פרשת עקב – מצוות קלות
והיה עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם אותם: אף המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון (רש"י ז י"ב)
האם אנחנו מנצלים את ההזדמנויות של החיים?
בפרשתינו התורה מבטיחה ברכות הנוגעות כמעט לכל היבט בחיינו, וכלשון המקרא, "ושמר ד' לך את הברית ואת החסד ואהבך וברכך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך" וגו', "ברוך תהיה מכל העמים" וגו'. כיצד אנו מכשירים את חיינו לכך שיהיו ראויים לאותם ברכות.
רש"י מפרש שברכות אלו באות בתמורה להקשבה למצוות הקלות שאדם 'דש בעקביו'. העקב הוא אזור חלק הפחות רגיש בגוף האדם, סף התחושה שם חלשה באופן יחסי לשאר איברי הגוף, מה שמאפשר לנו ללכת על משטחים לא אחידים בנוחות, כמו כן באופן סמלי, העקב הוא החלק בגוף המרוחק ביותר ממקום מושבו של המוח – מתפיסת הדעת של האדם.
דש בעקביו הוא תיאור של אדם המטייל בחיים, מבלי לחוש ולהבחין בחפצי הערך שבדרכו, הם נראים לו זוטרים וחסרי משמעות, הוא דש בהם ממשיך בדרכו בלי להכיר כלל בהזדמנויות שמוחמצות.
וככל הנראה, ישנן מצוות רבות בתוך שגרת יומנו שאיננו מצליחים לזהות ולהבחין בקיומם, בדיוק כפי שהעקב הגס והלא מרגיש אינו מבחין בין אבן חצץ ליהלום, בשגרה אנו לא עוצרים את מרוץ החיים, לא מתווים וסוללים נתיב חדש, אנו מתעלמים ממשיכים כרגיל לפי התוכנית המקורית, בלי לזהות מכשולים שמעניקים הזדמנויות חדשות לשינוי דרך וצורת החיים.
כשנתבונן בדבר נראה שיש לכך דוגמאות רבות, כמו אחריות הורית האם אנו רואים בכך הזדמנות לחסד, ל"ואהבת לרעך כמוך", או רק חובת הורות? או קיום חוקי תעבורה, האם אנחנו מונעים מהערך של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", או רק דואגים שלא נקנס? כמו כן, ההשתתפות במתנת סוף שנה עבור מלמד, האם הדבר נובע מתוך רגש של 'הכרת הטוב', או רק מתוך חיוב של נורמה מקובלת?, וכדומה.
ובנימה אחרת, האם אנחנו לוקחים את התסכולים הקטנים של החיים כהזדמנויות לצמיחה? אפילו אפיזודה שכיחה כמו המתנה ברמזור אדום יכול להוות הזדמנות לפיתוח הסבלנות, ולא רק לכך שילד העומד לצידי לא יבחין במעשי וילמד מכך.
אלו הן 'מצוות קלות', מצוות בלתי מורגשות ולא נראות בשל קצב החיים הבלתי פוסק, מצוות שיכולות לחנך ולהרים אותנו לו רק ידענו שהן שם. מצוות אלו נמצאות בכל מקום, וככאלה יהפכו את כל חיינו לראויים לברכת ה'.
למצוות הללו אומרת לנו התורה "תשמעון", להקשיב. עלינו להיות קשובים לסיטואציות השונות בהן אנו מוצאים את עצמנו, ולאותם חלקים של 'השחיקה היומית' שלנו, להכיר במחויבויות היומיומיות כהזדמנויות לעבודה ד' ולשיפור עצמי. היכולת 'להקשיב' לחיים לא באה בקלות, זוהי מיומנות שאנו יכולים וחייבים לפתח, להיות קשוב לעשיות שלנו, ובכך לגלות משמעויות והזדמנויות חדשות בחיינו.
כאשר נתרגל לחיות בתפיסה שהחיים מזמנים לנו הזדמנויות של מצוות רבות, ועלינו רק לתת עליהם את הלב, יפתח בפנינו עולם של 'ציפייה' לקיום מצוות, וכלשון המקרא 'ושמרתם ועשיתם אותם', 'שמירה' פירושה 'המתנה וציפייה' (רש"י בראשית לז, יא), ציפייה שאותה מצווה לא תהיה נדושה בעקב, אלא הזדמנות לחיים בעלי משמעות עמוקה יותר.