אמר רב הונא: עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום, שנאמר בא על עית עבר במגרון למכמש יפקיד כליו עברו מעברה גבע מלון לנו חרדה הרמה גבעת שאול נסה צהלי קולך בת גלים הקשיבה לישה עניה ענתות נדדה מדמנה ישבי הגבים העיזו. (עוד היום בנב לעמד ינפף ידו הר בת ציון גבעת ירושלם).
עשר מסעות הם עשר מדרגות, עשר מעלות של טומאה ורע. סנחריב רצה לעלות לפסגה של טומאה כדי לעמוד מול קדושת ירושלים ולנצח אותה.
אמר רב הונא: עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום, שנאמר בא על עית עבר במגרון למכמש יפקיד כליו עברו מעברה גבע מלון לנו חרדה הרמה גבעת שאול נסה צהלי קולך בת גלים הקשיבה לישה עניה ענתות נדדה מדמנה ישבי הגבים העיזו. (עוד היום בנב לעמד ינפף ידו הר בת ציון גבעת ירושלם).
עשר מסעות הם עשר מדרגות, עשר מעלות של טומאה ורע. סנחריב רצה לעלות לפסגה של טומאה כדי לעמוד מול קדושת ירושלים ולנצח אותה.
הני טובא הויין! – צהלי קולך בת גלים נביא הוא דקאמר לה לכנסת ישראל: צהלי קולך בת גלים – בתו של אברהם יצחק ויעקב שעשו מצות כגלי הים. הקשיבה לישה – מהאי לא תסתפי, אלא איסתפי מנבוכדנצר הרשע דמתיל כאריה, שנאמר עלה אריה מסבכו וגו'.
המים מצד עצמם חלקים ושווים אך הרוח מכה בהם נגד טבעם ועושה גלים, מקומות שהמים יותר גבוהים. אבותינו הק' קיימו את המצוות בגלל שראו צורך להכניס את הקב"ה אל תוך העולם. אופן עשייתם היה בהתרוממות לקראת העליון. לכן כל מצוה ומצוה יצרה בתוך העולם התרוממות של קדושה כעין גל המתרומם מעל מי הים.
יש גם חסרון בים. לגלים שבו אין קיום. הגל מתרומם ומיד מתנפץ בחזרה. גם בנקודה זו דמו מעשי המצוות של האבות לגלי הים, למעשיהם לא היה קיום בארץ, כפי שכותב ה'שערי אורה' שהם לא הורידו שכינה לארץ. אולם היה מעשה אחד שהיה כמו גל ביבשה, כמו הר שמתרומם, ונשאר בר קיימא. עקדת יצחק. היא היתה שיא עבודתו של אברהם אבינו, אז הוא הלך נגד טבעו, ולכן אז הוא קידש גם את המקום, העקידה עשתה רושם על המקום שאחר כך נהיה בית המקדש. בכל מעשיו הטובים אברהם אבינו הרים את העולם והעולם שב וירד, ואילו בעקידה העולם נשאר מרומם.
זכות האבות שרוממו את העולם, יצרו בו מעין גלים, יכולה לסייע ולהגן מפני הרע, שהעולם בכלל וירושלים בפרט לא יהיו לגמרי תחת הרע, תחת סנחריב, כי עולם שיש בו גלים של קדושה אינו יכול להיכבש תחת שליטת הרע. זה פירוש הפסוק: אל תראי כנסת ישראל, כי את בת גלים. אנשי ירושלים, כנסת ישראל, אינם צריכים לירא מסנחריב כי הם שייכים להר המוריה שאברהם אבינו הרים ורומם, ואותו סנחריב לא יכול לכבוש. סנחריב כבש את כל הקומה, הוא עשה עשר מסעות בארץ, רצה לשלוט על כל הארץ, אולם יש מקום שאברהם אבינו רומם ועשה אותו כמו גל, עליו אין לרע שליטה כלל.
עניה ענתות – עתיד ירמיה בן חלקיה ומתנבא עלה מענתות, דכתיב דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין. – מי דמי? התם ארי הכא ליש! – אמר רבי יוחנן: ששה שמות יש לארי, אלו הן: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ. – אי הכי בצרו להון! – עברו מעברה תרתי נינהו.
