פרשת כי תצא – כוח התאווה
בן סורר: סר מן הדרך. ומורה: מסרב בדברי אביו לשון ממרים. ויסרו אותו: בן סורר ומורה אינו חייב עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין… ובן סורר ומורה נהרג על שם סופו, הגיעה תורה לסוף דעתו, סוף שמכלה ממון אביו, ומבקש לימודו ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. (רש"י דברים כא יח)
האם יש צעדים בחיים שהם לא ברי שינוי?
בן סורר – הוא מי שסר וסטה מהדרך, ולא יחזור לדרך הנכונה, דרכו מובילה לאבדון ולהרס מוחלט, עד כדי שמותו אינו מוגדר כעונש, התורה ירדה ל'סוף דעתו' וקבעה שמעשים אלו מעידים על כך שהוא כלוא בתפיסת דעת שאין מוצא ממנה ובוודאי ימות חייב, ולכך אמרה תורה מוטב ימות זכאי, ועלינו להתבונן מהי אותה תפיסת דעת המובילה לאבדון?
הקושי מתעצם לנוכח העובדה שבמבט שטחי עבירותיו בפועל נראות קלות ומעטות יחסית לעבירות חמורות, ועם כל זאת די בהם כדי לקבוע את גורלו העתידי בוודאות מוחלטת. האומנם?
בן סורר במרדנותו הוא מורד במוצאו, – 'איננו שומע בקול אביו ואמו', מזלזל בסמכות ובדעה של אביו ואמו, הבית בו גדל על ערכיו וקדושתו הייחודית, אינו נושא עוד משמעות מיוחדת, לקחי נעוריו כבר אינם בסיס לעתידו, הוא אינו מסתמך על מוצאו כמקור כוח.
בנוסף על כך הוא גם 'זולל וסובא', התאווה שולטת עליו, נשלט ומובל על ידי תאוותיו ורצונותיו הגופניים אין לו שום 'מהלך' שכלי להגיע למילוי התאווה, הצורך במילוי תאוותו תופסת אותו בצורה מוגזמת עד שאין לו דעת להבדיל ולהבחין בגבולות שלו ושל הזולת, הוא מובל ונמשך על ידי גורמים חיצוניים המושכים ודוחפים אותו הלוך ושוב, וככזה, מלבד חוסר השייכות שלו למוצאו, הוא חסר גם בהווייתו העצמאית.
אך בזה לא די, לאחר מכן הוא 'מכלה ממון אביו' ומשלים את חורבן מוצאו, וכך לא רק שאיננו שומע בקול אביו, הוא הורס לחלוטין את בית אביו, רשותו הפרטית מכלה את כל הרשויות שסביבו עד שאין לו כבר להיכן לחזור, ובנוסף, "מחפש לימודו ואינו מוצא" – הוא לא יכול למצוא את ה'אני' המקורי שלו, כי לדעות והמחשבות של העבר כבר אין משמעות עבורו, רצונותיו הגופניים השתלטו על כל ישותו והשאירו אותו ללא תוכן ודעה אישית.
ומאחר והוא צריך להגיע למילוי צרכיו אך אין בו שום דעת, לבסוף הוא 'יושב ומלסטם את הבריות' – נהפך לגנב ושודד סדרתי שנאלץ לבסס את חייו ומילוי חסרונותיו מאחרים.
בן סורר ומורה חומרתו היא בכך שהיא מקיפה הן את חורבן מוצאו, והן את חורבן ישותו העצמאית, הדעת שלו אינו שולטת עליו כלל, באמצעות דחיית מוצאו ודעתו לטובת מילוי רצונותיו, הוא לא משאיר דבר שיכוון את עצמו בחזרה אל הנתיב.
חז"ל מלמדים אותנו כי פרשת בן סורר ומורה לא הייתה ולא תהיה, רצונה של התורה ללמדנו על היכולת שלנו לעשות צעדים שאינם ברי תיקון הפוגעים בכל העתיד שלנו, גם אם הם אינם מהעבירות החמורות דווקא, הדרכים שבהן עבירות משפיעות עלינו מורכבים ועמוקים, פעולותיו של בן סורר ומורה בתחילה לא נראות הרסניות לסביבתו, אך הן מאוד משפיעות על עצמו, ובכוחם של אותם תאוות ורצונות גשמיים לשלוט על האדם עד שאין שום דעת שוכנת אצלו, ולא נשאר ממנו מאומה.
ננסה קצת גם אנחנו להתבונן מה מנחה אותנו בחיים הדעת או שמא חלילה הרצון.