אין לו בעייה ללמוד. את הלימוד הוא דווקא אוהב, ומסתבר שהוא אפילו די טוב בזה. אבל עבודת השם, כך הוא טוען, היא אפעס לא בשבילו. הוא לא לגמרי קשור לתפילה, או לתפילין, או לתרי"ג מצוות באופן כללי. אבל לפחות ללמוד הוא אוהב. אולי ה'מאור שבה' יחזירו למוטב?
זהו סיפור אמיתי, אבל הוא ממש לא אירוע יחידי. אחד הנושאים הקשים שאיתם אנשי חינוך העובדים מול נוער בימינו צריכים להתמודד הוא תחושת ניכור רח"ל של חלק מהבחורים ביחס לקיום מצוות, תפילה או שמירת הלכה. לגרום לבחור עם ראש טוב לאהוב את הגמרא זו משימה לא כל-כך קשה; אבל להביא בחור מנוכר להרגיש הזדהות עם החיובים שכתובים בתורה זה כבר עניין אחר לגמרי.
הנקודה שחוזרת על עצמה היא לרוב אותה נקודה: לא מעט צעירים, וגם אנשים מבוגרים יותר לעיתים, לא רואים בתרי"ג מצוות משהו שנוגע אליהם באופן אישי. הם לא חווים את העבודה שהתורה נתנה לנו "לטוב לנו כל הימים ולחיותנו כהיום הזה"; ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". שהטובה האישית שלהם היא חלק מרכזי מכל העסק של קיום תורה ומצוות.
במקום זאת הם רואים רשימה ארוכה של דרישות וחיובים שבאים להגביל אותם, או אוסף צפיות שעליהם למלא בשביל הסביבה שלהם. השאלה של אותם בחורים צפה ממילא: אבל איפה אני נמצא בכל הסיפור הזה?
הסוגיא החשובה ביותר
יש כאן למעשה נקודה יסודית בתורה. התפיסה הזו, שלמרבה הצער מאפיינת לא מעט צעירים מתקשים, אינה נודעת לחיסרון בהבנה של דברי התורה, אלא בתפיסה לא נכונה של עצם הרקע לדברי תורה. וכאשר לא מבינים נכון את הרקע, אי אפשר לקבל את התוכן כמו שצריך.
הגמרא בקידושין (לא, א) פותחת לנו פתח בסוגיא חשובה זו – אולי הסוגיא החשובה ביותר בחינוך בכלל:
"בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך, חזרו והודו למאמרות הראשונות".
אומות העולם שמעו את הדיברות הראשונים שנאמרו בהר סיני: 'אנכי' ו-'לא יהיה לך'. הם הבינו אותם מצויין, אבל שגו בנוגע להבנה של הרקע של הדברים. הם חשבו שהרקע הוא "לכבוד עצמו הוא דורש"; הם חשבו שהנושא של תורה ומצוות הוא כבודו של הקב"ה, ולא ראו שהמרכז של כל העסק והא האדם עצמו. רק כאשר שמעו את הציווי: "כבד את אביך ואת אמך" הבינו את הטעות ו"חזרו והודו למאמרות הראשונות".
מבואר בגמרא שהבנה נכונה של הרקע של כל התורה כולה תלויה בתפיסה שהקב"ה אינו דורש את "כבוד עצמו", אלא מעוניין בנו ורוצה את הטובה האישית שלנו. אבל את זה אומות העולם לא ראו בהתחלה.
חשובים לפניו
אלא שהיו כאלו שכן ראו. אומות העולם היו צריכים להמתין עד הדיבר של "כבד את אביך ואת אמך", אבל כלל ישראל הבין את הרקע הזה עוד מהדיבר הראשון. הוא ידע את זה לא בגלל שהקב"ה הוציא אותו ממצרים (שהרי את זה גם אומות העולם ידעו), אלא בגלל שהקב"ה טרח לגלות לנו את היסוד החשוב הזה בצורה מיוחדת.