אריה הוא צד החסד שבמרכבה. יש לו ששה כוחות, היקף שלם של גבורה. לכן יש לו שש שמות כנגד ו"ק. שלש הראשונות הם שמות של גדלות, ושלש האחרונות הם שמות של מדרגות נמוכות יותר. השיא של כולם הוא השם: 'ארי'. כשהנביא אומר לשון 'ארי' הוא מתכוון למצב וזמן שהארי בא עם כל כוחו, אולם כשהוא רק בהתהוותו הוא מכונה 'ליש'.
נבוכדנצר נקרא 'אריה' כי הוא נגד כח הקדושה כולו, הוא אמר 'אדמה לעליון'. הוא כח ראשון של אותו רע המתנגד לקדושה. אולם כאן בסוגיא הוא מכונה 'ליש', כנגד ה'נצח' שהוא משלש התחתונות של השש, כי כאן הוא מובא בהקשר של סנחריב שרצה רק לקחת את ארץ ישראל ולא את כלל ישראל.
מאי עוד היום בנב לעמד? – אמר רב הונא: אותו היום נשתייר מעוונה של נוב.
לכאורה לא מובנת הטענה על שאול המלך. הלא הוא לא רצה להשמיד ח"ו את הכהונה, הוא רצה להרוג את דוד, אלא שמאחר שכהני נב עזרו לדוד להימלט ממנו הוא דן אותם כמורדים במלכות.
נראה שהצורך להרוג את כהני נוב היה צריך לעורר אצל שאול מחשבה שניה. שאול היה צריך להבין שאם המהלך של רדיפת דוד מביא לידי צורך להשמיד ולהרוג את הכהנים כנראה שהמהלך שגוי. גם כשאני סבור שדבר מה הוא מלחמת מצוה, אולם אם מלחמתי גורמת נזק לכוחות הקדושה הרי יש כאן רמז שעלי לעצור.
כששאול הרג את כהני נב הוא ניתק את עצמו מכהונה. כהנים אחראים על הקרבת הקרבנות, על הקשר בין עליונים ותחתונים, וכשעבודת הכהונה בטלה ח"ו, גם ירושלים אינה מחזיקה מעמד, כי כל עניינה של ירושלים הוא עבודה.
אמר רב הונא: אותו היום נשתייר מעוונה של נוב.
יש כאן נקודת חידוש שעוון זה תלוי בזמן. 'אותו היום נשתייר'. העונש על העוון, החסרון שנולד מעוון זה מוגבל לפרק זמן מסויים.
ביאור הענין נראה כך: עצם הגילוי של הבו"ע הוא 'הוה תמיד', הוא אינו תחת זמן. אין הו"א שיש בו שינוי או התפתחות. אך הגילוי משתלשל ממדרגה למדרגה, ויש דרגה נמוכה יותר של גילוי שנקראת 'היה הווה ויהיה'. שם יש הו"א שיש שינוי, ואנו מכריזים ואומרים שאין שינוי. העובדה שאין שינוי בגילוי מעוררת קשיים לגבי הבחירה (ידיעה ובחירה), כי נראה לנו שהגילוי הזה נוגע לעבודתנו, אולם עצם הגילוי שהוא: 'הוה תמיד' אינו מעורר קשיים וקושיות כי הוא גבוה מעל גבוה ואינו נוגע לעבודתנו.
המושג 'למעלה מהזמן' אינו מושג פילוסופי אלא רומז לגילוי גבוה יותר שבו אין הו"א של התפתחות. ואילו 'זמן' הוא הגילוי הבא אחריו, היצירה העדינה השורשית ביותר של כל הבריאה. זמן הוא המציאות הנותנת אפשרות להתפתחות. כשחז"ל אומרים שהעוון של נוב עיר הכהנים מתפרש בזמן, כוונתם לומר שהוא פגע בגילוי של 'היה הווה ויהיה', הוא ערער את יסודות הבריאה ממש.
