דבי רבי ישמעאל תנא: קל וחומר מכלי זכוכית, מה כלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם, נשברו – יש להן תקנה, בשר ודם שברוחו של הקדוש ברוך הוא – על אחת כמה וכמה.
התמיהה כאן עולה מאליה. לכאו' אפשרות התיקון של כלי זכוכית היא משום שאפשר להתיך את החומר ולא משום שהם נעשו ברוח. כיוצ"ב גם כלי מתכות ניתנים לתיקון ע"י התכה (עיי' חגיגה טו.). ואם כן מה כוונת התנא להוכיח מכך שאפשר לתקן כלי זכוכית.
דבי רבי ישמעאל תנא: קל וחומר מכלי זכוכית, מה כלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם, נשברו – יש להן תקנה, בשר ודם שברוחו של הקדוש ברוך הוא – על אחת כמה וכמה.
התמיהה כאן עולה מאליה. לכאו' אפשרות התיקון של כלי זכוכית היא משום שאפשר להתיך את החומר ולא משום שהם נעשו ברוח. כיוצ"ב גם כלי מתכות ניתנים לתיקון ע"י התכה (עיי' חגיגה טו.). ואם כן מה כוונת התנא להוכיח מכך שאפשר לתקן כלי זכוכית.
נראה לומר כך: מתכת היא יסוד מוצק. אפשר אמנם להתיך אותה כדי לתת לה צורה, אולם אחר כך היא חוזרת למצבה היסודי. מה שאין כן זכוכית. במהותה היא נוזל. ואף שאחר כך היא מתקררת ומתקשה, אין התקשותה אלא כקרח שהוא נוזל קרוש, אך לא מוצק. ('מוצק אמורפי' בלשון חכמי הטבע.) לכן המבט של חז"ל הוא כאילו בכלי מתכות הכלי קיים ועומד מצד עצמו, ואילו בכלי זכוכית עיקר הכלי הוא התוכן, הפנימיות. לזכוכית עצמה אין תוך, ורק הנפיחה התמידית, הרוח שבתוכה, היא העושה אותה לכלי בכל רגע ורגע.
מאבחנה זו נולדת נקודה חשובה נוספת. כלי מתכת שהותך וחזר ונעשה כלי, הוא כלי חדש. פנים חדשות באו לכאן. אולם כלי זכוכית שנשבר וחזר ונופח הוא אותו הכלי שחוזר וניעור, כיון שעיקר שם הכלי נובע מהפנימיות, מהאמן הנופח, והוא לא השתנה.
זו נקודת הדמיון בין כלי זכוכית לגוף האדם. גם הגוף אינו כלי מצד עצמו. יש בו צורה וחיות רק על ידי הנפיחה, על ידי הנשמה שבתוכו. ברגע שהיא ניטלת ממנו, הוא שב ונעשה עפר. (השווה סוכה כד. שנוד נפוח ובע"ח העומדים ברוח אינם חשובים מחיצה כיון שאם תינטל מהם הרוח, מיד יפלו.)
ההבדל בין שתי הראיות
יש הבדל מהותי בין הראיה הקודמת משני יוצרים ובין ראיה זו מכלי זכוכית. המשל הראשון מדבר על כלי חרס הנעשים בידו של היוצר, ואילו המשל השני מדבר על כלי זכוכית הנעשים ברוח. אלו שתי אופנים של תחיית המתים. יש אופן אחד שבו הגוף, המציאות הפשוטה של האדם, משתלשל מלמעלה. ויש אופן שהכלי נוצר בידים. הוא מגיע מלמטה ורק אחר כך יוצקים בתוכו תוכן רוחני. המשל הראשון מדבר על אפשרות שתחיית המתים תעשה ע"י בניית כלי מצידנו, והמשל השני מביא ראיה שתחיית המתים יכולה להיעשות כל כולה מלמעלה. גם הכלי יכול להיווצר מהפנימיות, מרוחו של הקב"ה.
אמר ליה ההוא מינא לרבי אמי: אמריתו דשכבי חיי, והא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי. – אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר, הלכו ובנו אותו. לימים נפלו. אמר להם: חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים. אמרו לו: אין אנו יכולין. כעס עליהם ואמר להן: במקום שאין מים ועפר – בניתם, עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה. ואם אי אתה מאמין – צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה, למחר השריץ ונעשה כלו בשר. שמא תאמר לזמן מרובה – עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות.
השאלה היתה איך יסוד העפר יכול להבנות, הלא אין לו חיות. והתשובה היא שהגוף אינו נבנה מהחיות של עצמו אלא כפלטרין של מישהו. החיות אינה באה מהעפר עצמו. העפר יכול להסתנף לדבר אחר, כמו עכבר שבתחילה חציו חי וחציו עפר, וקימעא קימעא החיות מתפשטת גם על החצי שאין בו חיות. (אפשר לראות את התהליך הזה במזון שהוא במקורו דומם, ועל ידי אכילה ועיכול הוא נעשה חי, נעשה חלק מהאדם.)
