ביררנו את ההבחנה החשובה והיסודית – שהאדם צריך לבנות את עצמו על היסודות שלו עצמו, על ההכרה שלו בתוך עבודת ה'. לא הכרה דרך מקום הכישלון אלא הכרה דרך המקום החיובי והאידיאלי שלו, בתוך המרחב והדרך של עבודת ה'.
ארבעת הפסוקים הראשונים בפרק ט"ז במשלי הם הדרכה בעבודת ה'. שלושת הראשונים הם – א לְאָדָם מַעַרְכֵי-לֵב וּמֵיְהוָה מַעֲנֵה לָשׁוֹן. ב כָּל-דַּרְכֵי-אִישׁ זַךְ בְּעֵינָיו וְתֹכֵן רוּחוֹת יְהוָה. ג גֹּל אֶל-יְהוָה מַעֲשֶׂיךָ וְיִכֹּנוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ.
הפסוק הראשון עוסק בכך שאדם צריך לערוך את ליבו, אבל הדיבור בא מבורא עולם. השני מדבר על כך שדרכיו של האדם נראות בעיניו זכות ונקיות, אבל את התוך רק ה' יודע, והשלישי אומר שאם האדם יכוון לה' את מעשיו – דרכיו יצליחו.
על פסוקים אלו אומר הגאון פירוש חשוב ויסודי:
"סוד העניין של ארבעת הפסוקים (א-ד) הוא: דרך ועצה טובה לאדם, איך להתנהג ולילך ברצונו יתברך. כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווה.
וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר, על-פי משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה, לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. "לאדם מערכי לב – שלו לא היה רק לערוך לבבו לדרוש את ה' בכל לבבו, ומה' היה מענה לשון, על ידי הנביא, איך יתנהג.
ומשבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ואיש – רוחו הוא יודיענו איך להתנהג… אבל אם, חס ושלום, יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה, אז יש ברוחו רמיה, אם יהיה מתנהג על-פי רוחו, ודרכי איש זך וישר בעיניו, וייפול משמיים לארץ, עד אשר לא יוכל לקום, ויסור מדרכי ה' ומצוותיו, ולא יידע עצמו.
וזהו "גול אל ה' מעשיך" כלומר, עכשיו אין לנו להלך בגדולות ובנפלאות, אך לראות שיהיו מעשינו אל ה' היינו לפי רצונו יתברך, וייכונו מחשבותיך כלומר בקיום המעשים עצמם, שהם מצוות עשה, וזהירות מלא תעשה, הם ייכונו מחשבותיך…"
לכל אדם דרך משלו, וכמו שאין דעותיהם שוות ואין פרצופיהם שווים, כך לכל אדם ישנה הדרך הייחודית שלו בעבודת ה'. בזמן ששרתה נבואה כל אדם היה מכין את ליבו, הולך לנביא והוא היה אומר לו ומוסר לו את דרכו שלו.
משבטלה הנבואה רוח הקודש עדיין הייתה קיימת, ומרוח זו אדם היה בוחר ומפלס לו את דרכו. אך רוח הקודש יש בה סכנה, כמו שאומר הגאון, כי כשהאדם לא נקי בלבבו יש לו נגיעה.
דווקא מתוך הרצון להיות ייחודי בדרך העבודה שלו, הוא יכול לסטות וליפול לגמרי מרצון ה'.
כיום אין לנו לא נבואה ולא רוח הקודש, אין לנו אלא לקיים רצונו ולעשות מצוותיו ואל לנו ללכת בגדולות.
האדם לא יכול להתחיל את מהלך עבודתו והצמיחה שלו מכוח השגה וקביעה מהי דרכו. הוא צריך להתחיל את עבודת ה' ע"י 'מצווה ועושה'. לא מדובר בהקטנת ראש שמשמעותה לעשות מה שצריך וזהו, אלא הפוך – השוני יתקיים, דרכו הייחודית תתברר, אך לא דרך נבואה או רוח הקודש אלא ע"י שאנחנו מנסים לקיים ולפעול: דרך העמידה מול הציווי, מתוך הקיום של "מצווה ועושה". והדבר לא בא מעצמו, גם אחרי זה צריך עבודה רבה.
העבודה הזו היא 'חשבון הנפש', ההתמודדות שלנו מול ה"מצווה ועושה", ההבנה מה כוח הנפש המקשר אותנו ללימוד תורה, לקיום מצוות, לבן אדם לחברו, לתפילה וכן הלאה. מהם הכוחות שאני פועל בתוכם באופן מיטבי, מה מדבר אלי ומה מתברר לי מול ההתנסות המעשית שלי בקיום התורה והמצוות.