עיי' ב'דעת תבונות' (קע) בשם חז"ל שהיה רעב שהיה צריך לבא בימי שאול אלא שהקב"ה ידע שהוא לא יוכל לעמוד בזה ולכן הוא בא בימי דוד. כמדומה שהמדרש שם מדבר על עוון נב עיר הכהנים. הרי לנו שהסוגיא אינה עוסקת בעונש של מידה כנגד מידה, היא אינה מכוונת כנגד עושה העבירה, אלא בתיקון המציאות. העבירה עשתה קלקול בעולם ועליו להבריא, ליתקן מהחיסרון הזה. לא כל עבירה מערערת את יסודות העולם, אולם עבירה זו נתפרשה בזמן, היא ערערה את יסודות העולם, לכן היא יצרה אפשרות להחריב את בית המקדש.
אמרי ליה כלדאי: אי אזלת האידנא – יכלת לה, ואי לא – לא יכלת לה. אורחא דבעא לסגויי בעשרה יומא סגא בחד יומא, כי מטו לירושלם שדי ליה ביסתרקי עד דסליק ויתיב מעילוי שורה, עד דחזיוה לכולה ירושלם. כי חזייה איזוטר בעיניה, אמר: הלא דא היא קרתא דירושלם דעלה ארגישית כל משיריתי, ועלה כבשית כל מדינתא? הלא היא זעירא וחלשא מכל כרכי עממיא דכבשית בתקוף ידי,
בחיצוניות, דברים נראים שונים מכפי שהם בפנימיות. אדם שאין לו מושג בקדושה יכול לטעות ולחשוב שדבר גדול הוא דבר קטן או להיפך. דוגמא לכך אפשר לראות ב'יוסיפון' שכתב את סיפורי החורבן כפי שהם נראים בחיצוניות ולכן כתב כל מיני דברים טובים על טיטוס. אולם חז"ל מתארים את הדברים כפי שהם בפנימיות והם אמרו שטיטוס היה רשע גמור.
באופן אחר אפשר לבאר את הענין על פי דברי חז"ל (ילקו"ש עקב תתנה) שמי שמבקשים ממנו דבר גדול ויש לו, דומה בעיניו כדבר קטן. וכאן כיון שבאותו היום היתה לו אפשרות לכבוש את ירושלים, היה נדמה לו שזהו דבר קטן.
עלה וקם ומניד ברישיה, מוביל ומייתי בידיה על טור בית מקדשא דבציון, ועל עזרתא דבירושלם.
הוא רצה לבטל את ציון וירושלים, את בנין הקדושה שבירושלים. 'ציון' הוא מקום ירידת השכינה, מקום החיבור מצד המקבל אל הנותן, וירושלים – בית המקדש, היא הכלי, מקום שבו הקדושה מתקבלת ונשפעת. הוא רצה לבטל את הכל. גם את מקום הקבלה מאת הבורא עולם וגם את הביטוי בתוך כלל ישראל.
אמרי: נישדי ביה ידא האידנא! – אמר להו! תמהיתו, למחר אייתי לי כל חד וחד מינייכו גולמו הרג מיניה. מיד ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי בת דינא – בטל דינא.
כדי לנצח ח"ו, סנחריב היה צריך ללכת אחד עשרה מסעות. אז היה מתגלה כל השיעור קומה של הרע והוא היה מנצח. גם לרע יש שיעור קומה של עשר חלקים, כמו לקדושה, אלא שכדי להתקיים הוא צריך אחיזה בקדושה והיא נמצאת מחוצה לו, לא בתוכו, לכן יש לו אחת עשרה חלקים. משא"כ בקדושה שיש בה עשר מדרגות והיא מתקיימת מהקדושה שבתוכה עצמה.
כדי לנצח היה על סנחריב לעשות את המסע האחת עשרה, החורבן, ביום של כל השיעור קומה, של עשרת המסעות. כשסנחריב נסע רק עשר מסעות הוא לא נאחז בחלק האחת עשרה, בחיות המגיעה מהקדושה ולכן הוא הפסיד ולא ניצח. (יש לדון האם זו היתה הטעות של שאול שלא הרג את אגג באותו יום שהחריב את עמלק, שלא עקר את השורש בב"א עם עמלק.)