של התורה, לכן אנחנו מרעיבים את הגוף. כאן החידוש הוא שלעתיד לבא גם הגוף יחיה בהרמוניה עם העליונות של התורה. ודאי שהתורה תהיה עליונה, לכן זו תרופה, זה לא דבר שקורה בצורה פשוטה.

כי אתא רב דימי אמר: עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכל צדיק וצדיק מלא עומסו, שנאמר ברוך ה' יום יום יעמס – לנו האל ישועתנו סלה. אמר ליה אביי: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן! – אמר: מאי טעמא לא שכיחת באגדתא? דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא – יש בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי.

צ"ב מה התשובה, האם צריך ש"י עולמות כדי שיהיו מקום למלא חפניים. נראה ש'יש' זה ביטוי לחכמתו של הבו"ע, הש"י עולמות של הצדיקים היינו שהם מגיעים למדרגה של חכמה, ובמדרגה זו כל האפשרויות פתוחות, כל עולם כלול מהכל. אדם שחי בתוך חכמתו של הבו"ע אינו שייך לצמצום שלו, אלא יש לו כל מיני אפשרויות.

אביי לא שאל שאלה פיזית שאין מספיק מקום בעולם, הוא שאל שכל העולם הוא מהלך של יד אחת ואין מקום לעולם של מלא חפניים. אתה לא יכול לקבל מהלך גבוה יותר. והתשובה היתה שלעתיד לבא הצדיקים עולים למקום שכל המהלכים נמצאים שם בפנים, זה לא מוגבל למהלך אחד, ולכן יש מקום למלא חפניים.

תניא, רבי מאיר אומר: במדה שאדם מודד מודדין לו, דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה. אמר רבי יהושע: וכי אפשר לומר כן? אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה – הקדוש ברוך הוא נותן לו מלא עומסו לעולם הבא? והכתיב שמים בזרת תכן!

אביי אמר שיש מהלך אחד בעולם וכדי לקבל יותר צריך שי עולמות, עכשיו הגמ' מעמיקה ושואלת שלכאורה כתוב שיש מלא חפניים גם במהלך אחד. כאן אי אפשר לומר ש"י עולמות כי כתוב שזו מידה כנגד מידה וכנגד היד שלי יש יד של הבו"ע.

במידה כנגד מידה נרמז שגם לעתיד לבא הריח של המהלך שלך נשאר. אלא שהקב"ה באותו מהלך נותן לאדם מלא חפניים. ולכן הגמ' שואלת איך יתכן שבמהלך הזה יש מקום לשתי ידיים.

ואתה אי אומר כן? איזו היא מדה מרובה, מדת טובה מרובה או מדת פורענות? הוי אומר: מדה טובה מרובה ממדת פורענות. במדה טובה כתיב ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכל, ובמידת פורענות הוא אומר וארבת השמים נפתחו. במידת פורענות כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. והלא אדם מושיט אצבעו באור בעולם הזה מיד נכוה! אלא, כשם שנותן הקדוש ברוך הוא כח ברשעים לקבל פורענותם – כך נותן הקדוש ברוך הוא כח בצדיקים לקבל טובתן.

התשובה היא שלא צריך ש"י עולמות. רש"י אומר 'כל שכן' לגבי מידה טובה. הנושא של הקושיא היה שהכלי קיבול הוא פחות מידי, בפורענות כל הענין הוא כלי קיבול, שם אין מעמקים שלא הגעת, העונש תמיד יוצא לפועל בתוך המציאות שלך. והקב"ה עושה שהכלי קיבול שלך יהיה מספיק גדול כדי לקבל את הפורענות.

גם בטובה העליון רוצה לרדת אלינו, בשביל זה דלתי שמים נפתחות, והבו"ע נותן לנו כח לקבל את כל העליונות הגם שאנחנו מוגבלים.

זה לא כמו שאביי אמר. הוא לא דיבר על מידה כנגד מידה. הוא אמר שהצדיק עולה למעלה לעולם של חכמה, וכאן כתוב שיש מהלך של מידה כנגד מידה. הצדיק מקבל את השכר כפי מה שהוא, אלא שהכלי קיבול שלו נהיה גדול יותר כפי שבפורענות הקב"ה נותן לאדם כלי קיבול גדולים יותר.

הבו"ע עושה נס שגם הכלי קיבול הקטן יכול לקבל בתוכו את כל המהלכים השונים שנמצאים בתוך המלא חפניים של הבו"ע, זה האין גבול של העומק של הענין הזה שנקרא מידה כנגד מידה שמשייך אותנו לבו"ע.