אמונה הוא דבר רחב ועמוק מאוד, יש באמונה אפשרות שונות כיצד לראות את הנהגת הבורא בעולם, אם זה שכר ועונש, תיקון העולם, השראת השכינה, תכלית כלל ישראל ועוד, ובשונה מכל דבר בתורה שבכתב שאינו משתנה כלל, אלא רק מתפרש לפי דרגתו של האדם, באמונה משום מה, אנו מוצאים שזהו המקום היחיד בו התורה דורשת מאיתנו לשנות את המבט בהתאם לסיפורו של האדם, כמש"כ בהגדה ש"פ, "כנגד ד' בנים דברה תורה", כלומר, סיפור האמונה של יציאת מצרים משתנה בהתאם למצבו של הבן, ומזה למדנו כי באמונה הסיפור עצמו משתנה בהתאם למצב האדם וכי לא תמיד ניתן להביט באותו מבט.
בדרך כלל בימים שבשגרה, אנו מורגלים ואף נדרשים לראות את העולם במבט אמוני פשוט של 'שכר ועונש', דהיינו, המעשים שאנו עושים מעוררים תגובה, ובהתאם להם הבורא עולם מגיב בצורה מקומית כביכול, כנגד מעשים טובים הבורא עולם משפיע טובה, וכנגד מעשים רעים ל"ע הבורא עולם משפיע רעה ח"ו.
אולם עתה הוא לא זמן שבשגרה, עתה הוא זמן מלחמה, אם נתבונן נכון על מצבינו נראה שמתרחש כאן דבר נורא הרבה מעבר לטבח הנורא שקרה כאן, שעל אף שבהגיון היה צריך להיות שהעולם יהיה לצידנו, התנועה היא הפוכה, העולם הולך ונעשה נגדנו, יהודים בכל העולם נתונים בסכנה.
מצב זה מחייב אותנו הסתכלות והתבוננות של אמונה רחבה ומעמיקה יותר, בה אנו רואים כיצד הבורא עולם מנהיג את עולמו במידת הדין קשה, בשעה זו מתגלית הנהגה נוראה ואיומה.
בזמן כזה לא ניתן לראות אמונה במבט של שכר ועונש בלבד, שכן זהו לא מצב שהבורא עולם רק מגיב למעשים שלנו באופן מקומי ופרטני, כעת הנושא אינו האם העולם מתוקן או לא, אלא עצם הרקע והחיבור של הבורא עצמו אל כל העולם כולו, הנעשה במידת הדין קשה, בה כל כלל ישראל נמצא בסכנה ללא יוצא מן הכלל, וללא הבדל בין עדות וחוגים.
אכן איננו מורגלים בזה, קשה לנו לשנות את הסיפור, רגילים אנו להביט תמיד באותו המבט, אולם בזמן כזה התורה דורשת מאיתנו להרחיב את מבט האמונה שלנו, להתבונן על העולם ולהבין שכעת הסיפור שונה, עתה עלינו להבין שלבורא עולם יש הנהגות הרבה יותר עמוקות בחיבורו לעולם ולחיים שלנו.
עבודת ה' שלנו צריכה להיות בהתאם לסיפור של העולם, ואם כעת הוא זמן שמחייב סיפור שונה, בו הבורא עולם מתחבר לעולם כולו במידת הדין קשה, עלינו להתבונן כיצד אנו יכולים לפעול כנגד אותו רקע נורא של מידת הדין, בה הבורא מנהיג את העולם בעת הזאת.
בזמן כזה עלינו לחפש לעבוד ולפעול בדברים הנוגעים למקום החיבור של הבורא לעולם, ובכך אולי נזכה לשינוי היחס של הבורא לעולם, מהנהגה של מידת הדין להנהגה יותר רכה ונוטה לחסד.
מובא בנפש החיים (שער ב. שער ד, כו), כי הדברים היחידים היכולים לשנות את החיבור וההנהגה הכללית של הבורא על העולם כולו, הם תורה ותפילה בלבד, ואפילו מצוות אינן נוגעות לזה, שכן עניינם לעשות את העולם מתוקן יותר, זהו ענין הנוגע לשכר ועונש, אך כאשר הנושא הוא צורת החיבור של הבורא לעולם, לא יעזור תיקון העולם, אנו נדרשים לפעול במקום החיבור, ורק תורה ותפילה שייכים לאותו מקום גבוה ופנימי, שהוא מעבר להנהגה המתגלית בעולם.