התורה בפרשת יתרו מספרת לנו שרגע לפני מעמד הר סיני ציווה הקב"ה ממשה רבנו להזהיר את כלל ישראל שלא יקרבו להר סיני פן ימותו. אמנם משה רבנו ע"ה מקשה על הציווי; הרי הקב"ה כבר ציווה אותו להזהיר את כלל ישראל. הוא כבר הודיע להם מה העונש הצפוי למי שלא יעשה כן. מדוע יש צורך לחזור שנית על אותו ציווי בדיוק?
רש"י מסביר מה התחדש בציווי השני:
"פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב": "כל מה שיפול מהם, ואפילו הוא יחידי, חשוב לפני רב".
באזהרה השנייה התגלה דבר נורא. כלל ישראל ידע כבר שהקרבה להר סיני אסורה ומסוכנת, אבל הוא לא ידע שהסיבה שהקב"ה מזהיר אותם אינה משום "כבוד עצמו", אלא משום שהוא חושש להם. משום שכל אחד ואחד מהם – "ואפילו הוא יחידי" – חשוב לפני הקב"ה. שהרקע של כל התורה והמצוות אינו "כבוד עצמו" של הקב"ה, אלא רצונו להיטיב לכל אחד ואחד מכלל ישראל. זה מה שהתחדש להם בכך שהקב"ה ציוו את משה רבנו ע"ה לחזור שוב על אותו הציווי.
המפתח העיקרי
בדברי חז"ל האלו טמון מפתח גדול לא רק לעבודת השם, אלא במיוחד לחינוך. הרבה פעמים כמחנכים אנו עשויים לשדר לתלמידים שלנו שמה שמצופה מהם הוא "ליישר קו", אבל הם עצמם חסרי כל חשיבות חלילה; שמה שמעניין את המגיד שיעור הוא למסור את הפשט הנכון בסוגיא, ולא לשמוע האם הוא מתיישב על ליבו של התלמיד, האם הוא חושב אחרת או שיש לו קושיא על הדברים; שמה שמעניין את המשגיח הוא לראות את בית המדרש מלא בשעות הסדרים ובתפילה, ולא לדאוג לכך שלבחור עצמו יהיה קשר עם התפילה והלימוד.
זהו כמובן אסון. התורה לא מעוניינת בתפקוד של האדם; הקב"ה היה יכול להסתדר מצויין גם בלעדינו. התורה מעוניינת באדם עצמו. היא רואה את טובתו האישית של כל אחד ואחד מכלל ישראל כעניין מרכזי עבורה.
אחד ממגידי השיעורים החשובים אמר לי פעם מפורשות: אני בטוח שמה שמעניין את הקב"ה זהו הבחור בעצמו. אבל מה שמעניין אותי זהו התפקוד שלו.
הגישה הזו חייבת להשתנות, אבל היא צריכה להשתנות גם באופן נכון. חובה על המחנך לשדר לתלמיד שלב הסוגיא היא טובתו האישית, אבל לא פחות מכך הוא צריך להקפיד להראות היכן טובתו האישית של הבחור נמצאת בתוך המסגרת של תורה ומצוות.
לא מספיק לשבת עם הבחור לשיחת-נפש עד השעות הקטנות של הלילה על כוס תה חמה ולשמוע את כל הסיפורים הילדותיים שיש לו לספר בסבלנות אין-קץ; צריך להראות לו איך טובתו האישית נמצאת וחשובה בתוך המערכת של תורה ומצוות.
בדיוק כמו שהקב"ה לא הסתפק בלהודיע לכלל ישראל שהוא אוהב אותם, אלא גילה לנו את האהבה הזו בתוך הציווי להישמר מלהתקרב אל ההר, כך גם המחנך צריך להראות לבחור שההבנה שלו בתורה, שהקשר שלו לתפילה או שההקפדה שלו על קיום מצוות – הם כולם נושאים שנוגעים אליו אישית ושיש לו מקום מרכזי בהם.
הדרך לעשות זאת אינה בהכרח פשוטה. אבל בפתרון הסוגיא הזו נמצא המפתח העיקרי לחינוך לתורה וליראת שמים.
פורסם במקור – קולמוס – עיתון משפחה