בהושענא רבה נשלחים הפיתקאות, ותם תהליך חתימת דינו של האדם וכדברי הזוהר "בהאי יומא פקיד מלכא למיהב פתקין לסנטירא, ומסתיימי דינין". אולם בעוד שעבודת ראש השנה ויום הכיפורים ברורה ומוגדרת היטב, עבודת הושענא רבא אינה ברורה שכן לכאורה תמה האפשרות לעבוד ולתקן, ומה כבר ניתן לעשות כאשר גזר הדין חתום ואף נשלח?
ונראה כי העבודה בשלב זה היא 'קבלת אחריות', השקענו את עשרים הימים האחרונים בתשובה, עשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום כיפור ועשרת ימי שמחה ממוצאי יום כיפור ועד הושענא רבא' אלו היו זמנים של התבוננות פנימית, ועשייה יצירתית המביאה לשינוי, תהליך זה מתקרב כעת לסיומו, וכעת הגיע הזמן לקחת אחריות על התשובה שלנו, זהו רגע האמת בו נבחנת עבודת התשובה שלנו, כעת אנו נבחנים האם אנחנו מוכנים לקבל את תפקידנו עם מלא האחריות.
מצינו בחז"ל )בבא קמא לב( כי בזמן ריצה אין אדם נושא באחריות מעשיו, ולכך בערב שבת בין השמשות שהותרה הריצה אין האדם חייב באחריות נזק הנגרם בעקבות הריצה.
ריצה היא אל עבר יעד ברור, כאשר אין לרץ כל התלבטות לגבי היעד והדרך המובילה אליו, איטיות לעומת זאת, היא כאשר היעד והדרך המובילה אינה ברורה ונהירה, כאשר אדם נבוך בדרך הוא מאט את קצב הליכתו. מתברר אפוא, כי כאשר היעד ברור לא ניתן ליטול אחריות רק כאשר אין בהירות אז יש מקום ללקיחת אחריות.
מדוע נטילת אחריות אכן מותנית בעובדה שאין בהירות ויעד ברור, והלא אדרבה, העובדה שאנחנו נצמדים בצורה אחראית ליעדים ומטרות ברורות היא זאת הנחשבת בעינינו נטילת אחריות?
קיימת תפיסה שגויה בסיסית לגבי מה כרוך באמת בקבלת אחריות. על פי תפיסותיהם של רבים, אדם אחראי, הוא מי אשר יוצג לו מטרה, יחליט על תוכנית פעולה, ויתחייב במלואו לביצוע תוכנית זו. במבט שטחי, תכנון מדויק ופעולה נחרצת הם ההתגלמות של אחריות. הורגלנו כי 'אחריות' היא מידה של רצינות, עקביות והיצמדות לעקרונות בכל מחיר.
אולם בתורה אנו מוצאים כי מידת האחריות היא הרבה מעבר לכך, מקבל האחריות אחראי לכך שהמשימה תתבצע ובאם לא 'ישלם' על כך, וזאת מתוך הבנה כי אם הדבר לא יתבצע זה קשור אליו, ועליו לשאת בהשלכות, כאשר שומר מקבל עליו אחריות שמירה הוא מתחייב למקרה שהחפץ יאבד, ובאם השומר מתחייב לשמור על החפץ, אך אינו מתחייב כלל לשלם אין בזה קבלת שמירה.
דוגמא לדבר, קבלת אחריות על חינוכו של נער, לא די בכך שהמחנך מקבל על עצמו לעשות את כל שביכולתו למען החינוך של הנער, אלא על המחנך להבין כי אם חניכו לא יתחנך, הוא ישלם על כך וישא בהשלכות, זו אחריות נכונה.
איננו יכולים לדעת מה צופן העתיד, ואפילו תוכניות טובות ביותר עשויות להיות מסוכלות על ידי אירועים בלתי צפויים, לדוגמא, אדם שקיבל על עצמו לימוד הלכות לשון הרע, כשישתנה אצלו לוח הזמנים או כאשר הלמידה תיעשה משעממת, הוא ימצא עצמו חוזר לסורו, אם אנו רוצים להיות אחראים על התשובה שעשינו, לא די להתחייב לביצוע תוכנית פעולה ספציפית, עלינו להתחייב שגם אם התוכנית שלנו לא תצא לפועל, נמשיך בתשובה שלנו, אם תוכנית א' לא תצלח, תהיה תוכנית ב' ואם תוכנית ב' לא תצא, נחשוב היטב עד שנמצא תוכנית ג', וכן הלאה, אחריות פירושו לקיחת אחריות על האפשרות שדברים לא יתנהלו כפי המתוכנן.
ומאחר וכך, אחריות דורשת 'קבלת' אחריות, לא ניתן לשאת באחריות מצבים שאינם בשליטתנו ולא בחרנו בהם, לכך בזמן ריצה בה יש בפני האדם אפשרות אחת בלבד, לא שייכת קבלת אחריות, אלא רק במצב של איטיות – התלבטות, שם אנו נדרשים לקבל החלטות, ושם נוכל לקבל אחריות על הבחירה שלנו.
מעתה אם התורה דורשת מהאדם להיות אחראי על מעשיו, פירושו של דבר שהחיים בידיו, עולמנו צריך להיות עולם איטי, בו יש שני אפשרויות, כדי שנוכל לקבלת אחריות.
כוח ההרגל אינו מאפשר לנו לראות שני צדדים, ההרגל אינו יכול לחיות במשותף עם הבחירה, ההרגל מזיז הצידה את ההתלבטות ולא מאפשר לה להיות נוכחת, שכן היא דורשת חשיבה מחודשת, 'רצון' הוא מלשון 'רץ', חיים של הרגל באים כתוצאה מכוח ה'רצון', האדם רוצה ומעדיף את המוכר והרגיל ובורח מתחומים הדורשים קבלת החלטות, ולכך כאשר היעד הוא מילוי הרצון, לא נוכל לפגוש שני דרכים בעבודה.
נמצינו למדים, כי הרגל הוא חיים של ריצה – רצון, הכול ברור מראש, והליכה אחר ההרגל פוגעת ישירות באחריות, ועל כן אם חפצים אנו לקחת אחריות על עבודת התשובה שלנו עד עתה עלינו לתת את לבנו ולבחון היטב האם אנו פועלים מתוך הרגל או מכח בחירה אחראית.