פרק חלק צז עא אמר רבא מריש הוה אמינא – עד שיתייאשו מן הגאולה

אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא, אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה: זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה, אתאי שיבבתה טרפא אדשא. סבר: לאו אורח ארעא, אמר לה: ליתא הכא. שכיבו ליה תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי.

העולם שלנו הוא עולם השקר, הוא סותר לאמת, לכן רבא סבר שלא יתכן שאדם שחי בעולם הזה ידבר ויחיה לפי האמת תמיד, עד שהוא פגש את רב טביומי שלא היה משקר גם 'אי יהבו ליה כל חללי דעלמא'. אולי גם רב טביומי סבר שהעולם והאמת אינם יכולים לדור יחד, אך הוא העדיף את האמת על פני העולם, היא היתה שוה עבורו יותר מכל העולם כולו.

בסיפור על מיתת שני בניו של רב טביומי מתבאר שהאמת היא מידה שגם חשבונות של 'לאו אורח ארעא' שהם לכאורה חשבונות אמתיים אינם תופסים בה. אמת היא התאמה של החיים שלנו כאן עם מקור החיים, כשהמציאות מתאימה במלואה למקורה העליון, כמו בקושטא, יש חיים מלאים, אין מיתה[1].

תניא, רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו.

זה דור שיש בו מהדורא משובשת של אדם. כולם חושבים שהם שווים זה לזה ולא מכבדים את המבוגרים. לא מייקרים את המקור שממנו הם באו. בדור כזה אין למבוגרים יכולת וכח לעמוד מול הצעירים וללמד אותם את מה שהם קיבלו מאבותיהם ורבותיהם.

תניא רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו העזות תרבה, והיוקר יעות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה. מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. אמר רבא: מאי קרא – כלו הפך לבן טהור הוא.

בעולם מתוקן, המלכות מקשרת את העולם לרוחניות ועומדת נגד המינות, נגד האפיקורסות. אבל בדורו של משיח המלכות עצמה נהפכת למינות.

המשותף לכל הדברים המנויים כאן הוא שבדורו של משיח העולם קיים, אך הכל יוצא בו לפועל בצורה מסולפת. (ברש"י ישן מבואר שכוונת הגמ' ליש"ו הנוצרי. זה מתאים עם מה שאמרנו, כי הנצרות היא יהדות מעוותת.)

[1] אפשר לראות ביטוי לזה גם בצורה גסה יותר. הכרתי אדם שהיה שקרן פתולוגי. הוא היה תמיד עייף כי המקור של המציאות לא הזין אותו. הוא היה צריך תמיד לחשוב מה ואיך לומר ולדבר בצורה שלא תסתור את מה שהוא אמר קודם לכן. זה מתאים עם מה שכתוב כאן שהאמת מאריכה ימים והשקר מקצר. השקר אינו עומד בפני עצמו, צריך כל הזמן להכניס בתוכו אנרגיה כדי שלא יתמוטט.