בהמשך דבריו מבקש רבי אמי להוסיף ולומר שלא רק שהעפר יכול להצטרף, להסתנף לדבר אחר ולקבל חיות. אלא הוא עצמו נהפך לדבר חי בצורה בלתי מובנת לנו. על כך הוא מביא ראיה מהחלזונות הממלאים את ההר לאחר ירידת גשמים.
עוד מוסיף רבי אמי ואומר 'שמא תאמר לזמן מרובה.' 'זמן' הוא מלשון הזמנה. 'זמן מרובה' בלשון חז"ל הוא ביטוי להתפתחות. עד עכשיו דיברנו על כך שמבררים מתוך העפר ניצוצות של חיות. שהוא יכול להצטרף לחיים קיימים. אולם יש אופן שהדבר נעשה בבת אחת. אין תהליך התפתחות, אלא ברגע אחד קדושה עליונה הופכת את העפר עצמו לדבר חי.
אמר ליה ההוא מינא לגביהא בן פסיסא: ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי חיין. דחיין מיתי – דמיתי חיין? אמר ליה: ווי לכון חייביא דאמריתון מיתי לא חיין, דלא הוו – חיי, דהוי חיי, לא כל שכן?
המין קרא לגביהה בן פסיסא 'חייביא' כי לפי דעתו הוא מתעלם מהמציאות. הוא הולך נגד חוקי הטבע. דעתו ודבריו של המין מבוססים על מהלך שכלי שהוא רואה בעולם. ומאחר שהליכה נגד השכל היא חטא, הרי כל מי שהולך נגד חוקי הטבע הוא חוטא.
גם גביהה בן פסיסא החזיר לו באותו מטבע וקרא לו 'חייביא'. כלומר: אין לך זכות חיים. כי האמת היא שהחיים נוזלים ונובעים מלמעלה, ומי שאינו מאמין שיש לו שורש מחוץ למציאות אינו יכול לחיות.
יש כאן דו שיח בין תרבויות. בין שכל של אמונה לשכל של העולם. בין מי שמסתכל על המציאות בעיני בשר ובין מי שמאמין ששורשה של המציאות נמצא מעבר למציאות. (לכן מאוד קשה גם כיום להתווכח עם אתאיסט. כי הדעה שלנו, הדעה התורנית, אינה דעה שכלית. היא מגיעה מעבר למציאות.)
שאלתו של המין היא כזו: הרי התהליך בעולם הוא הפוך. גלגל הזמן סובב והולך קדימה ומתבטא בזה שהחיים מתים. איך יתכן שפתאום יתהפך הגלגל.
אך גביהה בן פסיסא עונה לו – 'דלא הוו – חיי'. חיים הם התגלמות של הויה. הם דבר שבא מעבר לעולם. יש מציאות עמוקה שנעלמת מן העין ומשם מגיעים החיים. ואם כן, קל וחומר: אם מי שנמצא בשורש, במקור, מגיע לכאן. ודאי שאלו שכבר צמחו מהשורש יחזרו לכאן.
גביהה בן פסיסא למד דבר זה מקל וחומר. אנו נוכל להוסיף בו טעם עפ"י דברי הרמב"ן פרשת לך לך ז"ל: 'ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים'. העובדה שאדם חי חיי שעה היא כגזירת עירין שיצאה לפועל דמיון. לכן ודאי בסוף היא תצא לפועל לגמרי, לחיי עולם.
אמר ליה: חייביא קרית לי? אי קאימנא – בעיטנא בך ופשיטנא לעקמותך מינך. – אמר ליה: אם אתה עושה כן – רופא אומן תקרא, ושכר הרבה תטול.
אותו מין כעס ואמר לגביהה: אם אינך מביט על העולם כפי שהוא, אם אתה מאמין שיש למציאות מקור מעבר לעולם, אם כן גם לך יש מקור עליון שבו אתה שלם, שבו אין לך גיבנת. לכן אם אבעט בך אפשר שגבך יתיישר.
גביהה ענה לו שאכן כן. אני מאמין שהמקור שלי הוא בלי גיבנת. רק מציאותי החיצונה, רק הגוף, גיבן. לכן אם תרפא את גיבנתי לא תיקרא עושה ניסים אלא רופא. לא יקרא שבראת אותי מחדש אלא שריפאת אותי והחזרת אותי לשורשי שבו אני אדם בריא ושלם. (רופא אינו מייצר בחולה דבר חדש, אלא מסייע לו להבריא על ידי שהוא משיב אותו לשרשו הבריא. בניית רגל תותבת לפיסח וכדו' אינה ענין לרפואה.)