בתקופה זו נדרש מכולם כאחד להתמסר, ויש גם צורך בלוחמים בשדה קרב, ניתן להמשיל את התקופה לאדם חולה הסובל מסימפטומים שונים בעקבות מחלתו, ברור אפוא שיש לטפל הן בשורש המחלה והן בתופעות הלוואי, אילו נטפל אך ורק בשורש המחלה, קרוב לוודאי שהחולה ימות מתופעות הלוואי.
בעת הזאת עיקר הדבר שמתרחש הוא, שהבורא עולם מתחבר לעולם כולו במידת הדין קשה, ותופעות הלוואי הם הפרעות הנוראות שחווינו רח"ל, תורה ותפילה יכולים לפעול ממש במקום החיבור של הבורא לעולם, ולהביא לידי הנהגה רכה יותר, וניתנה לנו הזכות לפעול שם, אולם במקביל יש גם צורך לטפל בתופעות הלוואי, ולשם כך יש צורך גם בלחימה ממש.
*עבודתנו בעת הזאת*
כבני תורה אנו מתפללים ולומדים כל השנה, אולם מצב המלחמה דורש מאיתנו התנהלות אחרת, שונה, לאור המצב אנו מבינים שנדרש מאיתנו שינוי בתורה ובתפילה, לא ניתן להמשיך ולעשות את אותו הדבר רק ביתר רצינות, נדרש מאיתנו מבט חדש בתורה ותפילה, מבט זה אינו צריך להיות שונה לגמרי ומחוץ לעולם שלנו, אלא שינוי בתוך העולם שלנו, שינוי מהותי ביחס שלנו לתורה ותפילה.
בתקופת מלחמה אנשים מוסרים נפש, ואנו כבני תורה צריכים להקשיב לתביעה וללמוד ממנה, לא נדרש מאיתנו לעשות את אותה פעולה שעושים הנמצאים בקרב, אך עלינו לפעול בצורה דומה בעולם שלנו בתורה ותפילה, וכמ"ש בנפש החיים שתורה ותפילה אלו שני דברים הנוגעים למסירות נפש, בתפילה נאמר, "בכל נפשך", ובתורה נאמר, "אדם כי ימות באהל".
עלינו לחדד אצלנו את המבט, שעבודת ה' שלנו בתורה ותפילה היא שאלה של חיים ממש, וכמ"ש במסילת ישרים (שער ב), אין זו שאלה התנדבותית אישית, אלא חיים ומוות בידינו, ועל כן נדרש מאיתנו להיות כחייל בקרב, השקוע כל כולו במשימה וכלל אינו עסוק בעצמו האם הוא טוב או לא וכדו'.
בעת הזאת התביעה עלינו היא שבשעת העסק בתורה בתפילה אנו צריכים להיות לגמרי בפנים, כמו חייל בקרב, כשנתבונן בדבר נמצא שאנו אף פעם לא שקועים ונמצאים בדבר אחד באופן מוחלט, אנו עסוקים בכמה דברים במקביל, ומעבודתו של לוחם בקרב אנו למדים, כי לא יתכן שיעסיק אותנו דבר נוסף מעבר לתפקיד שלנו כעת, וכשם שבפגישה עם אדם חשוב אנו לא מתעסקים ולא מתענינים בשום דבר נוסף אלא שקועים אך ורק בפגישה, על אחת כמה וכמה בתורה ותפילה, עלינו להמצא ולשהות לחלוטין בתוך הפגישה עם הבורא ועם התורה.
ההתמסרות הנדרשת בתוך תורה ותפילה, אינה שאלה של ריכוז המחשבה ויצירת מהלכים שכליים, אלא צורך בהימצאות החלטית שלנו עצמינו בתוך העבודה, בלי לתת לשום דבר מאיתנו לצאת החוצה.