הצורה היא לא לקבוע מראש עובדה מוגמרת על אופי העבודה שלי, אלא להניח עובדות שמתפקדות כמו הנחת עבודה, זו עובדה לצורך עבודה אבל היא משתנה תוך כדי תנועה, היא נמצאת שם רק כדי להתקדם ולהשתנות בהתאם לתוצאות. זה עצם מה שהבורא רוצה מאיתנו.
דבר נוסף חשוב – הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י' מדבר על הדרישה שיש לאדם בעבודת ה'. חלק מדבריו הוא מייעד לכל אדם, וחלק – רק לאנשים גדולים ורמי מעלה. בתחילה הוא מביא דרישה ששווה לכל נפש וזו עבודה מתוך אהבת ה'. השני מיועד רק לגדולים, וזה עבודה "לשמה" עליה הוא כותב שאינה שווה לכל אדם, היא מסוכנת, האפיקורסים יצאו ממנה כשלא ידעו איך לעבוד איתה.
יש לשים לב לדבר מעניין ברמב"ם. בחלק הראשון, זה ששווה לכל נפש וכולם מחויבים בזה, אומר הרמב"ם שהאדם צריך לעבוד את ה' לא בשביל ובגלל העולם הבא אלא מתוך אהבה. בחלק השני, בעבודה שלא שווה לכל נפש אומר הרמב"ם שמעלת היחידים היא שהם לא עובדים בשביל כסף ותמורה אלא לשמה. והרי ההיגיון אומר הפוך, לא לעבוד בשביל כסף – זה בסיסי יותר מאשר לא לעבוד בשביל עולם הבא.
ההסבר הוא כך: העיקרון של עבודה מאהבה מקיים את הקשר, את המקום שבו האדם נמצא בתוך עבודת ה'. למה הוא מקושר, מה המקום שלו בתוך זה. העניין של עבודה "לשמה" מדבר על המניע, על המוטיבציה.
גם אחרי שאני מקושר ושייך בתוך עבודת ה', יש נושא של 'מה מניע אותי', 'מה נותן לי מוטיבציה'. אדם שמסוגל לעבוד בלי מניע – כסף או כל מוטיבציה אחרת – הוא אדם גדול, הוא עובד "לשמה" שזו מעלה מיוחדת אך גם מסוכנת ולכן מיועדת לגדולים בלבד. לעומת זאת, עבודה מתוך אהבה שלא לשם עולם הבא היא הדבר היסודי יותר כבסיס לעבודת ה'. שיהיה לאדם מקום אישי משלו מתוך התנסות ומודעות לנפש שלו בלימוד התורה ובקיום המצוות.
בהמשך דברי הרמב"ם שם הוא מביא דוגמא לאהבת ה':
כיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד.
"נפשו קשורה באהבת ה'" – הקשר הוא חשבון הנפש, החיפוש והמעקב איפה הנפש שלי בתוך הדבר הזה. "נמצא שוגה בה תמיד" – לא הכוונה שהוא טועה בדברים שמתעסק בהם עקב המחשבות שלו. הוא דווקא עושה את כל עיסוקיו בעולם כראוי אבל תמיד יש שם מחשבה וגעגוע, תמיד יש שם שאיפה שמה שיש עכשיו – שיהיה יותר. לא הדמיון למשהו אידיאלי שאני לא מכיר, אלא דווקא ההתבוססות בדבר שיש לי קשר אליו, שאני מכיר אותו על עצמי ובשרי. מתוך זה תמיד יש געגוע והשתוקקות להרחיב אותו, לפתח אותו. זו בדיוק הדוגמא שהרמב"ם בחר להביא לאהבת ה' – מאהבת אישה.
זהו בדיוק חשבון הנפש: לגלות את המקום שבו אני קשור ללימוד תורה, לקיום מצוות, לכל מצווה ומצווה בנפרד יש מקום שאני נמצא שם, שאני מכיר. כך אפשר לקחת את אותו מקום מוכר, את אותם כוחות בנפש שאני מכיר אותם ומודע אליהם – להרחיב אותם ולהגדיל אותם.
כמו שאמרנו "גול אל ה'" דרך הקיום, העמידה מול הקיום, מתוך המקום של ה"מצווה ועושה" שם נגלה את הנפש שלנו – את הנקודה שלנו.
כך, טבעי ביותר שנקודה שאדם עומד עליה בתוך עצמו, הוא 'מגלגל' אותה בראשו יומם ולילה, שוהה בתוכה, חושב עליה בשוכבו ובקומו, בעת אכילה ובכל מצב. תמיד יהרהר איך הוא מתקדם, איך הוא מרחיב את זה.
חשוב להדגיש, למודעות ולהכרה עצמית אין ערך לכשעצמם, הן רק קרקע לעבודה ולגדילה. הגילוי של ה'עצמי' בתוך ואל מול התורה זה התכלית. זו ההכרה העצמית הכי פנימית, אמיתית ועמוקה.
